"הטובים לפסיכיאטריה!" מכריז ד"ר גלעד אגר (38), מתמחה בפסיכיאטריה במרכז לבריאות הנפש גהה, על משקל הסיסמה המפורסמת "הטובים לטיס!". אגר מבין דבר או שניים בשני התחומים ‑ הוא היה בעברו איש צוות אוויר בטייסת F16, ולפני שפשט את המדים שירת כסגן מפקד טייסת שני. לפני 13 שנים החליט לוותר על קריירה מבטיחה ומתגמלת ולצאת למסלול שיכשיר אותו להיות רופא פסיכיאטר. "מאז שאני בן תשע חלמתי לטוס", הוא מספר, "אבל לצד האהבה לחפצים מעופפים, אהבתי לעזור לאנשים. אז אחרי שהגשמתי את חלומות הילדות, פניתי לעסוק בדברים רציניים. גדלתי במושבה בעמק יזרעאל ובתור ילד הייתי נוסע עם הוריי לשכונת הדר בכרמל. הייתי מקבל דמי כיס לקנות לעצמי משהו ותמיד הייתי מחלק בין הקבצנים שברחוב. הכספים אף פעם לא הספיקו לכל הקבצנים וזו הייתה חוויה מאוד מייסרת".
אגר הצעיר היה קרוב הרבה יותר למדעי הנפש מאשר לקרבות האוויר. "הייתי ילד עם המון פחדים. עד גיל מאוחר יחסית התקשיתי להרפות משמלת אמי. אם הייתי אומר אז למישהו, שכמה שנים מאוחר יותר אמצא את עצמי טס בלילות הכי רחוק שאפשר משמלת אמי, לא היו מאמינים לי. אבל הילד ההוא תמיד הולך איתי ונשארה משם רגישות לכאב נפשי, כאב שהוא גדול ומורכב בעיניי מכאב פיזי. אז כשנגמרו לי דמי הכיס על הקבצנים של הדר, ראיתי את עצמי נמצא שם בשביל אלו שנפשם מיוסרת. לאורך השנים הרגשתי שאני מצליח להגיע לאנשים בשיחה והבנתי את ערכה המרפא. מאז יש לי פנטזיית הצלה, ואני חושב שזה טוב שלמטפלים תהיה פנטזיית הצלה".
אגר מונה סיבה נוספת, יותר רומנטית, להחלטה לפנות לפסיכיאטריה. "בצבא פגשתי את מיכל, אשתי. היא באה ממשפחה של רופאים ועמדה להשתחרר ולהתחיל את לימודי הרפואה. אחרי התלבטות רבה החלטתי להצטרף אליה, להשתחרר ולהחליף עוד תחפושת בחיים האלה. זו הייתה החלטה לא קלה. אני זוכר שמפקד הבסיס שלי באותה התקופה שאל אותי איך אני מוותר על להיות לוחם אווירי. עניתי שיש עוד מקומות ששווה להילחם עבורם. בחרתי בפסיכיאטריה כי זה פשוט המקצוע הכי מרתק והכי מורכב בעיניי. לראות מה שהמוח מסוגל לעולל, את המורכבות שבין ההתפתחות הפסיכולוגית של הנפש לביולוגיה של המוח. הייתי בלימודים בשתי מחלקות סגורות אינטנסיביות ואהבתי לבוא בבוקר אל תוך ההמולה הזאת. אין דבר מספק יותר מלשחרר אדם הכלוא בתוך מחלתו״.
איך היה לעשות הסבה מקצועית בגיל מאוחר?
"יש בזה חיסרון ויש בזה יתרון. בהתחלה שאלתי את עצמי אם אני מוכן לעוד מרתון. הסיבוב הראשון של הטיסה היה תשע שנים. אם סופרים את הלימודים ואת ההתמחות, אני במסלול הכשרה כבר 13 שנים. זה יותר ממה שנדרש בשביל ללמוד להטיס חללית. מצד שני, ברפואה אתה אף פעם לא יודע הכל. תמיד יש גילויים חדשים, תמיד יש מה ללמוד. זה חוצה גילים, זה היופי במקצוע. בשונה מאשר במקצועות אחרים, הגיל לא מהווה חיסרון. החיסרון הוא אולי הגיל שבו אתה סוף־סוף עומד על הרגליים מבחינה כלכלית. אני עוד שוקל לקחת הלוואה מהחבר'ה שתמכתי בהם פעם בשכונת הדר. היום אשתי ואני הורים לשלושה ילדים ועדיין שנינו במסלולי התמחות. היופי בזה הוא שאני זוכה לשמוע את בתי בת השש מסבירה ש'אבא מטפל במי שעצוב, או במי שכועס, או במי שמבולבל'. והאמת, זה מכסה את כל מה שאבא עושה".
תסביר.
"זה מקצוע מרתק, במרכזו עומד האדם והבנת הטבע האנושי. מקצוע לאנשים שאוהבים אנשים, שבו שיחה עם המטופל היא לא מילה גסה. הוא משלב רוח ומדע, נוגע בכל קשת הגילים, מינקות ועד ליווי סוף החיים. הפסיכיאטריה מלווה את האדם לאורך כל אבני הדרך ההתפתחותיות ועוסקת במגוון רחב של פתולוגיות. בנוסף, לכל מי שמתעניין במחקר, אין איבר שצפויות בו פריצות דרך מחקריות מלהיבות יותר מאשר חקר המוח".
הבאת משהו מתחום הטיס לעבודתך כפסיכיאטר?
"אני לא מצטער על המסלול שעשיתי. יש בו גם הרבה יתרונות. הייתי חלק מהנהלה של טייסת, שהיא אחד הגופים היותר יעילים שקיימים לדעתי. אין אח ורע לחיל האוויר בעולם, מבחינת תכנון, דיוק, דבקות, שאפתנות, יצירתיות, למידה מטעויות ועמידה ביעדים. זה הופך להיות משהו שטבוע בך ובא לידי ביטוי בכל תחום. הדברים שעשיתי בצבא השאירו אותי עם תחושת מסוגלות גדולה, ובמקצוע כמו פסיכיאטריה זו תכונה חשובה".
ד"ר אגר מודע לכך שהמקצוע סובל בשנים האחרונות ממצוקה קשה של כוח אדם. "הרבה אנשים, ורופאים לא יוצאי דופן בהקשר הזה, פוחדים מפסיכיאטריה, מהשיגעון, מהאזורים הלא־מוכרים בעצמם. יד שבורה אפשר להבין. הנפש היא דבר פחות ברור. כשסטודנט לרפואה חולם להיות רופא, הוא חולם על פרוצדורה הרואית, על מטופל מוקיר תודה ועל הכנסה מכובדת. בפסיכיאטריה אין הרואיקה, יש תהליכי טיפול ממושכים ומורכבים. במחלקות פסיכיאטריות אקוטיות, המטופל בחלק גדול מהמקרים לא מבין שאתה עוזר לו. לפעמים הוא יודע לזהות את זה כשמצבו משתפר, או שהמשפחה יודעת להוקיר תודה, אבל זו סיטואציה מאוד ייחודית לטפל באדם שלא מודע למחלתו ולעזרה שהוא מקבל.
"בנוסף, הסטיגמה כלפי חולי נפש וכלפי המקצוע לא פסחה על הפוליטיקאים ועל מערכת הבריאות, וההשקעה בכוח אדם ותשתיות ראויות היא במרחק שנות אור ממחלקות אחרות בבתי חולים כלליים. כך שגם סביבת העבודה לא מזמינה. אמר מי שאמר שחוסנה של חברה נמדד באופן בו היא מתייחסת לחוליה החלשה שבה, והמצב בארץ הוא תעודת עניות למערכת הבריאות ולחברה כולה. חשוב לי לומר זאת, בשם החולים ובשם המטפלים".
כאיש צבא לשעבר, הוא יודע לא רק למצוא בעיות, אלא גם להצביע על פתרונות אפשריים. "זו לא השחיקה שמורגשת, כמו המחסור. הדבר חוצה מגזרים טיפוליים ‑ צוות סיעודי, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים. נדרש יחס גדול יותר של מטפלים/מטופלים שיאפשר טיפול מיטבי. זה דורש הקצאת משאבים. מעבר לזה, מי שעוסק במקצוע הם אנשים שאוהבים את מה שהם עושים, אוהבים את המטופלים. זה הקלף היחיד כנגד השחיקה".
ד"ר ירון גורן, 43, נשוי ואב לשלושה מכפר הס, התחיל לפני כארבע שנים את ההתמחות שלו בפסיכיאטריה, אחרי שעסק שנים רבות בתכנות בהיי־טק והשלים שני תארים במדעי המחשב. כיום הוא עובד במחלקה הסגורה במרכז לבריאות הנפש גהה. "עברתי סוג של משבר גיל 40 בגיל 30", משחזר גורן. "היה חסר לי משהו. חיפשתי אחר אתגר אינטלקטואלי שונה, אחר משמעות וסיפוק. הבנתי שאני חייב לעשות שינוי מאוד דרסטי בחיי. החלטתי ללמוד רפואה, אבל עוד לא ידעתי אז שאתמחה בפסיכיאטריה. ואז הבנתי שהעיסוק בנפש ובאיך הדברים עובדים מאוד מושך אותי. סיקרן אותי אינטלקטואלית מה קורה שם במוח. גיליתי שזה מספק ומתגמל אותי להתעסק ברגשות ובנפש של אנשים אחרים ולעזור להם ובמקביל, זה גם מפצח את העולם הרגשי הפנימי שלי".
הבאת משהו מעולם ההיי־טק והמחשבים לפסיכיאטריה?
"מבחינת העבודה הקלינית, מחשבים ופסיכיאטריה הם שני תחומים שמאוד רחוקים אחד מהשני. עצם הידע שלי בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי ובתכנות של אלגוריתמים, לא עוזר לי בעבודתי כפסיכיאטר. אבל אני רוצה לחשוב שכן הבאתי משהו מעולם המחשבים שכן עוזר לי. למשל, בתחום של המחקר ‑ בפסיכיאטריה חישובית מנסים להבין תהליכים, גם תקינים וגם פתולוגיים. לפעמים מגיע אליי מטופל שעובד בתכנות או מתעסק במתמטיקה או בתחום תיאורטי שאני מכיר, ואני יכול לדבר איתו על זה. נוצר בינינו חיבור".
העובדה שהתחלת לעבוד בתחום בגיל מבוגר יחסית מהווה יתרון?
"אני חושב שיש לי יתרון מסוים, בגלל ניסיון החיים. כשפסיכיאטר צעיר בא לטפל באנשים שעברו משברים שקשורים לגידול ילדים ולזוגיות, ולא חווה זאת בעצמו, יותר קשה לו באמת להבין ולעזור. ככל שעברת יותר דברים בחיים, יש לך אפשרות להיות מטפל יותר טוב ליותר אנשים. המאגר של אנשים שיכולים להגיע לפסיכיאטריה הוא מוגבל. לא כל מי שלומד רפואה מתאים מבחינת כישורים ועניין לעבוד בבריאות הנפש. כדי לעסוק בתחום הזה צריך יכולת ורבלית ורגשית ורצון להתעסק בדברים האלה. כמו שכירורג צריך ידיים מאוד טובות ולא להיבהל מדם, גם פסיכיאטר צריך להיות מוכן להתמודד עם רגשות ולא להיבהל מרגשות מאוד חזקים ומצבים מאוד חזקים".
איך אתה מתמודד עם מגבלות הפסיכיאטריה?
"הפסיכיאטריה יכולה לתת מענה חלקי ולא תמיד יכולה לרפא, אבל אנחנו יכולים לעזור לאנשים לחיות יותר טוב. לא תמיד החברה יודעת איך להתייחס לחולים ונותנת להם את התחושה שהם פגומים כאנשים, בגלל שיש להם מחלת נפש, וזה צריך להשתנות. כשחולה לב הולך לקרדיולוג בגלל שיש לו אי־ספיקת לב, לא מתייחסים אליו כבן אדם פחות טוב. אבל כשאנשים מקבלים אבחנה שהם סובלים ממניה־דפרסיה, מסכיזופרניה או מדיכאון, הם מרגישים מאוד רע עם עצמם. וחלק גדול מהסבל קשור לעובדה שמתייחסים אליהם כפגומים".
ד"ר יעל ברנע (39), אם לתינוק מגבעתיים, הגיעה לפסיכיאטריה מתחום עריכת הדין. "למדתי משפטים באוניברסיטת חיפה במקביל ללימודי רפואה בטכניון. כאשר סיימתי את לימודי המשפטים, התמחיתי בסניגוריה הציבורית הארצית ובמהלך השנים הקליניות של לימודי הרפואה התפרנסתי מעבודתי כעורכת דין".
זה לא מתנגש?
"לעיתים היו אי־נעימויות. למשל, כאשר גיליתי במהלך ניתוח אליו הצטרפתי כסטודנטית לרפואה, שכעורכת דין הגשתי תביעה בגין רשלנות רפואית נגד המנתח. לאחר שסיימתי את לימודי הרפואה המשכתי לעסוק בניהול תיקים משפטיים ובייעוץ רפואי לעורכי דין, במקביל לעבודתי כרופאה".
למה בחרת בסוף בפסיכיאטריה?
"היה לי חזון של מה זאת פסיכיאטריה ושאיפה להתאים לכל מטופל את הטיפול הנכון בשבילו, באמצעות שינוי אורח חיים, שיחות ו/או תרופות, ולרפא נפשות פצועות. המציאות אמנם טפחה פה ושם על פניי במהלך הדרך, אולם החזון המקורי ממשיך להנחות אותי גם היום. התמחיתי בפסיכיאטריה במרכז הרפואי ע"ש שיבא ואני ממשיכה לעבוד שם כפסיכיאטרית. בנוסף, יש לי קליניקה פרטית בתל־אביב ואני עוסקת במקביל גם בייעוץ רפואי לעורכי דין".
ואת אכן מצליחה לרפא נפשות פצועות?
"אני ממשיכה לשאוף לכך".
הבאת משהו מעריכת הדין לפסיכיאטריה?
"המון. התמחיתי בסניגוריה הציבורית הארצית ומשם הבאתי עימי לפסיכיאטריה את חשיבות זכויות האדם וקדושתן. התנגדתי לקשירות של מטופלים ולבידודם, גם כשזה היה חלק מהטיפול השגרתי במחלקות הפסיכיאטריות. אני תמיד שואפת להותיר בידי המטופל את ההחלטה האם ליטול את הטיפול המומלץ ו/או להתאשפז".
איך את מתמודדת עם השחיקה במקצוע?
"לדעתי, הפסיכיאטריה היא אחד המקצועות הכי מלהיבים והכי פחות שוחקים. כפסיכיאטרית יש לי פריבילגיה להיכנס לעולמו האישי והפנימי של המטופל, לצלול לעומקים אינסופיים ולחשוב ביחד איתו על העולם ממנו הגיע, על העולם שהוא רוצה לחיות בו ועל המסלול הנכון לשם בשבילו. העניין אף פעם לא נגמר. בנוסף, גם הגיוון בין עבודתי כרופאה לבין עבודתי כעורכת דין והאיזון בין העבודה לחיים האישיים, מסייעים לי להרגיש רעננה ומונעים שחיקה".
אבל גם ד"ר ברנע יודעת שכמו בכל תחום של הרפואה, לא תמיד ניתן לפתור את כל הבעיות. "לפסיכיאטריה לבדה אין מענה לבדידות ולניכור בעולמנו", היא אומרת. "בחור בשנות ה־30 ששם קץ לחייו בקפיצה מגשר שער הזהב בסן־פרנסיסקו, השאיר פתק על השולחן בדירתו הכמעט ריקה. הוא כתב בו: 'אני בדרכי אל הגשר. אם אדם אחד יחייך אליי בדרך לשם, לא אקפוץ'. החשיבות במניעת מוות מיותר מבדידות והאפשרות להציל חיים בחיוך, היא משימה חברתית וחינוכית". •
