כמו שעשה בסרטו הראשון 'תברח', הבמאי האפרו־אמריקאי ג'ורדן פיל שב ומחבר בין מותחן אימה לעקיצות סאטיריות. מעשה במשפחת וילסון: אמא אדי (לופיטה ניונגו), אבא גייב (וינסטון דיוק), וילדיהם ג'ייסון וזורה. משפחה בורגנית, מבוססת, היוצאת לחופשת קיץ.
הכול חביב ופוליטיקלי קורקט, עד שמופיעה בביתם של הוילסונים רביעייה מפחידה המאיימת על חייהם ונראית בדיוק כמוהם. נטולי יכולת להסביר את עצמם, היחידה שמדברת בשמם היא הכפילה של אמא אדי, הנוהמת את מילותיה. לשאלה "מי אתם?" היא מפטירה, "אנחנו אמריקאים". ובשתי המילים הללו ג'ורדן פיל חושף את המטרה הסאטירית שאליה הוא מכוון את חיציו: החברה האמריקאית הקונפורמיסטית, הצדקנית, שמתחת למסכה החסודה שלה מחביאה ישויות פראיות, חייתיות, בלתי צפויות. לא סתם שם הסרט באנגלית הוא US, כראשי התיבות של ארה"ב. גם לא סתם הבמאי פותח את הסרט בדימוי של אמריקאים נותנים יד זה לזה ויוצרים שרשרת אנושית מחוף אל חוף, באחד ממבצעי התעמולה השנויים במחלוקת שיזם הנשיא רייגן ב־1986, השנה שבה מתחיל הסרט.
לא צריך להיות פסיכואנליסט כדי להבין שהכפילים הם השדים הפנימיים של משפחת וילסון. אלה הם יצרים קמאיים, פראיים, הפורצים מן התת־מודע. גם הטראומה שעברה אמא אדי, בסצנה הפותחת את הסרט ושאליה היא שבה בסיומו הסוריאליסטי, היא דוגמה לכך. לא רק פסיכולוגית, גם חברתית, אומר ג'ורדן פיל, אנחנו האויבים של עצמנו.
הבימוי של פיל מהוקצע ויעיל והוא שומר באמצעותו על עניין ומתח. הוא מביים באיפוק מכוון את השחקנים המגלמים גם את הוילסונים וגם את כפיליהם. ארכיאולוגים של הקולנוע ישמחו לגלות שפיל הוא תלמיד מצטיין של במאים מהקלאסיקה של הקולנוע, שכן הוא מצטט צילום ועריכה מסרטים של פולנסקי, קובריק ואחרים. בסך הכל, מעניין לצפייה, גם למי שמתרחק מסרטי אימה.
