בפברואר 2016 העלתה מכבי שירותי בריאות פרסומת שבה הפרזנטור, אדיר מילר, הסתלבט על לקוחה ממוצא רוסי באמצעות דמות של מוקדן בשם אנטולי. התגובות הזועמות גרמו למכבי להוריד את הסרטון. מי היה מאמין: ההומור העדתי הנמוך לא התקבל מי יודע מה, במיוחד בקרב אלה שהבדיחה הייתה על חשבונם. ניתן היה לדמיין שבעקבות המהומה, יתכנסו מיטב המוחות וימצאו דרך אחרת לשווק קופת חולים.
או שלא. כי כעבור שלוש שנים, הגיע תורם של התימנים. הפרסומת הנוכחית מציגה חייזרים שנחתו בכדור הארץ במטרה לחטוף את מילר, מתוך הנחה שהוא "שליט מכבי" ועל כן נהנה מכל מה שיש לתאגיד הבריאות להציע. כשהחוצנים פותחים את פיהם מתגלה שיש להם מבטא תימני כבד מאוד. את העברית, מסביר המנהיג, הם למדו מהשירים של ניסים גרמה. אכן, קומדיה טהורה, נועזת ופורצת מחסומים. מבטא תימני! ניסים גרמה! מי יכול לעמוד בפני מחץ שכזה.
כצפוי, הביקורת החריפה ברשתות החברתיות לא איחרה ליפול על ראשה של מכבי. בינתיים, לפחות, הפרסומת עוד באוויר. אולם מה שהכי מעניין זו המכניקה מאחורי הקלעים: מה חשבו כל העוסקים במלאכה? שאנשים לא ייעלבו ויכעסו? שאחרי עשרות שנות הדרה ולעג כלפי מזרחים בפרסומות וניצנים של מודעות לנושא, אז דווקא הדאחקה האינפנטילית הזו לא תפורש כהתנשאות וגזענות? שעצם הקישור בין חטיפה לתימנים, כשפצע ילדי תימן עדיין שותת, לא עלול להצית טריגר? ושכל זה לא יתחבר לפיאסקו מול הציבור הרוסי?
ואולי זו פשוט שיטה מעוותת למשוך תשומת לב? האם נבדק ונמצא שמשתלם לקחת את מה שהיה הכי מעצבן בפעם הקודמת ואז להעתיק אותו לזירה חדשה? כי אם לא, אזי נדמה שמכבי אמנם מוכרת כל מיני פתרונות לשורה של מחלות וכאבים, אבל די מתקשה לאבחן בעיה כרונית בתחום הפקת הלקחים.
כמו כן, גם מקוריות היא לא בדיוק הצד החזק של הפרסומת הזו. הפאנץ' של כל הסיפור הוא כשמילר אומר לחייזר: "אל תיקח אותי. יש לי אישה, יש לי ילדים... תיקח אותם". גולשים זריזים הבינו למה זה נשמע להם מאוד מוכר: גם מאחד המערכונים המפורסמים של אסי וגורי ("פה חשדתי") וגם מפרק של "משפחת סימפסון", שבו הומר פוגש חברים מכוכב אחר. עם זאת, לאור פרשת קסטרו וקליפ הגלגיליות המועתק, בהקשר הזה אפשר בהחלט להכריז: מכבי לגמרי לא לבד בעולם הזה.
בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה, ששודר שלשום בכאן 11, נבחר חיים יבין להעניק את הפרס למפעל חיים לבילי סגל־גזליוס, מנהלת הארכיון של הערוץ הראשון. המגיש המיתולוגי של "מבט" התקבל בתשואות ממושכות ואף בסטנדינג־אוביישן. כלומר, מבחינת חלק נכבד מהקהל (לפחות לפי הרושם בשידור), נשכחו כלא היו העדויות החמורות של מספר נשים נגדו, שפורסמו על ידי גבי בר חיים ורז שכניק בעיתון זה בדצמבר 2016. יבין הוא אדם מבוגר ובעל זכויות בשידור הציבורי. הוא גם לא ייתן את הדין על אירועים מלפני כמה וכמה עשורים. אבל הנפילה הפיזית שלו על הבמה היא כאין ואפס לעומת ההתרסקות הערכית של מארגני הטקס ושל תעשייה עלק־מתקדמת ונאורה.
