העונה החדשה של 'דה וויס' בנויה על תופעת טבע אחת: לא בן אדם שיש לו אגו, אלא אגו שיש לו בן אדם. מבחינתו של דורון מדלי, לשבת מול הטלוויזיה ולא לשנן כל שתי דקות מי כתב את Toy - כלומר, מי הגיע לפשרה עם ג'ק וייט - היא המקבילה הטלוויזיונית לביטול תורה.
ככל שהשילוב בין שחצנות לחוסר מודעות יכול להיות משעשע - האיש אשכרה טען בגלי צה"ל שהוא המציא את הביטוי "עלה לו" - הטריק של מדלי מוגבל. באותה מידה, החד־ממדיות הזאת מאפיינת גם את הביקורת של יתר השופטים כלפיו, שמסתכמת בווריאציות על "נקלעה לסיטואציה".
זו הסיבה שמדלי אינו באמת היורש של אביב גפן בתוכנית. אפשר להבין את מקור ההשוואה: פה בגודל של אחוזה הוליוודית, ביטחון עצמי שמחליק היי־פייב עם העננים ואיחוד של השופטים האחרים נגדו לכדי מסיבת אנטגוניזם. וכמו בימי גפן, 'דה וויס' היא לגמרי מדלילנד.
אלא שגפן ניחן ביכולות שמדלי אינו ער אליהן או שמא לא מסוגל להפגין אותן. גפן הפך את 'דה ווייס' לזירת קרב מולטי־חזיתית של שסעים תרבותיים ופוליטיים: רוק מול פופ מזרחי, כתיבה אישית וחושפנית מול טקסטים פלקטיים ולפעמים גם פשוט שמאל נגד ימין וחילונים נגד דתיים. כך גפן סימן את עצמו בתור הגיבור עבור קהל מסוג אחד וה־Villain עבור כל היתר. לימים זה מה שגרם לקשת להמר על 'אביב או אייל', שהכישלון שלה נעוץ במגוון אלמנטים.
לעומת זאת, לדורון מדלי יש רק את דורון מדלי. הוא לא נציג ולא שליח של כלום מלבד הכישרון שלו. שוב ושוב הוא דורש מאיתנו להכיר בו כמכונת להיטים עילאית ולהשתחוות אפיים ארצה. אוקיי, אתה הראשון לשמך ומלך הפלייליסט וגם סיפור האהבה שלך עם עצמך לוקח את 'רומיאו ויוליה' ודונלד טראמפ בסיבוב. אבל מה הלאה? על מה אתה גורם לצופים לדבר?
אם התשובה היא הזכייה באירוויזיון, הרי שזו הנצחה לנחיתות המובנית של 'דה וויס' לעומת המתחרה העיקרית, 'הכוכב הבא'. בעוד לא נותר ישראלי אחד לרפואה שמחפש תגלית מוזיקלית, הרבה ישראלים מתעניינים בשאלה מי ייצג את המדינה בתחרות. 'הכוכב הבא' מציעה מקום ודאי בשולחן. המקסימום של 'דה וויס' זה לעבוד עם מי שפעם היה לו מקום בשולחן. ובתור בונוס: לשמוע מה יש לו להגיד על שורה רחבה של נושאים, שמתחילה ונגמרת בעצמו.
