האובססיה של הוליווד עם האדרה מיתית של רוצחים סדרתיים, מגיעה לשיאה המעוות באופן התמים לכאורה שבו הסרט החדש מתאר את טד בנדי, הפסיכופט האמריקאי המפורסם בעולם. במרוצת שנות ה־70 בנדי רצח כ־30 נשים, חלקן אף נאנסו לפני ואחרי מותן. הוא נידון למוות והוצא להורג ב־1989. לא פלא שהקולנוע והטלוויזיה אהבו לעסוק בו. בנדי היה צעיר אינטילגנטי, שרמנטי, למד פסיכולוגיה ומשפטים. במהלך מאסרו הוא נשא אישה ונולד לו בן. אבל אף אחד מתריסר הסרטים אודותיו לא הצליח לפענח את אישיותו המורכבת. גם לא הדוקומנטריסט ג'ו ברלינגר, שעשה עליו בשנה שעברה סדרה תיעודית שהתבססה על שיחות מוקלטות עם בנדי, בתקופה שהמתין לביצוע גזר הדין.
העיסוק המעמיק בסדרה, קירבה את ברלינגר לאישיותו של בנדי והולידה בחטא את סרטו העלילתי הנוכחי. הנרטיב עוסק בפעם המי־יודע־כמה בנסיבות מעצרו, בריחותיו מהכלא, לכידתו ומשפטיו המתוקשרים במדינות וושינגטון, יוטה ופלורידה. בניגוד לסרטים קודמים, בהם שוחזרו תיאורים נצלניים וסנסציוניים של מעשי הזוועה, ברלינגר נמנע מהם לחלוטין. במקום זה בחר להציג את בנדי מבעד לעיניה של ליז קנדל, אם חד־הורית שהכירה את בנדי כשעדיין היו סטודנטים לפסיכולוגיה. ליז, שכתבה את התסריט בעקבות ספרה "נסיך הרפאים: חיי עם טד בנדי", לא תורמת דבר וחצי דבר אודות הזוגיות שלה עם בנדי, שלא לדבר על אישיותו הבעייתית. לפי הסרט, בקושי היו להם חיים משותפים. למעט ארבע סצנות קצרצרות, כל הסרט בנדי מתקשר אליה בטלפון מהכלא. ואילו היא, המסרבת להאמין למידע הזורם מהטלוויזיה, יושבת בוכייה בבית ומצפה לנס שיוכיח שאהוב נפשה אינו מפלצת.
ממה שאנו רואים מבעד לעיניה, אי־אפשר כלל להבין מה ליז מצאה ברוצח. יותר מזה, מדוע ולמה בנדי היה מאוהב בה עד ייאוש. זאק אפרון, כוכב של קומדיות נעורים, מתאמץ לשווא לשחק את הרוצח הנראה בעיני ליז שרמנטי, רב קסם, שלא מסוגל לפגוע בזבוב. לאפרון אין טיפת כריזמה. הוא משחק את המסכה, לא את האיש מאחוריה, והוא יבש כמו צנון. מה שאמור להיות זווית אישית שתביא היבט חדש ואותנטי לאישיותו של בנדי, נותר בבחינת כרוניקה יבשה ומשמימה.
