האקדח לא משקר: לחיצה על הדק ושיגור קליע לעבר צעיר שחור מבטאים יותר מכל דבר אחר את הקלות הבלתי נסבלת של מוות בידי שוטר. מי במכות אגרוף, ומי באלה, מי בטייזר ומי באבק שריפה — המספרים המובהקים של צעירים בני העדה האתיופית שנפגעו, נפצעו ונהרגו בידי המופקדים על שלומם, משרטטים את קווי המתאר של כתובת על קיר. היא נכתבת בדמם של אלו שאינם עוד, ובדם ליבם של בני המשפחות והקהילה, אבל נדמה שחוץ מהם אף אחד לא רואה אותה. סלומון טקה ז"ל היה בן 17 וחצי כשנורה ונהרג בידי שוטר. יהודה ביאדגה ז"ל היה בן 24, אלי סבהט ז"ל בן 16, יאיר מלקמו ז"ל בן 21, אילן טפרה ז"ל בן 24, יוסף סלמסה ז"ל בן 22, סולומון טפרה ז"ל בן 16, רפאל ירדאי ז"ל בן 47, אהרון מקונן ז"ל בן 21, גשאו מולה ז"ל בן 35, אברהם דמתי ז"ל בן 19. אף לא אחד מהם ביצע פשע ובכל זאת נלכד בין הכוונות של אנשי החוק שמאז 1997 הרגו 12 בני העדה האתיופית. המרחק בין אטימות לגזענות הולך ומתקצר. מה שהחל כסיפור הירואי של הצלה הולך ומסתמן כרצף של טעויות טרגיות, ומי שהתיימר ללמוד משגיאות העבר הפך לפושע בחסות החוק. סטטיסטיקת המוות החריגה של הצעיר האתיופי נתפסת כאן כגזירה משמים, לכל היותר כסוגיה חדשותית בוערת. אף רשות מטעם המדינה לא ממש עוסקת מסביב לשעון בשאלה הפשוטה והמתבקשת "איך לעצור את המוות הבא". אף גורם מוסמך לא טורח לחבר בין הנקודות ‑ אחוז הנשירה הגבוה מבתי־הספר, אחוז העריקים מהצבא ‑ ולהבין למה לא הצלחנו לשמור בחיים את הילדים האלו. חובתנו כלפי הצעיר האתיופי שהרגלנו אותו להסתובב דרך קבע עם אות קין של "חשוד מיידי" על מצחו, כלפי אמו הדואגת בכל פעם שיצא לפגוש חברים ליד הספסל בשכונה, כלפי אביו ששמע בחדשות איך סגרו את התיק נגד השוטר שירה ביהודה ביאדגה ז"ל ורק מתפלל שהחופש הגדול יעבור בשלום, כלפי אחיו שיצא להפגנה אחרי שפורסם הסרטון שבו החייל דמאס פיקאדה חוטף מכות משוטרים, כלפי אחותו שעלתה לאוטובוס ושמעה את הילדים שקוראים לה בשמות — היא להשיב את אמונם בחברה הישראלית וברצונה הטוב. לא רק במשטרה. גם במערכות המשפט, החינוך, הבריאות והרווחה, בצבא, בשוק העבודה ובאקדמיה נדרש בדק בית בהול. להפרדה ולהדרה יש מחיר. אל תצפו מילד שלא רצו אותו בכיתה בגלל צבעו, דחו את מנת הדם שתרם, קראו לו בשמות גנאי בצבא ורדפו אחריו עם ניידת ברחובות העיר, שיגדל להיות אזרח שמאמין לרשויות.
