יש משהו סוחף באופן שבו מאיה נגרי עושה בגדים ומדברת עליהם, כמעט בלי להתנצל. "זו קולקציה על המערב הפרוע, ואין יותר פרוע מהמערב", היא קובעת ובמשפט אחד היא מצליחה לחבר בין הטירוף המזרח תיכוני לטרנדים עולמיים ולקשר שבין אופנה, פוליטיקה וחברה.
הפעם, כמו מעצבי אופנה רבים (כדאי להזכיר בהקשר הזה את איזבל מרנט שהמערב הפרוע הוא חלק מהדנ"א שלה) החליטה נגרי לקחת בגדי בוקרים ולהעביר אותם את הפרשנות המקומית שלה עם פרנזים מוגזמים, עורות, גוונים חומים, טקסטורות הוואי וטאי דאי, שמלות מדבר בטקסטורות של בקבוקי חול וחליפות ספארי.
בשורה התחתונה, זו הייתה יכולה להיות קולקציה מהודקת וחזקה, אלמלא נראה היה שגם נגרי התפרעה יתר על המידה והוסיפה לה מראות לא קשורים כמו מערכות בגדים בהשראה רוקנרולית נוצצת, חליפות בצבעים זרחניים, שמלות מיני סקסיות לצד שמלות תחרה רומנטיות.
גם אם מעצבי אופנה זונחים את השיטה הישנה של קולקציות עונתיות ונאלצים לעצב, לייצר ולהפיץ עשרות פריטים לאורך כל העונה, הם עדיין צריכים לעמוד מאחורי הסיפור המרכזי שהם בעצמם מספרים, שאם לא כן הפריטים הטובים בקולקציה - בין אם מדובר בפריטי המערב הפרוע עמוסי הפרנזים והחזקים או בין בחליפות הניאון - נעלמים במערב הפרוע עשרות האופציות. ולפעמים התוצאה היא כאוס אופנתי שלא תמיד עושה חסד עם המסר שעובר, וחבל. או כמו שאמרה נגרי בעצמה - "If you wanna shoot, shoot. don't talk" - עצה שגם הקולקציה צריכה לקחת.
