אם תשאלו את המומחים, אז הישראלים הם עם של בזבזנים עם עיניים גדולות שקונים הרבה יותר ממה שהם צריכים באמת וזורקים מדי יום כמויות אדירות של אשפה. לא סתם אמזון בדרך אלינו. אנחנו אוהבים לקנות כמה שיותר ואין לנו כמעט מודעות לנזקים הגדולים שזה גורם לסביבה. מחקר חדש וחשוב של ארגון "אדם טבע ודין" מגלה כי הישראלי הממוצע זורק מדי יום 1.7 ק"ג פסולת — נתון שמעמיד אותנו בצמרת הגבוהה של מדינות המערב. וגרוע מכך, בישראל ממחזרים רק 20 אחוז מהפסולת ומטמינים באדמה 80 אחוז. במערב אירופה הנתונים כמעט הפוכים.
על המושג לצמבז שמעתם?! ובכן, רצוי שכל אחד מאיתנו יאמץ את המושג החדש הזה שמשמעותו — לצמצם את בזבוז המזון. משמע, לקנות פחות מזון כדי לצמצם תכלס את כמות המזון שאנו זורקים. "ישראל נמצאת במקום השני בבזבוז מזון בין מדינות ה־OECD ומייצרת מדי שנה 2.4 טון פסולת מזון", אומרת מיכל ביטרמן, מנכ"לית ארגון The Natural Step ישראל. "מדובר ברבע מהמזון שאנחנו קונים, בשווי של 19.5 מיליארד שקלים בשנה. קרוב ל־700 שקל בחודש למשפחה ממוצעת הולכים לפח. בפועל, 50% מהמזון שנזרק ראוי בעצם למאכל ומגיע לאשפה לא משום שתוקפו פג, או משום שלא היה מזין או לא בריא למאכל, אלא כתוצאה מדפוסי התנהגות, חוסר מודעות והרגלי קנייה לקויים. באנגליה יש מודל שראוי לחיקוי בעיניי. אפשר לקנות סחורה שהתאריך שלה עומד לפוג, מדובר במוצרים שעדיין טריים וטובים למאכל, אבל המחיר שלהם זול יותר על המדף. זה מעודד את הלקוחות לקנות מוצרים כאלה במקום שרשתות המזון יזרקו אותם. למה לא לאמץ את המודל הזה גם בארץ?".
משפחת כהן מאזור השרון לא שמעה מעולם את המושג לצמבז. "מה זה?" שאל אותי האב, יוסף. "למה את מקללת ולמה אנחנו צריכים לצמבז? יש לנו ארבעה ילדים וארבעה נכדים שמגיעים לבקר כל הזמן. אז איך אפשר שלא יהיה אוכל בבית ובכמות מתאימה. בכל מה שקשור לאוכל אני מודה שגם אם ברור לי שיש במקפיא עוד מלאי של שעועית קפואה, אשתי תציין את זה ברשימת הקניות באופן אוטומטי. כשאני חוזר הביתה מהסופר ומסדרים את המוצרים בארון ובמקררים, אני תמיד מוצא שקיות של מוצרים קפואים או מוצרי חלב שקניתי רק עכשיו בסופר. ואז צריך לזרוק את הישנים כי אין מקום. אני מודה שאצלי בבית זורקים לא מעט אוכל, אפילו בטרם בושל, ישר מהמקרר לפח. כשיש נכדים ברור שאני דואג שיהיו מעדנים ושוקו תמיד במקרר. מספיק ששבוע אחד הנכדים לא הגיעו באמצע השבוע, זה הולך לפח".
לא חבל?
"אני מודע לבזבוז, אבל זה כנראה טבוע בדי־אן־איי שלי. גם בכל מה קשור לפירות ולירקות אני מעמיס יתר על המידה. חיי המדף במקרר קצרים וכל פעם אני זורק פירות שנרקבים. אבל אני לא אשנה את זה ואקנה פחות, כי אצלי בראש אסור שיחסר אף פעם. זה בטבע שלי. אוכל זה דבר בסיסי, ואני אוהב שיש לי לתת למשפחה שלי. שלא יהיה מצב של 'אין' במקרר".
וזה לא רק מזון, כמובן — ישראל מצטיינת, למשל, בייצור של פסולת פלסטיק. הנתונים מדאיגים. רוב הפלסטיק שאנחנו משתמשים בו הוא חד־פעמי. בכלל, ישראל היא מהמובילות בעולם בשימוש בכלים חד־פעמיים. תודו שזה לא מפתיע אתכם. הישראלים, מסבירים המומחים, מכורים לכלים חד־פעמיים. בסך הכל אנחנו מוציאים כ־2 מיליארד שקל בשנה על כלים כאלה. פשוט מטורף. ומה שעוד יותר גרוע — רק 14% מכלי הפלסטיק שנזרקים מגיעים למיחזור. גם האובססיה הישראלית למגבונים לחים נותנת את אותותיה. מדובר באחד המוצרים המזהמים ביותר שיש.
למה שלא תעשו קומפוסט?
"השילוב בין תרבות הבזבוז הישראלית לקצב גידול האוכלוסייה המהיר, לצפיפות של המדינה ולעובדה שאנחנו מטמינים את רוב הפסולת ולא ממחזרים — מקרבת את ישראל למשבר פסולת חמור", מזהיר עמיעד לפידות מארגון אדם טבע ודין. "כבר כיום מייצרים אזרחי ישראל כ־5.4 מיליון טון פסולת בשנה. ב־2048 הנתון האדיר הזה יוכפל".
המחקר של לפידות בודק לראשונה באיזו עיר בישראל מייצרים התושבים הכי הרבה פסולת בממוצע ובאיזו עיר הכי פחות. בראש רשימת יצרני האשפה עומדים תושבי תל־אביב, הרצליה, אשקלון וראשון־לציון. בתחתית הרשימה ירושלים, בני־ברק, כפר־סבא ומודיעין. חשוב להדגיש שהמחקר לא בודק איזו עיר הכי מלוכלכת, אלא באיזו עיר התושבים זורקים הכי הרבה פסולת לפח. לפי עמיעד, ככל שתושבי העיר עשירים יותר - הם בדרך כלל יקנו יותר מוצרים שהם לא צריכים וייפטרו מיותר אשפה.
"ברור שבהרצליה התושבים קונים יותר מזון ומוצרים לבית מאשר בבני־ברק כי יש להם בממוצע יותר כסף", מסביר לפידות. "לכן, ההשוואה צריכה להיות בין יישובים באותה רמה סוציו־אקונומית".
אז איזה יישובים אפשר לציין לשבח?
"כפר־סבא, מודיעין, גבעתיים ושוהם הם דוגמה ליישובים מבוססים שהתושבים בהם מייצרים פחות אשפה. העיריות שם משקיעות הרבה בפחי מיחזור ובמודעות סביבתית וזה עובד".
איך זה קשור?
"ברגע שמקפידים על חינוך למודעות סביבתית בבתי הספר ומשקיעים במיחזור - זה מחלחל אל התושבים. כשיש לך בבית כמה פחים ואתה מקפיד על הפרדה, אתה גם שם לב שאתה זורק יותר מדי אשפה, שאתה קונה יותר ממה שאתה צריך, ובתהליך הדרגתי אתה מתחיל לקנות פחות. כל המחקרים מראים את זה באופן ברור. בסביון, למשל, השקיעו הרבה במודעות, בחינוך ובהפרדת אשפה. פעם סביון הייתה בין שיאניות הפסולת, והיום התושבים שם מייצרים רק 1.2 ק"ג אשפה ביום - פחות מבני־ברק. לתל־אביב מגיעה הנחה כי הרבה מהפסולת נוצרת על ידי אנשים מבחוץ שבאים לעבוד ולבלות בעיר".
לפני 18 שנה חייתי בדנמרק במסגרת שליחות ונחשפתי להפרדת הפסולת ואפילו לקנסות שמוטלים על מי שלא מפריד את האשפה שלו.
"וזה היה לפני 18 שנה. בישראל לא קרה בינתיים כלום בנושא הכאוב הזה. המצב של הפסולת היום רק נהיה אפילו גרוע יותר. לצערי, האוכלוסייה בארץ שלנו היא כזו שאין לה מודעות סביבתית. נקודה. וזה חבל מאוד. 80% מהפסולת בישראל הולכת להטמנה ורק 20% למיחזור. מילא היינו משופעים בשטחים כמו ארצות־הברית, אבל אין לנו את השטחים האלה. וגם באמריקה 50% מהפסולת הולכת למיחזור. תחשבו שבעצם כל שנה אנחנו זורקים מהחלון 300 דונם של פסולת. אנחנו מדינה קטנה וצפופה באוכלוסייה ואנחנו פשוט מוותרים על דונמים רבים לטובת מטמנות פסולת. כואב הלב".
ועוד דבר מרגיז שלפידות והמומחים מציינים: "אחרי שמשאית הזבל אספה את האשפה מהפחים בשכונות ומגיעה לרוקן אותם במרכזי המיון, בפועל לא מצליחים לעשות מיון כמו שצריך בגלל שהאשפה שלנו רטובה. הנוזלים מטפטפים בדרך שעושה המשאית אל תחנת המעבר, וזו גם הסיבה לסירחון ולמצחינות של הפחים ואתרי הפסולת".
למה בעצם זה קורה?
"כי רובנו זורקים את הזבל האורגני לפח. אנחנו זורקים את שאריות המזון עם שאר האשפה במקום לשים בפח מופרד כמו באירופה. בזכרון־יעקב, במגידו ובמודיעין כן מקפידים על הפרדה של הפסולת האורגנית, והמשאיות שאוספות את הזבל מביאות פסולת יבשה להטמנה. מודעות זה כל העניין. בזכרון־יעקב, למשל, התושבים רגילים לקחת את הפסולת האורגנית לפח נפרד או שעושים מזה קומפוסט (מזון מצוין לצמחים)".
אצל משפחת שועה מזכרון־יעקב אין דבר טבעי יותר מלמחזר ולהפריד אשפה. הם עושים זאת כבר 15 שנים, מאז שבעיר שלהם החלו בתהליך. "מאז שעברנו להפרדת פסולת אני קונה הרבה פחות וזורקת הרבה פחות מזון", אומרת ורד שועה, אם המשפחה. "שמתי לב שכל המשפחה התרגלה להשתמש נכון יותר במוצרים הרטובים — לקנות ולצרוך חכם וחסכוני, אם זה ביצים, ירקות, לחם. פעם, כשלא הייתה לי מודעות לעניין, זרקתי הרבה יותר. הייתי קונה עשר עגבניות וזורקת המון, היום אני קונה רק ארבע".
במשפחת שועה שלושה ילדים - בני 17 וחצי, בת 13 ובן 8 - שנרתמו בקלות ומגיל צעיר לעניין. "הילדים מפרידים בתורנויות, זה הפך להיות חלק מאורח החיים. זה כל כך טבעי לילדים, שכשמגיעים אורחים הביתה ועומדים לזרוק את שאריות הצלחת לפח היבש, הם ממש נזעקים וצועקים להם 'לא לשם!'.
זה נשמע כמו השקעה מאוד גדולה.
"אנחנו ממש לא משקיעים בזה. יש גם הרבה פחות פחי אשפה ברחוב. על כל שני בתים יש פח אחד גדול משותף. אצלי בבית הפח של האשפה הרטובה ואצל השכנה הפח של האשפה היבשה. במזווה יש לנו ארגז גדול לכל הבקבוקים והקופסאות של הקורנפלקס וכל מה שלמיחזור. פעם בשבוע מגיע אלינו חמי ואוסף את המיחזור לכניסה של השכונה".
"זה היה מבורך לו כל המדינה הייתה מטמיעה את הטיפול בזבל כמו בזכרון", אומר לפידות. "עולה למדינה 3 מיליארד שקל בשנה לטפל בפסולת בגלל שהיא לא מופרדת כמו שצריך. הנתונים שלנו הם ברמה של מדינת עולם שלישי, חייבים לשנות את זה". •
