הדבר האחרון שהגיוני לשאול סולן להקת רוק כבד, זה מה אמא שלו חושבת על המקצוע שבחר. במקרה של דיוויד דריימן, סולן להקת "Disturbed", זה כמעט מתבקש. דריימן (45), יליד ברוקלין, בן למשפחת ניצולי שואה, דתיים אורתודוכסים שרובם חיים כיום בישראל (אחיו חי בירושלים עם משפחתו, והוריו עלו לארץ לפני שנה), מופיע אמנם עם בגדים שחורים, קעקועים ופירסינג כיאה למטאליסט גאה, אבל קשור מאוד למשפחה ולא שוכח לשלוח לאמא ברכה ליום האם האמריקאי שמתקיים ביום הראיון.
"אבי וסבי שירתו בצנחנים, סבא שלי, שמואל דריימן ז"ל, היה עורך בעיתון 'המודיע', וסבתא שלי, אמו של אבי, הופיעה על שער 'לאשה' כחיילת תימניה, אוחזת ב'עוזי'", הוא מפרט את אילן היוחסין של מי שבמשך שנים היה "הכבשה השחורה" במשפחה ובישיבות שבהן למד. והיו חמש כאלה, כולל ישיבת "נווה ציון" בירושלים, שמכולן נזרק לפני תום הלימודים.
"כל הקריירה שלי בתיכון הייתה דילוגים מישיבה לישיבה. מסתבר שדת, בעיקר היהדות האורתודוכסית, לא הסתדרה אצלי כל כך", הוא מודה בכנות. "הייתי נער נורמלי בגיל ההתבגרות, שרצה לעשות דברים נורמליים של גיל ההתבגרות, וזה היה קשה במסגרת הזאת. בסופו של דבר פשוט עזבתי את הדת, ואני היום הכי חילוני שאפשר, למרות שיש בי עדיין אהבה עצומה לעם שלי, למורשת שלי ולמשפחה כמובן".
מה שבכל זאת נשאר מהתקופה ההיא זאת שליטה מרשימה בעברית ואהבה למוזיקה. "למדתי חזנות, והתאהבתי במוזיקה בגיל צעיר מאוד. תמיד הייתה לי גם תוכנית גיבוי. התחלתי ללמוד באוניברסיטה משפטים, וחיכיתי להזדמנות הגדולה. ההורים שלי לא אהבו את העובדה שעזבתי את לימודי המשפטים והפכתי לכוכב רוק. אבל עכשיו הם בסדר עם זה".
"דיסטרבד" מופיעים כבר למעלה מ־20 שנה, כשמאחוריהם שבעה אלבומים שזכו להצלחה ובנו להם קהל מעריצים נאמן בכל העולם. ב־2 ביולי יגיעו לראשונה לישראל להופעה בלייב פארק ראשון־לציון, ודריימן מתרגש מאוד. "זה משהו שייחלתי לו כבר הרבה מאוד זמן, והנה זה הגיע", הוא אומר.
מה אתה יודע על הקהל בישראל?
"שמעתי שההופעות בישראל תמיד מדהימות. דיברתי עם חברים שלי ממטאליקה ומגאנז אנד רוזס שהופיעו בישראל, וכולם מתפעלים מאוד מהקהל המקומי. ואני מצפה לחוויה דומה של המון אנרגיה ולהט".
אחרי שנים של פעילות מוזיקלית, דריימן יהיה הראשון להודות שמשהו קרה ללהקה במהלך הדרך. מלהקת מטאל עתירת דציבלים שמופיעה מול קהל משתולל וצורח, ובמקביל סופגת גינויים בוטים עד כדי כך שהוא נאלץ לסגור את חשבון הטוויטר שלו כי לא עמד בנאצות — הם הוזמנו לאחרונה להתארח במקדש המיינסטרים האולטימטיבי — תוכנית האירוח של קונאן אובראיין — כשהם מבצעים את הגרסה שלהם ל"Sound of Silence" של סיימון וגרפונקל (524 מיליון צפיות ביוטיוב עד עכשיו).
יהיו עוד גרסאות כיסוי?
"בהחלט. אין ספק. זה משהו שאנחנו באמת אוהבים — להתפרש לכיוונים שונים. וכל השטויות על סקס סמים ורוקנרול הן לא אמיתיות. לא כשאתה עושה את מה שאנחנו עושים, ברמה שאנחנו עושים את זה ובגיל שלנו", אומר דריימן, נשוי ואב לילד בן 5, המתגורר היום בהוואי. הגיל הוא גם הסיבה לכך שהחליט לוותר על אחד מסימני ההיכר שלו: זוג עגילי פירסינג שהתנדנדו לו על הסנטר מאז ראשית ימי הלהקה.
קיבלתם פנייה מהבי־די־אס שלא להגיע להופיע כאן?
"הם יודעים שלא כדאי להם להתעסק איתי", מפטיר דריימן מתחת ל"אין עגילים", וממהר להסביר: "אני יושב במועצה של Creative Community for Peace. זה ארגון שבסיסו בארה"ב ומורכב מאנשים מתעשיית המוזיקה, שבאים לעודד מופעים בישראל. אנחנו יוצרים קשר עם אמנים שהוזמנו להופיע בישראל או שנמצאים במגעים לקראת מופע, ומכינים אותם לכל מכה שהם עלולים לספוג, מהחיות האלה שמנסים לשכנע אותם שלא להופיע בישראל. אנחנו מסבירים שמוזיקה היא לא דבר שצריך לנצל אותו למטרות חרם פוליטי. זה ממש טמטום.
"אין אף מדינה אחרת על פני כדור הארץ שנאלצת להתמודד עם דבר כזה. ישראל היא אחת הדמוקרטיות הטהורות, החופשיות והליברליות ביותר בכל האזור. והעובדה שהיא צריכה להתמודד עם רדיפה כמו זו שהיא סופגת זה פשוט לא מתקבל על הדעת. אלוהים יודע מה קורה ברוסיה בכל הנוגע למדיניות של הממשלה, או בסין, או בוונצואלה, או בטורקיה. אותם אף אחד לא דורש להחרים. זה משהו שהוא בלעדי לעם ישראל ולמדינת ישראל. וזה מגוחך".
