בדיון שנערך בסוף השבוע בתוכנית "אולפן שישי" אמר הכתב והפרשן לענייני משפט גיא פלג, "אני לא מעלה על דעתי שראש הממשלה, שענייניו צפויים להתגלגל בבית המשפט המחוזי וכנראה בעליון, ייתן את התיק (תיק המשפטים) ליריב לוין". כידוע, לוין הוא ביקורתי מאוד כלפי מערכת המשפט, ומסירת תיק המשפטים לידיו משול לכך "שאולמרט נתן את תיק המשפטים לפרופ' דניאל פרידמן. איך אומרים? לא חוזרים על טעות פעמיים". הפרשן אמנון אברמוביץ' מיהר להסכים עימו, והוסיף "בצחוק" או בתור "בדיחה" ש"יריב לוין שר משפטים זה עוד שנת מאסר לנתניהו".
דברים אלה משתלבים עם מה שאמר מני מזוז, בהיותו יועץ משפטי לממשלה, בדבר "סימון מטרות". לדברים אלה ראוי להתייחס הן בהיבט העובדתי והן במשתמע מהם במישור הערכי. מבחינה עובדתית נראה ששני הפרשנים סבורים שמערכת המשפט היא נקמנית ומושחתת, והחלטותיה בדבר העמדה לדין, הרשעה ומידת העונש אינן נקבעות על פי שיקולים ענייניים אלא על בסיס פוליטי של מי לנו ומי לצרינו. לפי דעה זו, המשפט הפלילי מופעל כלפי יריבים פוליטיים ומשמש למערכת המשפט אמצעי לשימור כוחות־היתר שצברה. הנחה נוספת, המשתמעת מדברי שני הפרשנים, היא שעל אולמרט הוטל עונש מופרז, והוא אולי אף הורשע שלא כדין, מכיוון שהביא למינוי שלי לתפקיד שר המשפטים. ואכן, לפחות לגבי הרשעתו בשוחד בסך 60 אלף שקל, ניתן לומר שהיא חסרת בסיס, כפי שניסיתי להראות בספרי "קץ התמימות", שבו גם התייחסתי לשורה של שיבושים נוספים שאירעו בהליכים המשפטיים נגדו.
לעניין הטעות במינוי שנעשתה בתקופת אולמרט, אזכיר טעות אחת בתחום זה שאכן נעשתה בתקופת כהונתי כשר משפטים. הטעות הייתה נעוצה בכך שלא התקבלה עמדתי שלפיה יש לדרוש הצגה של שלושה מועמדים לתפקיד פרקליט מדינה. מזוז התנגד לכך בתוקף, ובתקופה שבה היה ראש הממשלה אולמרט נתון בחקירות ושורה של שרים נוספים הייתה נתונה ב"בדיקות", עלה בידי מזוז לשמר את השליטה על מינוי פרקליט המדינה, וכך הובא משה לדור כמועמד יחיד לתפקיד זה. להערכתי הוא לא היה מתאים לתפקידו, והתקפותיו בתקשורת על אולמרט – שעניינו היה תלוי ועמד – היו בגדר שערורייה. לכך הצטרפה העובדה שקודם למינויו לתפקיד פרקליט מדינה מתח בית הדין האזורי בירושלים ביקורת קשה על התנהלותו של לדור כפרקליט מחוז ירושלים, ואמר דברים לא קלים על התצהיר שהגיש ועל עדותו. אבל, כאמור, לדור היה המועמד היחיד שהציגה הוועדה בראשותו של היועץ המשפטי מזוז.
מכאן להיבט הערכי המשתמע מדבריהם של שני הפרשנים, הגורסים (אחד מהם, לדבריו, "בצחוק") שהמערכת נקמנית ומושחתת ותדאג להעניש את מי שימנה שר משפטים שאיננו חביב עליה: עצתם היא להיכנע לפחד ולסחטנות של מערכת שלפי שיטתם היא נקמנית, במקום לנסות להיאבק בנקמנות ולטהר את המערכת.
אפילו נניח שיש במאבק כזה סיכונים, ברור שהמערכת הפוליטית צריכה ליטול על עצמה סיכון כזה כחלק מתפקידה. אולם הסיכונים פחתו באופן דרמטי. אולמרט לא נהנה מתמיכה במערכת הפוליטית. מפלגת העבודה בראשותו של אהוד ברק פעלה להדחתו, כאשר גם בתוך מפלגתו המתינה ציפי לבני לתפוס את מקומו. המצב הפוליטי כיום שונה לחלוטין.
עם זאת, אין תימה שנשמעות קריאות להעניק חסינות לראש הממשלה, והופעת הפרשנים ב"אולפן שישי" מחזקת את הטיעון לכך, שכן חסינות כזו תבטיח לראש הממשלה חופש פעולה במינוי שר משפטים מתאים ובהתמודדות עם הקלקולים במערכת המשפט.
לכך ניתן להוסיף שמערכת המשפט, שהפכה למערכת פוליטית, חייבת להתחשב בדעת הציבור, כפי שהתברר אפילו מההליך השערורייתי שנפתח נגד אולמרט בעניין הספר שכתב בתקופת מאסרו. כתב היד שנמסר לעורך דינו שימש בסיס לחקירה מופרכת, ששימשה עילה להתנגד לניכוי שליש ממאסרו. הפעם חש הציבור שהסאה הוגדשה. אולמרט זכה בניכוי השליש, הפרקליטות נרתעה מהגשת ערעור, והחקירה המופרכת התפוגגה. הסיכוי שבאווירה השוררת כיום יחזרו תרגילים מעין אלה – שהופעלו בעבר נגד יעקב נאמן או רובי ריבלין – בשל מינוי שר משפטים שאיננו נראה לחסידי "שלטון החוק", נראה כיום בלתי מציאותי, בעוד שהצורך ברפורמות במערכת קיים וזועק.
