ב־11 ביוני 2014 בילו תלמידי ישיבת “מקור חיים” בכפר עציון ביום כיף בבית־שמש. אחת מתחרויות הספורט ההיתוליות שערכו הייתה בניית פירמידה אנושית. בתמונה שצולמה באותו יום נראים גיל־עד שער (16) ז"ל ונפתלי פרנקל (16) ז"ל מרכיבים פירמידה שכזו עם עוד ארבעה מחבריהם לישיבה. למחרת בערב, בצומת אלון שבות, עלו שער ופרנקל, יחד עם איל יפרח (19) ז"ל, לטרמפ במכונית שבה נסעו שני מחבלי חמאס שחטפו אותם ורצחו אותם עוד באותו לילה.
אתמול, חמש שנים בדיוק לאחר הרצח שזיעזע מדינה שלמה, חזר "ידיעות אחרונות" לאותה תמונת פירמידה מפורסמת, ושמע מארבעת החברים הנוספים שבה איך אובדן שני חבריהם השפיע על המשך חייהם.
"זה אירוע שאתה לוקח איתך לכל מקום", אמר אתמול חנן אנשטיין (22) מרמת הגולן, שמשרת כלוחם בהנדסה קרבית. "אחרי האירוע סיימתי את הלימודים, למדתי במכינה קדם־צבאית ברעננה שנתיים ואז התגייסתי. אני הייתי קרוב יותר לגיל־עד ושמרתי עם המשפחה שלו על קשר. מטבע הדברים בתקופת הזמן הקרובה למקרה היינו יותר בקשר, למרות שעד היום אני מקפיד להתקשר להורים של גיל־עד בכל חג וכמובן סביב אירועי יום הזיכרון. אין ספק שזה אירוע שרוב בני גילי לא חווים בגיל צעיר כל כך. האירוע עיצב אותי וביגר אותי באופן מהיר. זה די שינה לי את הדרך להביט על החיים".
גם שלום בלוך (22) היה חבר קרוב של גיל־עד שער. "זה אירוע שהשפיע עליי מאוד", סיפר אתמול. "זה לא משהו שפשוט להכיל אותו, ובגלל זה כולנו מאוד התחברנו. זה מאוד גיבש את הקבוצה ואת החברים. כל אחד בעצם עזר לשני להכיל את המשבר הזה".
לאחר שסיים את לימודיו בישיבה למד בלוך במשך שלוש שנים וחצי תכנות במכון לב בירושלים והיום הוא עובד בחברת אינטל. "בהתחלה היינו מתקשרים למשפחות. כמעט כל שבת היינו באים לבקר, בסוכות ובפסח היו מפגשים אינטנסיביים, אבל ככל שעובר הזמן מתקדמים הלאה וכבר פחות מבקרים. מדי פעם עושים מפגש ארוחת בוקר עם המשפחות. בפעם האחרונה זה היה בפסח, עם משפחת פרנקל".
על הרצח עצמו אומר בלוך: "הזיכרון של זה הוא דבר שהולך ובא בגלים. יש תקופות שזה יותר משפיע, בעיקר סביב יום הזיכרון שהוא גם קרוב לתאריך החטיפה. התקופה הזו מעלה יותר דברים. נזכרים בטיולים, בתמונות עם גיל־עד, וגם בתמונת הפירמידה הזו".
נתי אברהם (22) משילה השתחרר לפני כשלושה חודשים לאחר שירות קרבי בגדוד 13 של גולני. "בשנים הראשונות לאחר החטיפה והרצח זה היה אירוע שמאוד השפיע", הוא נזכר. "לא הייתי בקשר עם המשפחות, מהסיבה הפשוטה שאת נפתלי ואת גיל־עד הכרתי מהכיתה ולא דרך המשפחה. האירוע הקשה הזה מאוד גיבש אותנו כחברים. בשנה הראשונה אחרי הרצח זה היה מופיע בכל מקום, נוכח. בכיתה, באירועים חברתיים, בכדורגל, בכדורסל. זה משהו שבני גילנו לא חווים בדרך כלל, ולכן זה משפיע. אני חושב שאם גיל־עד היה איתנו היום, היינו בקשר טוב. אבל אני לא חושב על מה שהיה קורה אם הם היו נשארים בחיים, אלא מתרכז במציאות הקיימת ומנסה לצמוח ממנה".
המצולם האחרון, רפאל פומרנץ (22), גר באפרת ולומד בישיבה בתקוע. לפני כארבעה חודשים הוא סיים את שירותו הצבאי בחיל האיסוף הקרבי. פומרנץ זוכר היטב את התקופה שמיד לאחר החטיפה. "בהתחלה לא היה ברור בדיוק מה הסיפור. לא ידענו מה קורה, האם הם הלכו לאיבוד או שנחטפו. כשהבנו מה קרה אני זוכר שהיה בלבול רציני. היינו בשוק, עצובים ושבורים. אני זוכר שהיינו הרבה ביחד - בכנסים, בפעילויות ובמפגשים. זו הייתה תקופה מאוד מבלבלת. לעיתים הייתי 'נכנס' לאירוע הזה לגמרי, ממש צולל אליו פנימה, ולעיתים ממש מתנתק לחלוטין. סוג של כאוס כזה שליווה אותי בשנה שאחרי. היו לי תקופות שהייתי קרוב יותר לגיל־עד והיו כאלה שהייתי יותר קרוב בהן לנפתלי.
"הזמן חלף, סיימתי את הישיבה והתגייסתי לצבא. אני מקפיד להגיע לכל האזכרות, למרות שאני לא כל כך בקשר עם המשפחות. את התמונה הזו של הפירמידה אני ממש זוכר. היינו בבית־שמש והיה ממש נחמד שם. בשלב מסוים עשינו תחרות של פירמידות אנושיות כשהמטרה הייתה להגיע לגובה מסוים ואנחנו הצלחנו. לכן לדעתי צילמו אותנו.
"גם היום, חמש שנים אחרי, קשה לדעת כמה השפעה הייתה לאירוע הזה עליי. אני בטוח שזה נתן לי כלים להתמודד עם מצבים קשים בחיים, אבל זה גם נתן לי להבין שחייבים להמשיך קדימה. חייבים לחיות. האירוע נמצא, הוא נוכח, אבל לא תמיד ולא בכל שעה. לפעמים כשאנחנו במפגש חברים אנחנו תוהים מה היה קורה אם נפתלי וגיל־עד היו חיים. מה הם היו עושים היום".
