רמי לוי, אריאל | אלישע בן קימון
מדד התור: שעה ו-22 דקות
בכל דור ודור חייב אדם להיות חד, סבלני, מכוון מטרה ועם עצבי ברזל כדי לצלוח את המשימה המרכזית של פסח: לעשות קניות בסופר לקראת ליל הסדר.
כדי לסיים את המטלה ולהישאר שפוי, החלטתי לשנות מדיניות: "קניות זה כיף", שיכנעתי את עצמי בדרך לשם. כבר בחוץ התגלה המכשול הראשון: אין עגלות. התחלתי לצוד קונים ביציאה. עקבתי אחריהם, עשיתי את פרצוף ה"אני לא סטוקר, פשוט חייב עגלה", ובסוף הצלחתי במשימתי.
בתוך הסניף היה צפוף כמו ביציעים במשחק גמר גביע. מדיניות ההנאה התחילה להיסדק כשניסיתי להגיע עם העגלה אל היעד הראשון ונתקעתי במחסומי אנשים שהירהרו האם מצות ירושלים עדיפות על מצות ראשון, או להפך.
חיוך עלה על פניי כשהגעתי לקצבייה, שם היו רק שניים לפניי. כהרף עין (במונחי סופר דחוס, כן? למעשה עברו שבע דקות) שמעתי את מילות הקסם: "מה בשבילך?" העמסתי עוף ובשר והמשכתי לאגף הדגים. כאן התחיל הבלגן. ארבעה היו לפניי, שניים מתוכם נשים. ואצלן, מתברר, לא רק סוג הדג חשוב, אלא איך מגישים לך אותו. "לרוחב, ביקשתי שתחתוך לרוחב. ושתשים בשתי שקיות נפרדות. וזה קילו מאתיים, אני ביקשתי רק קילו", אמרה כל אחת מהן בנרגנות.
הדקות נקפו, אך לבסוף הושלם מבצע לברק. השלב הבא היה שלב ההידחפות לעבר המדפים והחיפוש אחר שקיות קטנות להעמסת ירקות ופירות. איך היה? מעצבן עד סביר.
הסיוט הגדול המתין לי בקופה. התור היה כה ארוך שהגיע עד שורות המוצרים. המשמעות: כל עשר שניות נאלצתי להזיז את העגלה אחורה וקדימה כדי לתת לאנשים לעבור.
אחרי כמעט שעה וחצי יצאתי מהתופת. ברגליים כושלות פסעתי לעבר המכונית, ולפתע צלצול. אשתי. "אתה עדיין בסופר? חסרים כמה דברים", היא אומרת.
"אין פה קליטה", עניתי.
המתנה במעדניית הדגים: 13 דקות
המתנה בקצבייה: 7 דקות
המתנה בקופות: 25 דקות
שופרסל דיל, מתחם מת"מ, חיפה | ליאור אל־חי
מדד התור: שעה ו-20 דקות
לפני היציאה למבצע, ההערכות היו שהתור בקצבייה והתור לגבינה הצהובה במשקל עומדים להיות הרגעים הקשים ביותר. אבל מתברר שלפסח, כמו לדרבי, חוקים משלו.
מגרש החניה היה עמוס במאות כלי רכב, רמז לעומס הצפוי בהמשך. עגלה מצאתי, אך כבר במחלקת הירקות בכניסה נבלמתי על ידי עשרות קונים, שמילאו כל פינה ועגלותיהם חסמו את המעבר. בעוד אני מתלבט כיצד לפלס דרכי אל תפוחי האדמה, חשתי חבטה במותן: עגלה של אחת הקונות פגעה בי בשוגג. עונשו של מי שלא זז מספיק מהר.
המשכתי אל עבר מקררי החלב והגבינות, ובדרך העמסתי שישיית קולה וממרח נוטלה. הצצה אל אזור המעדנייה, הקצבייה והדגים העלתה שכדאי לדחות את התענוג. עשרות קונים עמדו בתורים בשלושה טורים ארוכים.
חיפושי אחר מצות, קניידלך וקמח מצה עלו בתוהו. הם לא נמצאו במדפים "ההגיוניים". פניתי למקררים הגדולים במרכז הסופר, עברתי מקרר־מקרר, ניסיתי לאתר צנצנת חזרת – לשווא. למזלי, איתרתי איש לבוש בחולצה לבנה שעליה תג: גיל, סגן מנהל. הסתערתי עליו ושאלתי איפה המוצרים לפסח. "המצות בכניסה לחנות במתחם מיוחד", הוא אמר לי, "החזרת? בוא איתי". הוא לקח אותי למקררי החלב והגבינות, ודווקא שם, מתברר, התחבאה לה החזרת. שובבה כזו.
בקאמבק למעדנייה הייתי החמישי בתור. שתי עובדות פרסו גבינות במרץ, ותוך תשע דקות יצאתי משם. בשל התור הארוך בקצבייה פניתי אל דלפק הדגים, שם המתנתי חמש דקות כדי לרכוש קילו דג קרפיון טרי. בקצבייה, למרות שבמקום היו חמישה עובדים, זמן ההמתנה היה עשר דקות. בקופות נכונה לי דווקא הפתעה נעימה. רק 11 דקות חלפו והמוצרים שלי היו על המסילה.
יאללה, אפשר להתחיל לבשל.
המתנה במעדניית הדגים: 5 דקות
המתנה בקצבייה: 10 דקות
המתנה בקופות: 11 דקות
יינות ביתן, פארק המדע, רחובות | יובל ועמיחי אתאלי
מדד התור: 53 דקות
יצאנו מהבית במזכרת בתיה בשעה 18:42 בדרכנו אל הבילוי האהוב על בתי, יובל: מעבר בין כיסא הישיבה בעגלת הסופר לתא המרכזי בעגלה, אל הרצפה וחוזר חלילה. בתפקיד הסנג'ר: אני.
23 דקות נסיעה ואנחנו בסופר. החניה פנויה, בכניסה יש עגלות בשפע, ובשעה 19:07 אנחנו בתוך הסניף. האטרקציה הפעם גדולה במיוחד: העגלות מחולקות לשלושה תאים. אופציות המעבר והסנג'ור גדלו שבעתיים.
מערכת העיתון העבירה לי את רשימת הקניות בגוש אחד של מילים צמודות. חובבנים. אצלנו בבית הרשימה עוברת בקבוצת ווטסאפ ייעודית, כל מוצר בהודעה נפרדת, וכך אפשר למחוק אותו מיד לאחר שהונח בעגלה. המוצרים נשלחים במקבצים קטגוריים: מוצרי חלב בזה אחר זה, ירקות ופירות צמודים. ככה עובדים.
אני מקבל החלטה פיקודית: לוקח שלוש דקות של התייחדות עם הטלפון ומסדר את רשימת הקניות. לעיתים שווה להפסיד כמה רגעים כדי לייעל את המשך החיים.
יוצאים למסע בין המדפים. אנחנו לא מכירים את הסופר הזה אבל הוא די אינטואיטיבי, מסודר ונקי, עם שלטים ברורים על כל מדף. ב־19:32 כל מוצרי המכולת מאחורינו ואנחנו בתור לקצבייה. שלוש דקות בלבד, והתור שלנו מגיע. הקצבים סחוטים מעייפות אבל חייכנים ואדיבים.
התחנה הבאה שלנו היא בסטת הדגים. עובד אחד עומד בה, והוא משרת את הלקוח היחיד שלפנינו בתור. לא ברור אם זה לקוח נודניק, או שהוא מתכוון להכין עשרה טון של גפילטע פיש, או שהעובד הזה יסודי יותר מהדוד המעיק שלא מוותר על אף מילה בהגדה. בכל מקרה, אנחנו אוכלים שם ייבוש רציני ביותר. מרוב שעמום יובל נצמדת לזכוכית של דוכן הדגים, ושואלת בקול מזועזע: "אבא, למה יש לזה עיניים?" לך תסביר.
התחנה האחרונה שלנו היא מעדניית הגבינות. אחרי שתי דקות של המתנה זכינו בעובדת חייכנית, כמו כל צוות הסניף הזה.
ובקופה? תענוג. כשהגענו, הזוג לפנינו כבר היה באמצע העמסת מוצריו על המסוע. שתי דקות לאחר מכן הגיע תורנו. עבודה יעילה של הקופאית גרמה לנו לחתום את האירוע כולו ב־53 דקות. יש פה סדר!
המתנה במעדניית הדגים: 13 דקות
המתנה בקצבייה: 3 דקות
המתנה בקופות: 2 דקות
יוחננוף, סניף סגולה, פתח־תקווה | קורין אלבז אלוש
מדד התור: שעה ו-30 דקות
ההגעה לסניף יוחננוף בסגולה בישרה טובות. חמש דקות נסיעה מהבית, חניה שהתפנתה מול דלת הכניסה ממש כשהגעתי – תענוג!
אבל כל הטוב הזה, מתברר, נגמר כשנכנסים לסופר. המוני אנשים, זוגות וילדים שצווחים "אבא תקנה לי" ועגלות שמתנשאות לגובה רב. גילוי נאות: התחתנתי עם גבר שקורא לסופר "סופרלנד" ומאמין שמדובר בבילוי לגיטימי. לכן, מלבד כשמדובר במשימות עיתונאיות חשובות, אני לא מבזבזת את זמני במקררי המעדנים ובמדפי הקטניות – מה שהוציא אותי מכושר.
התחלתי בירקות. תקתוק רציני, דילוג על כל מכשול, כמה דקות והייתי אחרי. גם מוצרי בסיס כמו מצות ויין נמצאו בקלות. אל הקניידלך, שלא ידעתי אפילו איך זה אמור להיראות, כיוונו אותי אנשים טובים והגעתי במהירות.
הבעיה מתחילה כשמגיעים לקצבייה. תור ארוך של אנשים שקונים עוד ועוד ועוד וכולם שואלים אם "אפשר להוריד את העור?" "ולנקות שומן?" "ולטחון שמונה פעמים?" ועוד כל מיני בקשות שגורמות לי לרצות להיות צמחונית. ובאמת, למה לא שמים כמה כיסאות מול הקצבייה בימים עמוסים כאלה? בעיניים כלות הבטתי אל התור של הדגים, שבו לא היה יותר מאדם אחד בשום שלב. חבל שאני לא חובבת סלמון.
משם המשכתי למעדנייה, שהתגלתה כאי נוסף של שפיות: שלושה עובדים על שניים וחצי לקוחות. מדהים. תוך דקה קיבלתי את מבוקשי (או גבינותיי) והמשכתי בחיוך לקופות – שם הוא נמחק קליל.
כל הקופות היו עמוסות. אין תקווה. לא פחות מ־40 דקות חיכיתי עד שהמוצרים שלי זכו לעלות על המסוע. הספקתי להכיר משפחה שאוהבת לעשות קניות ביחד. כולם. הורים וילדים. מוזר להחריד ומתוק להפליא גם יחד. ופגשתי גם בחור שנשלח עם רשימה מסודרת ביד וקיבל עשרות הודעות ווטסאפ בנייד מרעייתו, וכן, כמה טלפונים בין לבין, בזמן שעמד בתור. זאת אומרת העגלה עמדה. הוא רץ פעם אחר פעם לעשות השלמות לפי הוראותיה.
ואז חלפה בי מחשבה שגם בבית, כמו בסופר, זאת שעת שיא: מקלחות, ארוחת ערב, הכנה לשינה. ומה עדיף? להישען על העגלה בחוסר מעש או לגרד פסטה אדומה מהרצפה? אני בוחרת בפסטה.
המתנה במעדניית הדגים: פחות מדקה
המתנה בקצבייה: 16 דקות
המתנה בקופות: 40 דקות
