בשבוע שעבר נפצעתי. שברתי את הכתף. לא חשוב איך. באמת שלא. נו, באמא שלכם, אל תכריחו אותי לגלות איך, זה משפיל מדי.
טוב, אם אתם כל כך מתעקשים. ואולי ההשפלה היא בכלל חלק מתהליך הריפוי שלי.
בקיצור, נסעתי לעשות כתבה על "אתגר הנינג'ה" גרסת הילדים, שהצטלמה לערוץ הילדים. וגם התחריתי על הסט נגד כמה ילדים. לילדים שלום. לכתף שלי להתראות.
הייתי מגלה בשמחה פרטים נוספים, אבל הכבוד העצמי שלי עבר על הטקסט הזה וצינזר את כולם. מניאק.
הכאבים היו, ברגע הראשון, נסבלים, ובשני בלתי נסבלים, ובשלישי פשוט ניסיתי להרים שוב ושוב את היד בתנועת זיג־הייל בסיסית תוך שאני צורח מכאב, תסכול, ולמראה כמות האנשים שחיכו בתור לפניי במוקד מכבי.
אחרי שביליתי עם האנשים ההם פרק זמן שבמהלכו חלקם הספיקו להתחתן זה עם זה, להוליד ילדים, להתגרש ולהתחיל סיבוב שני עם אישה צעירה יותר שהגיעה למוקד רק לפני רבע שעה, נכנסתי לרופא עם תוצאות הרנטגן שלי וקיבלתי אישוש לגרוע מכל:
אני זקן. עם שבר בכתף. ומתלה לכתף. וכאבים שיימשכו. ואין מה לעשות הרבה יותר מזה, כי דפקתי את העסק, ועכשיו העסק דפוק. הבא בתור.
הלכתי הביתה והחלטתי שאני אקח את זה ברוח ספורטיבית, אשדר למשפחה ולסביבה שאצלי הכל בסדר, והיי, איזה צחוקים מה שקרה לי. הגעתי הביתה, חלצתי נעליים וצרחתי מכאב, חיבקתי את הילדים ובכיתי מכאב, ניסיתי להוריד חולצה ומַתִּי מכאב, ואז עשיתי את הדבר היחיד שבאמת עובד בשבילי במצבים כאלה: קפצתי ראש לתוך אגם עכור של רחמים עצמיים, ואני משכשך בו מאז.
כי הנכות החלקית שלי – כולה כתף שבורה – היא בעצם די מוחלטת. כל ניסיון להסתבן, לחפוף, להתלבש, להוריד לעצמי חולצה מהמדף בארון, לחבק ילד, להכין חביתה, ובקיצור להעביר עשר דקות שגרתיות במהלך כל בוקר סטנדרטי – הוא עכשיו פרק שלם של הישרדות האיים הקורבניים. הכאב החד מפלח את זרועי, מבהיר לי שאין לי סיכוי.
אבל אני לא מוכן לוותר, כי יש לי כבוד עצמי ושאיפה לעצמאות. אז אני עושה בכוח. אני מניף את הזרוע כנגד כל דקירות האזהרה, והכאב, בתגובה, עושה את מה שאיים שיעשה: הורג אותי. ואני מת מכאבים, קם לתחייה, ואז עושה את זה שוב.
אני אידיוט, אני יודע. אני אמור לתת לכתף שלי לנוח, אבל לעזאזל, משהו בי לא מוכן להשלים עם העובדה שפעולות בסיסיות כל כך נלקחו ממני; שדברים יומיומיים שיכולתי לעשות ללא כל מאמץ ומחשבה – למשל להוריד חולצה – הם עכשיו כמעט בלתי אפשריים ומייסרים כל כך.
אני מניח שככה מרגישה נכות כשהיא רק נכנסת לחייך.
אני משער שככה מרגישה זקנה כשהיא מעבירה הילוך.
זה אובדן היכולת הבסיסית; וההשפלה – קודם כל מול עצמך; וההכרח להיעזר באחרים; ובעיקר ההבנה המייאשת שזה קרה בסוף גם לך. אתה, שחשבת שתישאר בלתי מנוצח. ושהגוף שלך – גם אם לא יחיה לנצח, לפחות יישאר במצבו התקין למדי כל עוד אתה חי.
ויום אחד – הופ, משהו קורס. חיצוני או פנימי. תנועה לא נכונה שעשית או סתם איזו כאפה שהחטיפו לך החיים, שכידוע אף פעם לא נזהרים עלינו מספיק.
ובום, בבת אחת אתה שבור. מנוטרל. מוגבל. אתה חלקי בלבד; כבר לא שלם. ואולי לעולם לא תחזור להיות שלם, או כמאמר הרופא ההוא (תמיד ישנו הרופא ההוא): "ייתכן שטווח התנועה המלא אף פעם לא יחזור לך".
ופתאום ההבנה הבלתי צפויה, שקיבלת את הגוף הזה מהיצרן כשהוא במצב טרי, טוב, תקין ושמיש, וכל מה שהתבקשת לעשות הוא לשמור עליו. לא לעשות איתו שטויות. לא להזניח אותו, לא לרסק, בטח שלא להתעלל.
כי לגוף, כידוע (לפרסומאים בינוניים), אין חלקי חילוף (בינתיים. אומרים לי שחוקרים הצליחו להדפיס רחם במקום להתחיל עם דברים קצת דחופים יותר, כמו כתף בשבילי), והוא כל כך חד־פעמי. וקל כל כך לחבל בו, עד שמדהים אותי שהוא לא מגיע מלכתחילה עם שלושה חיצים בשני קצותיו, שלידם כתוב בגדול "שביר".
כי אנחנו שבירים גופנית ביחס הפוך לאופן שבו אנחנו בלתי מנוצחים מנטלית. ואצלי בראש אני באמת מסוגל כמעט להכל. גופנית, אני מתקשה כרגע לגרד בראש.
ומכאן בעצם יש לי רק שתי אפשרויות: לשקוע לתוך טינה, ולשנוא את עצמי על שהנחתי לזה לקרות, ולתהות שוב ושוב איך זה יכול היה להיגמר אחרת, ולהילחם במגבלה החדשה שלי בכוח, בהכאבה עצמית, בדווקא.
או להילחם ברחמים העצמיים האלה. להבין שהגוף אכן פגוע, לקבל את זה, להודיע לעצמי ולסביבה שהעסק סגור לרגל שיפוצים, ולעבור את התהליכים שהתבקשתי לעבור – חבישה, פיזיותרפיה, שיקום – ללא שום ודאות שהגוף התפקודי אכן יחזור במלואו. אבל לקוות, ולהמשיך לקוות מדי בוקר, גם כשלא ניכרים סימני שיפור או הקלה.
זו עבודה שרובה נפשית, והיא לא קלה. כי היא דורשת איזו התכנסות פנימה, ריכוז עצמי, נכונות להיעזר באחרים ובעיקר לשחרר, לוותר ולהיות קצת נזקק. והיא דורשת ממך להניח לעצמך; לדלג על ההתחשבנות, על הכעס הפנימי, על הנוסטלגיה לימים שבהם יכולת לעשות בקלות את מה שכרגע כבר אין לך איך.
אני מניח שכל נכה משוקם עבר בדרכו את התהליך הזה. את הבחירה שבין רחמים עצמיים לשחרורם; את הזחילה המייסרת מתחתית הבור הגופני והנפשי שאליו הושלך, במעלה הקירות החלקלקים, כל הדרך בחזרה אל האור. כל הדרך משלב הכעס והתדהמה אל שלב ההחלמה או ההשלמה.
ואיפשהו, בדרך, ממתין השינוי המנטלי ההכרחי; זה שבסופו צריך להפסיק לכעוס על עצמך ועל אנשים (בעיקר כשהם שואלים, כל אחד בתורו, מה קרה לך, איך קרה, ומה, רציני, התחרית נגד ילדים ב"אתגר הנינג'ה"? איזה דפוק אתה) – ולפתח את המסוגלות להתייחס לזה באיזו השלמה, ביטול או אירוניה קבועה. ולהכיר את המגבלה הגופנית החדשה שלך – זמנית או תמידית – וללמוד ללכת מסביבה.
ובעיקר לזכור, מעכשיו, לשמור על עצמך. זה רציני. הגוף הזה לא רק מתכלה, אלא גם מועד לאינספור פורענויות, ואין שום צורך להעמיס עליו עוד מיוזמתנו. כי אני מכיר אישית גברים שנרשמים ברגע זה לתחרות "איש הברזל" השמינית שלהם רק כדי להעמיס על גופם את הבלתי אפשרי ולהרגיש כמו אנשי הנצח. ובכן, הנה ההמלצה הכי טובה שאני יכול לתת לכם אחרי השבוע האחרון הזה שלי: תנוחו.
