תְּמָד הוא משקה עשוי דבש, מים ושמרים. יש בו כ־12 אחוז אלכוהול, צבעו חום ערמוני בהיר, והוא היה נפוץ לאורך ההיסטוריה — מיוון העתיקה, דרך ימי הביניים ועד לסוף המאה ה־19. בשבוע שעבר, בין שרידי ארמון קדום על גבעה המשקיפה על ירושלים מלמעלה, שתיתי תמד בן 3,000 שנה עם ארבעה חוקרים ישראלים שהשתתפו במחקר מדעי ראשון מסוגו. ההשפעה הייתה מדהימה.
אנחנו מוזגים את המשקה לכוסות בהתרגשות רבה, משיקים לחיים ולוגמים. הטעם מתוק־מריר, מזכיר קצת יין לבן מזן סוביניון בלאן, ואנחנו מערבלים את הנוזל העדין בין הלחיים ובולעים. מסביבנו נעורות לפתע האבנים העתיקות מתרדמתן ואנחנו מוצאים עצמנו באמצע משתה מלפני אלפי שנים, משל היינו בני האליטה של תרבות קדומה. מתוך האדמה קמים לתחייה פקידי ממשל מימי האימפריה הפרסית, אצילי ממלכת יהודה מסתודדים עם נציגי האדומים, אשורים ונשות פלישתים רוקדים אלה עם אלה. יין, יודעים כולם, ישמח לבב אנוש.
ההזיה המתוארת לעיל התרחשה באמת, בגן הארכיאולוגי ברמת רחל, ואולי היה זה באשמת האלכוהול. מה שבטוח הוא שהמחקר פורץ הדרך, שבו השתתפו חוקרים מרשות העתיקות והאוניברסיטאות העברית, תל־אביב ובר אילן, הצליח להפיח חיים בעבר הרחוק באופן יוצא דופן, או לפחות התקרב לכך עד כמה שניתן. והכל, מי היה מאמין, בעזרת יין ובירה.
מזה אלפי שנים שהאלכוהול הוא חלק מהתרבות האנושית. אם כמוצר צריכה בסיסי, כפי שהייתה הבירה במצרים העתיקה, או כמשקה אריסטוקרטי שנלגם בנשפים החגיגיים של הארמונות האימפריאליים — נדמה שמאז ומעולם שתו בני האדם אלכוהול, ונהנו מכל רגע.
אבל ארכיאולוגים שנברו בשברי ההיסטוריה, יכלו רק לשער אילו משקאות אלכוהוליים שתו בימים עברו, ורק לדמיין מה היה טעמם. למרבה המזל, רבים מהמשקאות האלכוהוליים הקדומים מתבססים על שמרים, מיקרואורגניזמים היודעים להתסיס סוכר ולהפוך אותו לאתנול, הגורם הפסיכואקטיבי במשקאות החריפים. מסתבר, שלשמרים הללו יש יכולות שרידות מרשימות מאוד.
ד"ר רונן חזן, ד"ר יצחק פז, פרופ' יובל גדות ופרופ' אהרן מאיר הם בין משתתפי מחקר ישראלי, המשלב שני תחומים מדעיים שלכאורה אין ביניהם קשר — מיקרוביולוגיה וארכיאולוגיה. במסגרת השילוב יוצא הדופן הזה הצליחו החוקרים לחלץ שרידי שמרים מכלי חרס עתיקים ששימשו לאחסון יין ובירה, ונמצאו בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי הארץ. החוקרים גידלו את השמרים הקדומים במעבדה, והצליחו להפיק באמצעותם משקאות אלכוהוליים שהיו נפוצים בתרבויות שהיו ואינן: החל מהמצרים הפרעונים שחיו לפני 5,000 שנה, דרך הפלישתים של ימי גוליית ושמשון הגיבור, ועד לתקופת בית שני.
זוהי, למעשה, הפעם הראשונה שמדענים מצליחים לייצר טעימה מן העבר הרחוק, בכל מובן של הביטוי. "הצלחנו להפיק אלכוהול קדום משמרים קדומים, זאת אומרת מהחומרים המקוריים שמהם ייצרו את האלכוהול", מתלהב ד"ר יצחק פז, חוקר בכיר ברשות העתיקות. "זה משהו שלא נעשה אף פעם בעבר".
"זה מדע בדיוני", מצטרף פרופ' מאיר, ארכיאולוג מאוניברסיטת בר אילן. "כמו בסרט 'פארק היורה' לקחנו יצור חי — במקרה הזה שמרים — והקמנו אותו מחדש לחיים. היתרון במחקר הזה הוא שבניגוד לפארק היורה, כאן אנחנו אוכלים את היצור החי הזה, ולא הוא אותנו. בכל פעם שאני חושב על זה, אני נדהם מחדש".
"זו התרגשות שאין שנייה לה", אומר פרופ' גדות, ארכיאולוג מאוניברסיטת תל־אביב. "אנחנו תמיד מחפשים לחוש את העבר, לא רק לדבר עליו אנליטית או אבסטרקטית. כאן הצלחנו להתקרב ממש אל החוויה האותנטית של העמים שאותם אנחנו חוקרים".
"ובעיקר", מסכם ד"ר חזן, מיקרוביולוג מהאוניברסיטה העברית והוגה המחקר. "זה ממש מגניב לשתות משהו מלפני אלפי שנים".
כמה אופייני שהרעיון למחקר פורץ הדרך הזה, התחיל סביב כוס בירה. לפני כמה חודשים ישב חזן בפאב עם חברו, ד"ר מיכאל קלוטשטיין. השניים הם מיקרוביולוגים מהמחלקה לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית, המתעסקים בעיקר במחקרים רפואיים על חיידקים ואנטיביוטיקה. אבל אחד המחקרים הצדדיים שלהם באותה תקופה עסק במיקרואורגניזם מסוג אחר — שמרים.
אל השיחה בפאב הצטרף מומחה הבירה איתי גוטמן, ממבשלת בירה הרצל בירושלים. באופן טבעי השיחה נסובה סביב שמרים — אחד המרכיבים המרכזיים בבירה — אבל ככל שהאלכוהול המשיך לזרום, התפתח הדיון לכיוונים מוזרים יותר ויותר. בשלב מסוים החליטו כולם שהם חייבים, פשוט חייבים לדעת, מה היה הטעם של הבירה ששתו אבות אבותינו. "חשבנו שנוכל לגלות זאת, אם רק נצליח לחלץ שמרים שהשתמרו בתוך חרסים עתיקים", מספר חזן. "באותו רגע בפאב, עם הבירות, זה היה נשמע הגיוני. אחרי זה, בבית, זה כבר נשמע פחות מבטיח, אבל החלטנו לנסות בכל זאת".
שני המיקרוביולוגים פנו לרשות העתיקות, בבקשה לקבל לידיהם חרסים עתיקים שבהם אוחסנו בעבר משקאות אלכוהוליים. "היינו בטוחים שיזרקו אותנו מכל המדרגות", מחייך חזן. אלא שלמזלם, המכתב הגיע לידיו של ד"ר יצחק פז, חוקר בכיר ברשות, שהתלהב מאוד מהרעיון. "המחקר הארכיאולוגי מתעסק בין היתר גם בכל הנושא של משתאות", מסביר פז. "יש תרבות שלמה של משתאות בעולם העתיק, כבר מהתקופה הניאוליתית ואילך, ונמצאו המון תבליטים, ציורים, איקונוגרפיה ושרידים ארכיאולוגיים, שתומכים בעניין הזה".
האלכוהול לא היה נפוץ רק במשתאות, שנערכו בדרך כלל בארמונות של המלך ופקידיו ובקרב האליטות, אלא גם בין ההמונים. "חיילים מצרים היו מקבלים בירה כחלק מהאספקה שלהם, לצד לחם", מפתיע פז. "לבירה יש ערך קלורי גבוה, ולפעמים המים לא היו מספיק טובים לשתייה, אז שתו אלכוהול. כל חייל מצרי היה שותה שלושה ליטרים בירה ביום, וזה לא מנע מהם לכבוש פה את כל האזור. אגב, במצרים של ימי פרעה כולם שתו בירה, אפילו ילדים".
ואכן, במסגרת חפירות הצלה שביצעה רשות העתיקות באותה תקופה ברחוב המסגר בתל־אביב, אותרו שרידים של מבשלת בירה ששימשה ככל הנראה אוכלוסייה מצרית קדומה שחיה באזור (מסתבר שבתל־אביב שותים בירה כבר יותר מ־5,000 שנה...). במקביל, אותרו באתר עין הבשור בנגב שרידים של כלי חרס מצריים, שנחשדו ככדים לאחסון בירה. פז נתן למיקרוביולוגים את שרידי החרסים הללו, ולשמחתם, באמצעות שיטות חדשניות שפיתחו, הם הצליחו לאתר בהם שרידי שמרים ולחץ אותם.
"בחרס הזה מישהו הניח פעם שמרים והם הקימו מושבה, שהצליחה לשרוד בזכות קצת מים ומזון שהגיע אליה מדי פעם", מסביר חזן. "אבל חשוב להדגיש שלא הוצאנו מהחרסים את אותם השמרים מלפני 5,000 שנה, אלא את הצאצאים שלהם, שדומים להם מאוד מבחינה גנטית".
השלב הבא היה לגדל את השמרים העתיקים במעבדה, וכשהיה מספיק מהם, להפוך אותם לבירה. "היה קצת מתח, אמרנו 'על החיים ועל המוות', ושתינו", משחזר חזן. "וואלה, היה לזה טעם של בירה".
לאחר שראו כי טוב, החליטו החוקרים להרחיב את המחקר לאתרים ארכיאולוגיים נוספים. אחד המקומות אליו הגיעו הוא זה שבקיבוץ רמת רחל, שבו נערכה הפגישה שלנו השבוע.
הארמון ברמת רחל, שהיה פעיל בשנים 700-200 לפנה"ס, שימש את הנציבים הזרים של האימפריות ששלטו בממלכת יהודה על גלגוליה השונים ובירושלים. מהאשורים, דרך הבבלים ועד הפרסים, ממש כאן ישבו נציבי האימפריות וניהלו את העניינים. "אחד הדברים המרכזיים שמגיעים לכאן הם המיסים שגבו הנציבים מהכפרים בסביבה, כדים שבתוכם היה שמן זית ויין", מספר גדות. "רוב הכדים האלה ממשיכים מכאן לעבר מרכז האימפריה, אבל חלק מהיין שהגיע לארמון נשתה ממש כאן", הוא אומר, ומצביע על רחבה גדולה במרכז הגן הארכיאולוגי.
"שתייה זה תמיד חלק מהפוליטיקה", ממשיך גדות. "יושב פה נציג מקומי של האימפריה והוא צריך את שיתוף הפעולה של העמים מסביב, של המשפחות המכובדות וכו'. אז הוא מביא אליו לארמון את האליטה, הם עורכים נשף, והוא מרכך להם את האגו בעזרת קצת אלכוהול".
כבר עשר שנים שגדות חופר כאן, ובין היתר הוא מצא כדים ששיער כי שימשו לאחסון אלכוהול. אבל מעולם לא תיאר לעצמו שיצא לו לשתות תמד יהודאי — עד ששמע על המחקר של חזן והעביר לו שברי חרסים, מהם חולצו שמרים עתיקים שמהם הוכן התמד החום־ערמוני אותו שתינו בשבוע שעבר. "תשאירו קצת תמד בבקבוק", התחנן גדות. "אם אני חוזר למשרד בלי דוגמיות לכולם, לא ייתנו לי להיכנס".
אתר נוסף שממנו שוחזרו משקאות אלכוהוליים הוא זה שבתל צפית, ושבו שכנה בעבר העיר הפלישתית גת. "כשהתקשרו אליי ושאלו, אמרתי, 'בטח שיש לי בירה'", אומר פרופ' מאיר, החופר את האתר. "הפלישתים שתו הרבה בירה, ויש לנו כלים שכבר שנים אנחנו מכנים אותם פקי בירה, מתוך ניחוש, לא הוכחה, שאיחסנו בהם בירה. אלו כלים עם זרבובית ועם מסננת, שנועדה לסנן את משקעי הבירה. כך לפחות שיערנו".
הכלים הללו הועברו למיקרוביולוגים בירושלים, שאכן מצאו בהם שמרים והפיקו מהם שני סוגי בירה. "הבירה הפלישתית היא הכי טובה", משוויץ מאיר. "הממצאים מתאימים לדימוי המקראי על כך שהפלישתים שתו לשוכרה".
במסגרת המחקר שוחזרו ארבעה סוגי בירה — שניים מעין הבשור ושניים מתל צפית — וכן יין התמד שנמצא ברמת רחל. רוב הבירות היו די מוצלחות, אבל על הדרך נאלצו המדענים לטעום גם ממספר ניסיונות כשל. "שתינו כמה דברים מגעילים", מודה חזן.
אבל פרסום תוצאות המחקר יוצא הדופן היה מתוק, הסעיר את עולם המדע וגרר תשומת לב תקשורתית בינלאומית. "כארכיאולוגים, תמיד אנחנו חושבים שהגענו לקיר זכוכית, שיותר מזה לא נוכל להגיד על מושאי המחקר שלנו", מסביר גדות. "ופתאום אנחנו עוברים דרך הקיר הזה וממשיכים הלאה". •
