רוית רייכמן היא אישה גדולה, בכל מובן, ולכולם יש לה מקום בלב, ב"מסעדה" של עמותת לשובע שבדרום תל־אביב. לקשיש ש"איבד את זה" אחרי מות אשתו ונודה ממשפחתו, לזה שירד מנכסיו וישן אצל חברים, לאסירים שעושים כאן עבודות שירות וחוזרים לכלא בכל יום, ואפילו לפדופיל הזקן שעושה אצלה עבודות שירות בפיקוח. לכל אלה אין מקום אחר לשבת, לדבר או אפילו להטעין את הטלפון. והיא, המאמא של ההומלסים, לא שופטת.
קשה לדמיין את המקום הזה, בעבר בית הכנסת הספרדי של השכונה, בלעדיה. "מה נשמע נשמה, למה לא היית במימונה?" היא רוכנת מעל אדם בן 80. כל יום הוא מגיע לכאן, אוכל ולוקח מנה גם לאשתו החולה ולבתם הסועדת אותה. למימונה לא הגיע, ודווקא אז רייכמן התלבשה יפה כדי לשמח את החוגגים. כמו שעשתה בפורים, וכמו שתעשה ביום העצמאות. במשרד שלה על מדף גבוה נמצא פסל מוזהב של מלאכית הפורשת כנפיים. כאשר העניקו לה אותו באי חדר האוכל, אותם היא לא מכנה הומלסים, אלא "הסועדים שלי", ידעה שוויתרו על כסף, שקל, שניים, חמישה, אשר השיגו בקושי רב. וזה ריגש אותה מאוד. "חיבוק מהאישה הגדולה", ביקשה הומלסית בת 70, אשר הגיעה לרייכמן אחרי שני לילות בהן בילתה בפח זבל ירוק בבית החולים איכילוב, טבולה באשפה שבפנים. בהתחלה, היא מודה שנגעלה, אחר כך הבינה שהם לא אשמים. ובכל אופן החיבוק שלה עושה להם פלאים. "רק דבר אחד אני מבקש ממך", בכה לה קשיש שמשפחתו הפנתה לו עורף, "לא ראיתי את הנכדה שלי כבר כמה שנים, אם אמות, תני לה חיבוק בשמי". כמה שבועות אחר כך נפטר ורייכמן שהגיעה לשבעה פגשה את הנכדה בת התשע, וחיבקה אותה במלוא הכוח, וגם גרמה לה לבוא לחדר האוכל ולשיר את "שבחי ירושלים", השיר האהוב על סבא.
רק בזכותה של רייכמן באים סלבריטאים רבים להתנדב דווקא שם. בשבוע שעבר היו אצלה הפאוור קאפל נועה קירל ויונתן מרגי. ישראל אהרוני בא לבשל, אוולין הגואל באה לגלגל קציצות ולהגיש אוכל בחדר אוכל, כל שחקני הבימה כולל המנכ"לית אודליה פרידמן, רובי פורת־שובל הייתה אף היא, ואבנר דן הגיש ועשה להם סטנד־אפ. כשהיא רושמת הודעה בקבוצת המלאכים של לשובע שצריך לבוא להגיש אוכל או לגלגל קניידלעך, זה מתפשט ומיד מתייצבים 40 מתנדבים. המוטו שלה הוא לא לשפוט, להסתכל על האנשים ותמיד לנסות לחשוב מה עובר עליהם. אנשים מגיעים אליה עם פצעים חמורים, תוצאה של שימוש בסמים, והיא שמה כפפות, מנקה להם את הרגליים אומרת תבואו כל יום. ומה היא רוצה בתמורה? רק חיוך.
כבר חמש שנים שהיא לא עשתה חג בבית. ולא בגלל שאין לה משפחה. יש לה ועוד איך — שתי אחיות ואח, ובני משפחותיהם. אבל רייכמן 51, פתח־תקוואית, תמיד אהבה להרגיש נחוצה דווקא מול אחרים שאין להם. ילדים היא אהבה גדולה שלה. בצעירותה חלתה באנדומטריוזיס שמנעה ממנה להביא ילדים לעולם. על אמת ידה יש לה קעקוע של תינוק, שהיא מכנה ליאב. הבן שלה. זכר לתינוק שהרתה בגיל 17, עשתה הפלה ומאז לא מפסיקה להצטער. היא החליטה שהוא היה בן. הבישול הוא אהבתה הגדולה השנייה. מגיל חמש היא זוכרת את עצמה עומדת על שרפרף צמוד לאבא ומבשלת. בגיל 14 הגיעה לתדמור. בצבא שירתה כטבחית בבה"ד 12, השתחררה לשנה וחזרה לקבע. ב־2014, שנתיים אחרי שהשתחררה, כשהציעו לה לעבוד במקום, היא אמרה: הומלסים? מה פתאום. בכל זאת ביקשו ממנה לתקתק 400 עופות לליל הסדר שהתקרב. קטן עליה. אמא שלה באה לה בחלום ואמרה לה לכי. ומאז כל יום היא מתייצבת שם בשש בבוקר, שואלת אנשים, 'מה שלומך נשמה', וממיסה אותם. 400 איש שבאים כל יום כמו שעון בין עשר וחצי בבוקר לשתיים בצהריים. הסיפור של רייכמן לא נעלם מעיני היוצרים הדוקומנטרים ובקרוב יעלה הסרט "ביחד לבד" על פועלה בערוץ yes דוקו.
