סטיבן ואן זאנדט, לנצח הגיטריסט של ברוס ספרינגסטין וגם סילביו מ"הסופרנוס", אמר פעם שמסלול הצמיחה של הרוק בשנות השבעים הלך בערך ככה: מוזיקאים שכבר אספו קהל הבינו שהם יכולים להמשיך להופיע בכל ערב בפאב, לעלות להופעה שבועית במועדון גדול או להגיע פעם בחודש לאצטדיון ולנסות ולמלא אותו. זהו פחות או יותר, גם הסיפור של פול טראנק, להקת הבלוז־רוק שמנהיג הסולן גל ניסמן ובה חברים גם עופר ויינר, יותם אלעזרי ואריאל קשת, ולא רק בגלל שההשפעות המוזיקליות שלהם נעוצות באותו העשור. בשנים האחרונות הם חרשו את הארץ, הופיעו בכל מקום אפשרי והרחיבו את הקהל שלהם בעבודה קשה. מחר בערב הם יקצרו את הפירות – עם הופעה ראשונה באמפי שוני שכל הכרטיסים נמכרו אליה כבר לפני שלושה שבועות. להקה שעד לפני כמה שנים מעטים הכירו, הפכה לחלק מהמיינסטרים.
"עבדנו כמו פעם", אומר ניסמן. "לא הלכנו לריאליטי ולא הכנסנו ישר שיר לגלגלצ. התחלנו מהשטח. במשך שש־שבע שנים אספנו עוד נקודה ועוד נ"צ ולאט־לאט זה גדל".
ומתי הרגשתם שזה באמת תופס ואתם בדרך הנכונה להצלחה?
"נכנסו קצת שירים לפלייליסטים בכל מיני תחנות, ובהופעות שמנו לב שאנשים פתאום שרים את כל המילים. ופתאום מקומות כמו הבארבי, שרק חלמת למלא פעם, כל הכרטיסים נמכרים מראש".
פול טרנק פועלת למעשה בעידן שבו אין כמעט להקות, לפחות לא במיינסטרים. "תמיד חלמתי לנגן עם אחרים", אומר ניסמן, "כי לבד זה לא כיף ויש עולם שלם של נסיעות בדרך להופעות, למרות שזה לא פשוט לשרוד בתור להקה - זה כמו משפחה. אנשים יותר מתחברים היום לזמרים ופחות לחבורה של ארבעה אנשים שמנגנים. אבל אני מאוד מקווה שתחזור התקופה של הלהקות".
האתגר של פול טרנק הוא כפול: לא רק לתווך פורמט שהקהל העכשווי פחות מכיר, אלא גם סגנון מוזיקלי – במקרה שלהם רוק ששואב מהסיקסטיז והסבנטיז והבלוז – שלא בדיוק מגדיר את הפלייליסט הלאומי כיום. "הסוד הוא לשלב", מסביר ניסמן, "מי שמגיע להופעות שלנו עדיין שומע ריפים קלאסיים של גיטרות אבל יש להן איזה טאץ' מזרחי מקפיץ שיותר קל לאוזן הישראלית".
הם הוציאו עד היום שני אלבומים ועוד אי.פי, וממשיכים לכתוב כל הזמן. "פחות יוצא לנו להיכנס לאולפן ולהתנתק ולכתוב הרבה שירים", מסביר ניסמן, "אני נותן לעצמי את החופש לקחת כל שיר לאן שבא לנו. מתישהו זה כן יתגבש לאלבום".
התקשורת לא בדיוק פירגנה לכם בהתחלה. זה תיסכל או שידעתם שתצליחו בכל זאת?
"זה ביאס, אבל אתה לא יכול לצפות שמהרגע שהתחלת ישר יכתבו שאתה טוב. האמנו שאם נהיה טובים לאורך זמן זה יקרה. אם השטח מבעבע ויש דיבור, בסוף גם התקשורת לא תוכל להתעלם".
שיתפתם עד היום פעולה עם לא מעט אמנים. מי עוד ברשימה?
"נשמח לעשות משהו עם בלקן ביט בוקס, אהוד בנאי, ברי סחרוף ושלום חנוך. יש עוד כמה דברים שהם בקנה".
השיר "וואלק" שיצא בתחילת השנה עוסק בחוויה פוסט־טראומטית שלך מהשירות הצבאי. איך הוא נוצר?
"לקח לי כמעט שנה לכתוב את השיר הזה. אחרי שהוא יצא התחילו להגיע אליי אנשים וסיפרו לי על חוויות דומות שהם עברו. יש בזה משהו מאוד מחזק שאתה לא לבד וכשהם משתפים אותך אז גם הם לא לבד".
ניסמן גדל בחיפה אבל מתגורר היום בקיבוץ רוחמה שבנגב. "זה אמנם לא בקו הראשון אבל לקום בשבת בבוקר עם ארבע אזעקות ברצף זה לא ממש תענוג. יש הרבה ייאוש מזה".
אחרי שכבשתם את שוני. מה היעד הבא?
"אנחנו פחות מתעסקים בכיבוש יעדים כמו האנגר 11 או קיסריה. אנחנו רק רוצים להמשיך לכתוב שירים".
