סטליניסט, מאואיסט, פרוניסט, פוטיניסט, כהניסט. ביביסט?! כן, "אני ביביסט גאה". אל תזלזלו בתופעה המתפשטת הזאת. היא מבטאת זרם מעמקים חדש בתרבות הפוליטית הישראלית. אולי גם התפתחות של אמונה יהודית־לאומנית־פטריוטית, סביב מנהיג אחד, מסוג בלתי מוכר ואף מוקע על ידי היהדות הישנה. ה"ביביזם" נוכח בשיח שלנו, כמו תחיית ה"כהניזם": פולחן אישיות, אולי גם תנועה אידיאולוגית, סביב אדם אחד. "אני ביביסטית גאה": האם תנועת הליכוד הולכת ומשנה פניה, לפחות ברחוב, והופכת להיות "המפלגה הביביסטית"?
בעידן המודרני ניתנו כינויים דומים באופן בלתי רשמי, לרוב מבחוץ ובמועד מאוחר. "'סטליניסטים' ו'לניניסטים' ניתנו מבחוץ. הם לא קראו לעצמם כך בגאווה, אלא פשוט 'קומוניסטים'", אומר אורן נהרי. "השבוע ציינו את יום השנה למות סטלין, ואנשי המפלגה הקומוניסטית עדיין באים לכיכר האדומה להתאבל עליו. באותה מידה בדיוק זה יכול להיות שם גנאי נוראי: 'ביביסט', 'רונית הביביסטית' תיקח את זה כתואר כבוד. אחרים כעלבון. כמו 'כהניסט'.
"מה שמעניין הוא תנועות המזוהות עם אנשים שנקראו כך, דורות אחרי מותם, כמו 'הגוליסטים' בצרפת (ע"ש שארל דה־גול, ובמקור: 'מפלגת אספת העם הצרפתי'), אנשים שחלקם כישלון מוחלט, כמו חואן פרון בארגנטינה ו'המפלגה הפרוניסטית' (במקור: 'המפלגה החוסטיסיאלית'). כמובן, יש בתנועות האלה אלמנט מובהק של הערצת המנהיג: שאלה אם המנהיג ראוי לכך", הוא מחייך.
נרצה או לא, ה"ביביזם" העולמי מאפיין בעיקר משטרים רודניים, כשההערצה ל"אחד" היא מרכיב הכרחי. השפה העברית ידעה את זה קודם: אין "להעריץ" בלי "עריץ", וקו דק נמתח בין "יראה" ל"יראת כבוד". מנהיג כריזמטי אוטוריטרי, עם אלמנט חריף של "לאומנות", "התנגדות", ורדיפת ה"אנטי־פטריוטים": דיקטטור פופולרי. ה"פרוניזם" קיים משטר פשיסטי עם אלמנטים דמוקרטיים־סוציאליסטיים; ובטורקיה אלה ה"כמאליסטים", הנוהים אחרי מוסטפא כמאל, "אטאטורק", דיקטטור - רק מהצד ה"נאור", בואכה ימינו לארדואן, שנותן לו פייט.
ועוד באזז־וורד מהעשור האחרון: "פוטיניזם". "בהחלט אנחנו שומעים את המושג הזה, כשלא היה כזה עם גורבצ'וב או ילצין", מאשר נהרי. פוטיניזם, משטר קפיטליסטי רודני, המתחזה לדמוקרטיה, במדינה שסובבת סביב מנהיג אחד. יש הרואים ב"פוטיניזם" את הגרסה המודרנית ל"סטליניזם", רק מהצד השני, לכאורה, ועדיין בהקשר שלילי בעיקר. כמו "הדיקטטורה הפרנקיסטית" בספרד, או ה"חומייניזם", מושג שנטבע מבחוץ.
תנועות שנטלו את שם המנהיג באופן רשמי הן כאמור מעטות. אצלנו, זו תנועת "כהנא חי", שכינתה כך את עצמה לאחר הרצח של מאיר כהנא, על ידי בנו. האב, הבן, ורוח הקודש הגזענית. וגם מדינה אחת בגרמניה, בתקופות ותהליכים מדאיגים. "נוער היטלר - תנועת הפועלים הגרמנית הצעירה" היה השם הרשמי שניתן ב־1926, ומ־1933 עד 1945 היו ה"היטלריוגנד" תנועת הנוער הרשמית היחידה. האיש כזכור חשב אלף שנה קדימה.
לנו אין ג'יזס כרייסט
הדברים מתחילים להיות יותר מעניינים כשאנחנו חוזרים למגרש הביתי. כי היהדות רואה בחומרה רבה פולחני אישיות. יש אפילו אלמנט של עבודה זרה בהערצת בשר ודם, שבא להתחרות באלוהים. גם חסידים הנוהים אחרי מנהיג רוחני נערץ, "לובביצ'ר" או "ברסלבר", נקראים על שם כפר קטן, ולא אדם. טבעי, הרי אפילו הגדול מכולם, משה רבנו, נקבר במקום לא נודע: פולחן אישיות, לא פה. מי שהדביקו לנו אותו באו מבחוץ: "מוסאווים" (בני משה) הוא כינוי מוסלמי ידוע, לרוב בהקשר שלילי. אנחנו לא. אפילו לא האהוב מכולם, מלכנו נעים זמירות ישראל, מזרעו ייצא המשיח: "דוידיאנים" הוא כינוי מודרני לכת של דיוויד כורש המטורף. לא בבית ספרנו.
עד כדי כך אנחנו מתרחקים מזיהוי אישי, שהביטוי החריף ביותר לכך הוא הנמסיס הגדול, ישוע משיחם. היהדות מקפידה לקרוא לבני האמונה הזאת, "נוצרים", על שם העיר. אל תקראו למאמיני הילד הזה בשמו! אל תיתנו אישור ל"משיח", "כריסטוס", ו"כריסטיאנים". כי לנו אין ג'יזס כרייסט, סופרסטאר.
"מה שאתה אומר הוא בהחלט תיאור נאה לחוסר הדגש על האישיות הכריזמטית במסורת שלנו", אומר חוקר הדתות ד"ר תומר פרסיקו. "אל תשכח שבמאות הראשונות לספירה, כשהוגים נוצרים כותבים חיבורים תיאולוגיים אישיים והופכים ל'אבות הכנסייה' - אוריגנס, אוגוסטינוס וכו' - אצלנו כותבים את המשנה והתלמוד, שני חיבורים רבי־מחברים ורבי־קולות. אף אדם אחד לא 'חתום' עליהם. גם הקבלה היא לא פרויקט של מישהו ספציפי, וספר הזוהר בכלל נכתב בפסבדונים".
השמות הבולטים שעולים בראש, אני מציע, הם תנועת ה"שבתאות" על שם שבתי צבי, והמשכה, הכת הפרנקיסטית, על שם יעקב פרנק: משיחי השקר. "זו אילוסטרציה יפה לעיקרון אמיתי: התנועות היהודיות היחידות שקרויות על שם אינדיבידואלים הן תנועות של כפירה. והכהניזם הולך בדרך הזאת", משיב פרסיקו.
יפה. אז מה כל זה אומר? שני דברים עיקריים. האחד, פולחן אישיות יבוא לרוב גם על חשבון ערכים אחרים, בראשם השוויון בפני החוק. "ביביסטים" רבים מדברים על כך בגלוי: "שיעשן כמה סיגרים שהוא רוצה", חלקם אף מציעים לשלם במקומו כל מה שיידרש. דמות של מלך, העומד מעל החוק - ובעצם, כבר היינו שם כולנו.
"המלך לא דן, ולא דנין אותו", אומרת ההלכה (משנה סנהדרין ב', ב'). כפשוטו, הקניית חסינות מוחלטת למלך. אלא שחכמינו ידעו לסייג את הכלל, כדי לתת לערכים היהודיים, שוויון וצדק, לחול גם על דוד, שלמה וממשיכיהם. כלל החסינות המוחלטת הוחל מתוך פחד, על מלכים־דיקטטורים בלבד. ובלשונו הנהירה תמיד של הרמב"ם: "'מלך לא דן ולא דנין אותו'? זה במלכי ישראל בלבד. לפי שהיו עבריינין במלכותם, לא היו משבחין השִפלות, ולא היו נכנעין לדברי תורה. אבל מלכי בית דוד? דנין ודנין אותם! לפי שהם יודעים התורה, ולא היה רע בעיניהם השִפלות וההכנע לדברי תורה. לפי שמלכותם על פי התורה, לא יגרע ממנו ענוותנותם".
לכן מאלף לגלות שבצלאל סמוטריץ', "הבית היהודי", הרב רפי פרץ - עומדים בראש המבקשים שלא "להיכנע לתורה", ולהעניק בפועל חסינות מוחלטת לנתניהו. הם, כמו איילת שקד "שרת המשפטים", שרוצה יותר משפט עברי, אבל שכחה בדרך את הרמב"ם. כל אלה שוכחים ש"ציון במשפט תיפדה" - ובעצם, שכחו מה זה להיות יהודים.
העניין השני הוא שה"ביביזם" משנה את פני המאבק הדמוקרטי. ה"ביביסט" מזקק את השקפתו להערצת אדם אחד בכל תנאי, והבחירות הן על המשך הישרדותו של המנהיג. מי שתוארו בפי חסידיו נע בין "דרייפוס, לכל הפחות" - כך בני ציפר מ"הארץ" - ל"גדול מכולם מאז משה רבנו", כפעילי ליכוד. הנה כי כן, ה"ביביזם" נוצק אל מול עינינו, תנועה ספק־אידיאולוגית, לבטח־אישית־משיחית, שהעם היהודי לא ידע כדוגמתה בעת החדשה.
והוא נרדף. איך אמר חתן פרס ישראל, יהורם גאון, על "עד המדינה" שלמה פילבר? "פילבר הוא יהודה איש קריות". פילבר, ושאר מתנגדיו של נתניהו, הם היהודים־של־פעם, המעלילים ומלשינים ורודפים את הקורבן המעונה, נתניהו. לא בחירות לפנינו אפוא אלא ניסיון לעריפת ראשו של מלך, צליבה מחודשת של המשיח. נו, וכבר היה לנו עסק עם צלוב אחד. זה לא נגמר כל כך טוב.
