בפעם הראשונה ששמעתי את "שבט אחים ואחיות", נשבע לכם, הייתי בטוח שמדובר בפרודיה על משהו. "מה, זה מצחיק", אמרתי לילדה שלי, כיתה א', שהשמיעה לי אותו בהתרגשות. "קטעים. מי עשה את זה?" והנחתי אוטומטית שזה משהו שערוץ הכיבוד, תום יער או "מה קשור" מעורבים בו.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
כלומר, זאת חייבת להיות פרודיה, לא? מה, תקשיבו למילים! "כאן זה בית, כאן זה לב, ואותך אנ'לא עוזב"? בחייאת, אם מישהו כתב את הדבר הזה ברצינות, אני מתחיל להתגעגע מרצוני לתמלילים הפיוטיים מתוצרת המרפדייה של יוסי גיספן. רק החרוז המאולץ "לב" ו"עוזב", הוא משהו שנשמע לגמרי כאילו נכתב על ידי עולה חדש שאוצר המילים שלו בעברית עדיין מוגבל, ועכשיו מישהו הכריח אותו לכתוב שיר שלם.
ומה העניין עם "אבותינו - שורשים ואנחנו הפרחים"? מה זה הדבר המורבידי הזה שאומר לאבותינו: חבר'ה, אתם קבורים עמוק באדמה בזמן שאנחנו חוגגים פה על הירושה שלכם? ובאותו כסף: אם אנחנו הפרחים־המנגינות, מה אמורים להיות הילדים שלנו במטאפורה החקלאית הזאת? הפרפרים־החלזונות?
וכמה שעות, אם מותר לשאול, ישב המשורר על השורה "אבי חלם והתפלל, לחיות בארץ ישראל, היום ילדי אותי שואל, מה הסיפור של ישראל"?
בן אדם, אתה לא יכול לחרוז "ישראל" עם "ישראל" ולצפות שאנשים לא ישימו לב! זאת רמאות! זה כאילו אני אכתוב: "אבי כיחכח והשתעל, 'מתי עוזבים את ישראל', שברתי על ראשו מקל, 'אנחנו נשארים בישראל'". או: "אמי אמרה לי ישראל, לילדי הבא אקרא כרמל, היום אחי אותי שואל, למה קראה לי אמא כרמל".
מה זה? מישהו ממש הוציא על זה חשבונית?
כלומר, לא ייתכן שמישהו כתב ברצינות טקסט כל כך מרושל ושבלוני, משהו מהסוג שהייתם מצפים לשמוע באירוע יומולדת 80 משפחתי, כשהדודה שתמיד מתעקשת להקריא ברכות בחרוזים חורקים שוב יוצאת לדרך: "רוחמה היקרה, לליבנו את כה קרובה, ריח פרדסים ונדרים, איתך ילך כל החיים". שירו איתי.
אבל כעבור זמן התברר לי, די לתדהמתי (אם כי שום דבר בישראל כבר לא ממש מסוגל להדהים אותי, בשלב שבו שר המשפטים מודיע שציות לחוק הוא אופציונלי) ש"שבט אחים ואחיות" הוא שיר אמיתי. לא פרודיה. דורון מדלי, המשורר שהביא לכם את השורות הנוגות "עושים לי היי־היי, בלילה וואיי־וואיי", כתב אותו, וזה לחלוטין משודר ברדיו בין שירים אמיתיים אחרים, ואף אחד לא נקרע מצחוק. להפך; אנשים קונים בשמחה את אוסף הקלישאות המרוטות הזה, כולל "תרמיל געגועים", "פרדס של הדרים" ו"נפשי עוד הומייה".
מצד אחד, לגיטימי. ככה זה במיינסטרים. מצד שני, אני די משוכנע שבכל פעם שהשיר הזה משודר, אהוד מנור וגם מאיר אריאל מבצעים בקבריהם סדרות מרהיבות של תרגילי התעמלות אמנותית.
אבל הקשבתי לשיר שוב ושוב - כי הילדים הכריחו אותי, כי טקסי הסיום של בית הספר הכריחו אותם - ואם בהתחלה חשבתי שהשיר מגוחך, ככל שהקשבתי לו יותר הבנתי שהוא מופרך לחלוטין.
וזה עוד לפני הפוליטיקה של השיר, ששוברת שיאי צביעות וציניות, כי אם הבחירות האחרונות - והבאות - הוכיחו משהו, זה שיש כאן, במקרה הטוב, שני שבטים. זהים בגודלם. מה שלא מפריע לשבט שנמצא בשלטון להכריז על כל ישראלי שטרם עבר להתגורר, פיזית, מתחת לנעליו של ראש הממשלה, כעל בוגד.
אז עזבו, אני לא באותו שבט. אני בשבט הצופים - מהצד, בתדהמה - ו"שבט אחים ואחיות" מנסה לרפא מדינה שלמה עם יוד וסכרין בזמן שברור שאנחנו סובלים ממשהו שדורש ניתוח חירום מסובך.
אבל אחרי שלא ידעתי מה לעשות יותר עם השיר הזה מלבד להיות נבוך בשביל משתתפיו (כדור הארץ לברי סחרוף: בוא הביתה. סלחנו על הכל), קרה לי משהו. תפנית בעלילה.
טקס סיום שנת הלימודים של הילדה הגיע, וברגע האמת של האירוע התרוממו כל הילדים לשירת ההמנון הלאומי. וההמנון - מה אתם יודעים - הוחלף.
זה כבר לא היה "מתנות קטנות"של רמי קלינשטיין. כלומר, תאכל אבק, רמי. אתה גמרת. "שבט אחים ואחיות" השתלט לך על התמלוגים. והילדים, כולם לבושים לבן, עם זרי פרחים לראשם ועם כל התמימות הפעורה וממיסת הלבבות באזור גוש דן, שרו את השיר ואחזו ידיים, ועין אחת בקהל נשארה יבשה - העין שלי, כרגיל. יש לי בעיית יובש בעיניים - אבל אי־אפשר לומר שלא שמחתי. ממש שמחתי.
קודם כל, כי "מתנות קטנות" היה באמת סוג של המנון להתחזקות, עם כל ה"שיירות לבנות חוזרות מבית כנסת", "עיגולים של אמונה", "מה עוד אפשר כבר לבקש" וקידוש על תקן מעבר מוזיקלי. זה שיר דביק ויעיל - בכל זאת קלינשטיין הלחין - אבל המסר התת־הכרתי שלו הוא שגם רגעי הקדושה והאושר של החילוניות - למשל טקס סיום גן או כיתה א' - מוכרחים לשאת עיניים לעבר האח הגדול והנשגב יותר: הדת. וזה, תסלחו לי, פשוט מוטעה וכפוי.
"שבט אחים ואחיות" הוא כבר טקסט חילוני לחלוטין. הוא לא כופה דבר מלבד איזו אחדות מדומיינת, שבהתחלה אתה (טוב, אני) חש התנגדות אינסטינקטיבית כלפיה - קצת כמו כלפי חיבוק פתאומי מהבריון השכונתי - אבל אז אתה מתמסר. מה אכפת לך. שיהיה שבט אחים ואחיות. דמיון מפותח זה טוב.
הילדה, כמובן, נדבקה לשיר, והוא נדבק אליה בחזרה, ואז - כמו כינה קופצנית - עבר אליי. הדבר הארור לא מניח לי עכשיו. לא יוצא לי מהשיער. המצאתי אינספור שורות חלופיות מגוחכות אפילו יותר מהקיימות, אבל בסוף אני תמיד חוזר למקורות: כאן זה בית, כאן זה לב. לעזאזל. כמה טוב זה יושב.
ייתכן שאני מתחיל קצת לחבב את השיר. אל תתפסו אותי במילה. כל מה שאני יכול לדווח כרגע הוא שהשיר נכנס לי למחזור הדם, ואני כבר לא מסוגל להיות לגמרי ציני כלפיו. לא אחרי שהילדה שלי סיימה איתו כיתה א'.
אולי זה מה שילדים עושים: ממתיקים אותנו. מברגנים אותנו. ומגיע השלב הזה שבו אנחנו כבר לא מסוגלים לתחזק ציניות בלתי מתפשרת, ומאפשרים לסלחנות כלשהי לחלחל. וכשאני מסתכל סביבי על טרולים וציניקנים מקצועיים - חלקם כותבים ב"הארץ", חלקם ב"ארץ נהדרת", רובם באינטרנט - אני מבין שאני כבר לא שם. לא יכול להיות. לא מסוגל יותר ללעג תמידי ועמדה מרוחקת כלפי הכל.
כי כשהילדה שלי רוקדת בסלון את "שבט אחים ואחיות" ומזמינה אותי להצטרף, אני יכול לבחור להיות ציני ועוין כלפי זה, או לשיר יחד איתה, בקול גדול, שאנחנו הפרחים ואבותינו שורשים. אז אני שר.
עימך הסליחה, אבא.
