עשר שנים אחורה. סמינר הקיבוצים. שנה ג'. ההצגה הראשונה שלי.
כשהלכתי להיבחן ללימודי משחק לא סיפרתי לאיש כי חשבתי שיצחקו עליי, ולא האמנתי שאתקבל. עליתי על קו 380 מבאר־שבע לתל־אביב ונכנסתי לראשונה בשער הפונה לדרך נמיר. קיבל את פניי שלט ענק שהתנשא מעל גג הסמינר, "4/11/95 – לא נשכח!" וחשבתי, בלי קשר לדעותיי הפוליטיות דאז, שזו לא דרך יפה כל כך לקבל את הבאים. תוסיפו את המילה "קיבוצים" שמיד עוררה בי זיכרון מאיזה טיול שנתי של זקן שצעק עליי בחדר האוכל כי לקחתי שני שניצלים – קיצר, הרגשתי זר. אבל לא יכולתי לחזור. עברו יותר מדי שנים מאז השחרור, והגיע הזמן לממש את אותו פוטנציאל שהמורים הבטיחו להורים שלי שהיה לי כל השנים. בראשי הדהד הפתגם של אבא שלי: "מי שישן בגיל 20 בוכה בגיל 60". ואני כבר הייתי בן 25 ודי מנומנם. אז למרות ש"שחקן" לא היה מה שאבא שלי התכוון, נאחזתי בתמימות בשאלה שצריכה להנחות אותנו בבחירות המקצועיות בחיינו: "מהו הדבר שאני הכי אוהב בעולם – והאם אני רוצה לעסוק בו לשארית חיי?"
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
אגב, בכלל לא בטוח שרציתי להיות שחקן. כשחושבים על זה – מה שבאמת רציתי זה להיות דמות בסרט. לא "שחקן" שצריך לעבוד קשה ולשנן טקסטים ולהילחם באגו וכו'. ממש לא. רציתי להיות מהדמויות האלה בסרטים שהכל קורה להם, אבל איכשהו הם יוצאים מזה בריאים, שלמים ועם הבחורה לצידם. כזו תמימות הייתה בתחילת שנות האלפיים כשחשבנו שמה ששחקנים עושים זה להתנשק עם בחורות ולקפוץ ממכוניות בוערות. היום ידוע שלשני המקרים מביאים כפיל.
לפני הסמינר נבחנתי לניסן נתיב וליורם לוינשטיין ובשניהם לא התקבלתי, ככה שהביטחון העצמי שלי כבר היה די חבוט. מה שכן בניסן פגשתי שחקנית צעירה שהזמינה אותי לבוא איתה להיבחן גם לסמינר. כל יום אודישנים כזה עלה איזה 500 שקל, ובשביל 1,500 שקל הייתי צריך למלצר חצי חודש באולם אירועים – עובדה אירונית, בהתחשב בזה שהכסף הושקע כעת בצ'אנס להתקבל למקצוע שמניב הכי הרבה תעסוקה לענף המלצרות. אז לא זוכר אם באתי כי השתכנעתי או כי קיוויתי לשכב איתה, אבל זה היה בהחלט שווה 500 שקל כי זה שינה את מסלול חיי. היא לא התקבלה. אני התקבלתי. לשאלתכם: לא שכבנו.
סמינר הקיבוצים התברר כמקום יפהפה – מרחבי דשא אינסופיים ו־90 אחוז סטודנטיות־נשים. חשבתי שאני חולם אבל הסבירו לי שזו הסטטיסטיקה בלימודי חינוך, מחול ותיאטרון. במשרדי הדרמה פגשתי גברת מופלאה בשם רוחל'ה שעישנה טיים והגישה לי טופס הרשמה. ניסיתי להפעיל עליה קצת חנדעלך כדי שאולי תקדם אותי בתור, אבל היא לא הגיבה לזה בכלל – הרי כל היום היא רואה שחקנים צעירים ורוויי חנדעלך, אז מי אני בכלל?
שלוש שנים חלפו, ובתמונה הנ"ל הריני מעוטר פוני מפואר בהצגת הסיום בשנה ג': "שוליים קשים", מהמחזות המתורגמים שכל משפט שני בהם נגמר במילה "מזוין" (תרגום חופשי ל"פאקינג"). פעם ראשונה ששיחקתי בתפקיד משמעותי. גילמתי את "כסח", נער משכונת מצוקה בלונדון. לקחתי את התפקיד אחושלוקי ברצינות והפכתי לקלישאה של שחקן מתחיל: הארכתי שיער, הלכתי עם נעלי צבא ומעיל עור, התחלתי ללכת ולדבר כמו הדמות, ואפילו פעם אחת הזמנתי פיצה כמו הדמות (חצי מרגריטה וחצי טונה מזוינת!).
אחרי חודשיים הבנתי שכל המיתוסים על דניאל דיי לואיס לא רלוונטיים להצגת סטודנטים בישראל. כי מה שבתכלס קרה זה שעשיתי את כל הדרך מהשיכון בבאר־שבע לצפון תל־אביב ללמוד משחק שלוש שנים - כדי לשחק באיזו הצגה נער אחר משיכון באנגליה.
שלא תטעו, נהניתי מהתפקיד הזה, אבל זה היה בערך התפקיד האחרון שגילמתי. הבנתי שלהיות שחקן זה לא בשבילי. אני לא בנוי לטלטלות הרגש, הרפש והנפש הנדרשים. אחרי שבועיים ירדה ההצגה ושוב שאלתי את עצמי: "מהו הדבר שאני הכי אוהב בעולם - והאם אני רוצה לעסוק בו לשארית חיי?" הפעם התשובה הייתה אחרת לחלוטין.
