1. למחרת הודעתו של אהוד ברק על שובו למערכת הפוליטית, שוטטתי בשוק האיכרים בנמל תל־אביב. ההערות בנושא של בעלי הדוכנים ושל הקונים, אם להשתמש בשפה נקייה, לא היו מחמיאות. "עבר זמנו", הם אמרו, "שיניח לנו, שימשיך לעשות לביתו". לא צריך למהר לקבוע דעה על פי שיטוט בשוק, וגם לא אחרי שיחות עם נהגי מוניות או אחרי צפייה בסקרים שהתפרסמו רגע לאחר ההכרזה על ההתמודדות. ובכל זאת, כדאי להתייחס לסיכוייו של ברק לשנות את הכיוון של ההיסטוריה הפוליטית שלנו.
ברק, החייל המעוטר ביותר בצה"ל שניחן בקור רוח מצמית ובכושר ניתוח של מצבים מורכבים, הוא גם ראש הממשלה שכיהן את התקופה הקצרה ביותר – קצת יותר משנה וחצי. לבד מההחלטה שקיבל לצאת מלבנון בניגוד לעמדת הצבא, לא ניתן להצביע על מהלך אחד שהשלים: הוא כמעט הגיע להסכם שלום עם אסד, וכמעט חתם על הסדר קבע עם ערפאת. איש הכמעט.
2. אסור לשכוח לברק גם את האירוע שבו פירק את מפלגת העבודה, הקים את מפלגת העצמאות והצטרף עם ארבעה מחבריה לממשלה כדי להאריך את תקופת מגוריו של נתניהו בבלפור. חלק משותפיו של ברק למהלך זה סיפרו לי רק שבוע קודם לכן דברים מצמררים על התנהלותו, ואף האיצו בי לפנות לרשויות האכיפה כדי שתיפתח חקירה נגדו. זה היה שיעור טוב, ולא בפעם הראשונה, על מחויבותם של נבחרי הציבור שלנו: קודם כל לעצמם, ורק אחר כך למדינה ולחוקיה.
3. היה משהו אירוני, על גבול הגיחוך, בחלק מהופעתו של ברק במסיבת העיתונאים שבה הכריז על הקמת מפלגה בראשותו. במיוחד, כשפנה אל "אחיי לנשק", הרמטכ"לים גנץ, יעלון ואשכנזי, הזכיר להם שהיו פקודיו והזמין אותם להצטרף למהלך להדחת נתניהו.
לי זה הזכיר, חרף ההבדלים התהומיים, את נאומו ההיסטורי של מפקד חטיבה 7 שמואל גורודיש בסיני לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, שבו הוא פנה ל"אחיי גיבורי התהילה". החיילים ומפקדי החטיבה, שרבים מחבריהם נהרגו, שמעו מגורודיש את המשפט הנצחי: "אל המוות הישרנו מבט, והוא השפיל את עיניו". ברק הישיר את מבטו, והבטיח לפקודיו לא לתקוף את מפלגת הגנרלים שהתאחדה עם יש עתיד.
השאלה האמיתית היא האם המהלך של ברק עשוי לשנות את מפת המנדטים בכנסת (השימוש במילה "גושים", שהפך פופולרי, מעיר אצלי ואצל רבים אחרים קונוטציות שליליות, המעידות על בשורות רעות).
איני מסתמך על סקרי עומק שפוליטיקאים ניזונים מהם, אך קשה להניח שברק, יאיר גולן ויפעת ביטון יזיזו ולו קול אחד ממחנה הימין למחנה המרכז־שמאל.
נתניהו יארוז את חפציו בסיוע של אביחי מנדלבליט או של אביגדור ליברמן.
4. ההשתלחויות נטולות העכבות מצד ברק כלפי נתניהו נועדו להזכיר לבני גנץ ולשותפיו בכחול לבן שהבחירות הללו במועד ב' שלהן. אין בהם מקום לנימוסים והליכות כפי שטוען ברק. אני חוזר ומציע להאמין מדי פעם לאנשי ציבור. אני מאמין שאהוד ברק חי בחרדה אמיתית שלפיה נתניהו דירדר את המערכת הפוליטית לתהומות עמוקים שמחייבים את כל מי שהמדינה וערכיה הדמוקרטיים חשובים בעיניו להתגייס ולהציל את ישראל.
מקורה של השפה הבוטה של ברק הוא בתחושת החירום.
5. ניתן להניח שברק מודע לאפשרות שעם שובו לזירה הפוליטית הוא ייחשף לעיסוק אינטנסיבי בשאלת ההון שלו, ייתכן שגם לבדיקות של גופי חקירה פרטיים. ראוי להביע הערכה על כך שהגיע למסקנה שעליו להתגייס גם אם בסופו של דבר ייזכר רק כמגפון, שהגביר בנוכחותו את הביקורת על נתניהו והתנהלותו נטולת העכבות על הגה השלטון.
אחד מגיבורי מלחמת העולם השנייה היה גנרל דאגלס מקארתור, שלחם ביפן ובמלחמת קוריאה. נשיא ארה"ב הארי טרומן הדיח אותו לאחר שדרש להטיל פצצה גרעינית על יעדים בסין. מקארתור חזר לאמריקה עטור תהילה. המשפט שהשאיר אחריו במורשת האמריקאית היה: "חיילים ותיקים אף פעם אינם מתים, הם רק נמוגים". השבוע, עם חזרתו של ברק למפה הפוליטית בגיל 77, נזכרתי בסיפור הזה.
