כמה ימים אחרי השיחה עם לואיס מיזן, בריטי בן 19 שבחייו הצעירים הספיק להינצל מטבח המוני במרחק אלפי קילומטרים מהמקום שבו נולד, הגיע ממנו אימייל. "את רואה מה קורה באל־פאסו?! זה אחד הפיגועים הכי קשים אי פעם, יותר גרוע ממה שקרה לנו בפארקלנד, ומה את חושבת יקרה עכשיו? כלום. יהיו כמה ימים של כותרות, כולם יגידו את מה שהם אומרים כל פעם ואף אחד לא יעשה שום דבר. כל כך הרבה חיים הולכים לאיבוד ואנחנו נמצאים בדיוק באותו מקום. אני לא מבין את הטירוף הזה, לא מבין".
עשר שעות אחרי שנשלח המייל, הצטרפו ל־22 הרוגי הטבח בסניף וולמארט באל־פאסו, טקסס, עוד תשעה הרוגים בדאון־טאון דייטון, אוהיו. 31 הרוגים ועשרות פצועים בחצי יממה, בנוסף לפיגוע בקליפורניה כמה ימים קודם, שירד מהכותרת יותר מהר משעלה אליהן. הטבח באל־פאסו בוצע בידי גזען שטוף מוח, זה באוהיו בידי מיזוגין עם היסטוריה של מחלות נפש, ושניהם השתמשו ברובי סער חצי אוטומטיים שנרכשו באופן חוקי.
מתחילת 2019 היו בארה"ב יותר תקריות ירי מאשר ימים בשנה. 17 מהן נכנסות תחת ההגדרה של "פיגוע המוני" — שלושה הרוגים ומעלה. בממוצע מתרחש פיגוע כזה בכל 12.7 ימים, והאמריקאים שוב־ושוב מביטים בתדהמה בטלוויזיה, וממשיכים הלאה, כנועים, תשושים ולא מסוגלים, או לא רוצים, לשנות כלום.
כשלואיס מיזן, יליד קובנטרי שבאנגליה, הגיע בגיל תשע לפארקלנד, פרבר עשיר בפלורידה, הוא חשב שנחת בגן עדן. "הייתי רגיל לגשם ואפרוריות ועיר מלוכלכת, ופתאום מצאתי את עצמי ב־30 מעלות כל הזמן, מדרכות שאפשר ללקק אותן ובריכה מחוץ לבית. התאקלמתי מהר, מצאתי חברים, הייתי מאושר".
סבא וסבתא של מיזן עזבו את קובנטרי לפני 25 שנה והגיעו לפארקלנד, וכשהוריו חיפשו מקום "יותר בטוח ויותר נקי", הם החליטו להצטרף. אמריקה מלאה בפרברים "בטוחים ונקיים", שפעם בכמה זמן מתרחש בהם טבח המוני שחושף את האפילה מתחת לגן עדן: העיר ניוטאון בקונטיקט, שבה אירע הפיגוע קורע הלב בבית הספר היסודי סנדי הוק, היא גם פרבר עשיר שכזה, אבל כשמשפחת מיזן הגיעה לפארקלנד, לואיס חשב שהוא בסרט.
פארקלנד הייתה מקום כל כך בטוח, שאנשים רבים לא נעלו את הבתים, והילדים הרגישו כל כך מוגנים, שבכלל לא ידעו כי הם חיים בתוך פצצת זמן מתקתקת. הם עשו תרגילים למקרה שיום אחד ייכנס מישהו עם רובה לבית הספר, אבל זה נראה כמו תרחיש דמיוני מבחינתם.
מה ידעת על תרבות הנשק פה?
"לפי מה שראיתי בטלוויזיה באנגליה, לא היה פה שום דבר חוץ מרובים. סדרות על קאובויז, זו התדמית של אמריקה. אבא שלי לא היה מוכן שנשחק אפילו באקדחי צעצוע, וכשבאתי לפארקלנד הופתעתי כמה כל מה שראיתי בטלוויזיה לא היה נכון. בשום מקום לא הרגשתי יותר בטוח מאשר בפארקלנד, עד ה־14 בפברואר 2018".
מיזן התעורר בבוקר ולנטיינ'ז־דיי נרגש כפי שלא היה אף פעם. "זו הייתה הפעם הראשונה בה הייתה לי חברה ביום הזה", הוא מסמיק, "אני זוכר שנכנסתי לבית הספר והכל היה באווירת ולנטיינ'ז. החצר הייתה מלאה בלונים ופרחים ודובונים וקונפטי, הייתה כזו שמחה באוויר".
לתיכון "סטונמן דגלאס" בפארקלנד יש שתי כניסות, מצפון ודרום. ניקולס קרוז, תלמיד בעייתי שכולם הכירו לפחות במראה, נכנס בשעה שתיים ורבע מהכניסה הצפונית, לא לפני שצילם וידיאו שבו סיפר בהתלהבות כיצד הוא הולך "להרוג כמה שיותר תלמידים". הכיתה של מיזן הייתה בצד הדרומי של הבניין.
"אזעקת האש הופעלה והתחלנו ללכת לכיוון היציאה, בטוחים שזה עוד תרגיל", הוא נזכר, "ירדנו במדרגות ואחד מאנשי ההנהלה רץ לעברנו בצרחות לחזור חזרה לכיתה. הוא צעק, 'קוד אדום, קוד אדום', שזה קוד למצב של יורה פעיל. רצנו חזרה והתחבאנו מתחת לשולחנות, כי עדיין חשבנו שזה רק תרגיל. אבל לכולנו כמובן יש טלפונים ואני רואה ציוצים שמתחילים לדווח על מה שקורה בבית הספר שלנו. רק אז סוף־סוף הבנו שזה אמיתי והתחילה הפאניקה, היינו 25 תלמידים וכולנו נדחקנו לארונות בכיתה. שם גם איבדנו קליטה סלולרית, אז לא ידענו מה קורה במשך הרבה דקות".
פחדת?
"רוב הזמן לא הרגשתי כלום, אתה כל כך המום שאתה פשוט מאבד תחושה. הפעם היחידה שבה ממש הרגשתי פחד הייתה כששמענו דפיקות בדלת הכיתה ולא ידענו אם זה היורה שבא להרוג אותנו או שוטרים שבאו לחלץ אותנו. זה היה פחד מסוג שלא הרגשתי אף פעם".
מיזן וחבריו עברו לספרייה, שם התאספו כל התלמידים, יחד עם מורים וכוחות הצלה. "כולם עמדו בקבוצות קטנות, לוחשים, צמודים לטלפונים. לחלק נגמרה הסוללה לפני שהספיקו להודיע להורים שהם בסדר. היה כאוס נוראי. אמרו לנו שנצטרך לרוץ מהספרייה דרך המדרגות למטה והחוצה מהשער, כי עוד לא תפסו את היורה. הם פשוט צעקו, 'רוצו', ורצנו כמו משוגעים החוצה. רק כשהגעתי הביתה הבנתי כמה זה היה מפחיד לכולם. סבא שלי, בריטי קר ֿשלא מפגין רגשות, חיבק אותי ובכה".
איך היה הלילה הראשון אחרי?
"אמא הייתה מאוד מודאגת. היא אמרה לי שזה בסדר להיות עצוב ולבכות, היא הבינה שאני לא באמת קולט מה קרה. עברתי כל אחד ברשימת אנשי הקשר שלי, לא היה לי מושג אם אחד החברים הכי טובים שלי אולי נהרג, היו רק שמועות ושיחות עם חברים והרבה בכי. זה היה הלילה הכי ארוך בחיים שלי".
"הכסף משחית הכל"
17 תלמידים ומורים נהרגו בפארקלנד, אבל הפיגוע הזה היה שונה, כי הפעם הקורבנות סירבו להסתפק בתפילות. "יום אחרי, אחד החברים התקשר אליי ואמר שהבי־בי־סי רוצים לראיין אותי כנציג התפוצה הבריטית", מספר מיזן, "התחלנו לצייץ את ההאשטג Never Again, ותוך דקות זה הפך טרנד מוביל בטוויטר וכולם דיברו על זה. אז הבנו שיש לנו כוח לעשות מחאה של ממש. היו כמה תנאים שעזרו לנו. ראשית, הלכנו לבית ספר טוב מאוד, כך שהיינו משכילים, מעורבים וידענו להתבטא. שנית, פארקלנד זה אזור מאוד עשיר, אז היו לנו הרבה אמצעים ולהורים היו המון קשרים. אבל מה יעשו ילדים שגרים באזורים פחות עשירים ואין להם כזו תמיכה? זה הרי קורה כל יום באמריקה".
אתה מבין את הפטיש האמריקאי לנשק, מעבר לתיקון השני בחוקה?
"אני חושב שיש בעיה אובייקטיבית עם המבנה של ארה"ב, היא כל כך מסיבית מבחינת שטח, וכל מדינה היא כמעט אוטונומיה. באנגליה מעבירים חוק ודי קל לאכוף אותו, זו מדינה קטנה, אבל באמריקה זה כמעט בלתי אפשרי. וושינגטון לא יכולה לשלוט במה שקורה בוויומינג. לזה צריך להוסיף את הכסף העצום שמעורב בפוליטיקה ומשחית הכל, ונראה כאילו אי־אפשר להכניס את השד הזה לבקבוק".
את השד אולי אי־אפשר להכניס בחזרה, אבל מיזן והחברים החליטו שלפחות הם יעשו מה שאפשר. הם התארגנו למצעדים ענקיים, הגיעו למשרדים של חברי קונגרס, הצליחו להביא לכמה שינויים בחוקים המקומיים בפלורידה, ועל הדרך הפכו גם כוכבים וגם מטרה להתקפות ואיומים. את כל המטען הזה מפרק הסרט התיעודי החזק והמדויק, "רוצח בכיתה", שיוקרן שוב בערוץ HOT8 — ומיזן משמש כקריין שלו.
באחד הרגעים המעניינים בסרט, נפגש לואיס עם מתנגד חריף להגבלות על נשק. הם מנהלים שיחה נעימה למדי שמסתיימת בלי שאיש מהם ישכנע את השני. "אני יכול לקבל את זה שאנשים מחזיקים בבית אקדח להגנה עצמית", אומר לואיס, "זו מדינה מאוד גדולה עם הרבה סכנות. אבל הבעיה היא לא אקדחים, אלא נשק קרבי מהמלחמה שלא צריך להיות ברחובות. אני לא חושב שזו כזו הקרבה לוותר על רובי סער כדי שילדים לא ייהרגו בבית ספר".
יש הרבה מאוד אנשים באמריקה שחושבים שזו כן הקרבה גדולה, והם נמצאים בעמדות הכוח החזקות ביותר, מהבית הלבן, דרך הקונגרס ועד כלי תקשורת ימניים. הסרט חושף איומים קשים שספגו ילדים, ניצולי פיגוע ירי, ממבוגרים חסרי בושה או מצפון. "יש הבדל בין כל מיני ילדים ששלחו לי הודעות מגעילות בטוויטר, לבין מבוגרים שמאיימים על החיים שלך", אומר מיזן, "אנשים רבי־עוצמה רדפו אחרינו בכל הכוח. לפעמים אני מאבד תקווה, אבל אני מבין שכבר אי־אפשר לשכנע את המבוגרים כאן. אנחנו צריכים לשכנע את הדור שלנו, כי בעוד 30־20 שנה אנחנו נחליט מה קורה. אני בטוח שהדור שיבוא אחרינו גם יתלונן שאנחנו לא מבינים כלום, אני רק מקווה שהתלונות של הילדים שלי לא יהיו על נושא נורא כמו זה".
הפיל בחדר הסגלגל
ביום שלישי השבוע נשמעו בטיימס סקוור בניו־יורק קולות ירי. או לפחות זה מה שחשבו ההמונים שהתגודדו במקום הכי מפורסם בעולם בשיא עונת התיירות. הצגות בברודוויי הופסקו והקהל ברח החוצה. כמה דקות לאחר מכן התברר שאלה היו רעשי אגזוז של אופנוע, אבל הצילומים של אלפי אנשים נסים לכל עבר, ביטאו טוב מכל את מצב החרדה המתמדת שבה נמצאת ארה"ב.
פיגועים המוניים עם נשקים קרביים שנמכרים באופן חוקי הם לא דבר חדש, אבל התדירות שלהם בעשור האחרון הפכה לבלתי נסבלת. סיבה אחת היא לגמרי פוליטית: האיסור על מכירת נשקים קרביים שהוטל בימי ביל קלינטון, בוטל בימי ג'ורג' בוש. סיבה אחרת היא מתח חברתי, כלכלי וגזעי בעוצמה שלא נראתה מאז שנות ה־50, ומהווה איום של ממש על כל הניסוי הזה שנקרא ארצות־הברית של אמריקה.
ימים ספורים לפני הפיגוע באל־פאסו, הופיע ראש ה־FBI, כריסטופר ריי, בפני הקונגרס וסיפר כי מאז אוקטובר שעבר, עצרה הסוכנות 100 חשודים בתכנון מעשי טרור פנימיים. הוא הוסיף כי, "מרבית מקרי הטרור הפנימי מונעים בידי מה שאפשר לכנות אלימות של תומכי עליונות לבנה". מה שמסבך עוד יותר את המצב, הוא הקושי של האמריקאים, ובעיקר של התקשורת, להתמודד עם הפיל שבחדר — בחדר הסגלגל.
המציאות שבה נשיא ארה"ב מסית חלק מאמריקה נגד החלק השני, היא בלתי נתפסת. המניפסט של פטריק קרוסיוס, המחבל מאל־פאסו, בעיקר החלקים שמזהירים מפני "פלישת מהגרים", נקרא כאילו נלקח היישר מציוצים של דונלד טראמפ, וה"ניו יורק טיימס" חשף השבוע כי הקמפיין של טראמפ פירסם למעלה מ־2,000 מודעות פייסבוק שהזהירו מפני "פלישת מהגרים". תחקיר של "וושינגטון פוסט" העלה כי מחוזות שבהם נאם טראמפ באסיפות קמפיין ב־2016, רשמו עלייה של 226 אחוז בפשעי שנאה. אמריקאים ממוצא היספני מספרים ברשתות החברתיות כי הם מרגישים, "שיש רישיון להרוג אותנו".
ואם זה לא מספיק, מתחילים בעולם להתייחס לארצות־הברית כאל מדינת עולם שלישי. ממשלת אורוגוואי פירסמה השבוע אזהרת מסע, הקוראת לאזרחים המבקרים בארה"ב לנקוט אמצעי זהירות, "בגלל האלימות הגוברת ופשעי שנאה המונעים על ידי גזענות ואפליה".
לואיס מיזן לא יודע איך זה להיות נרדף בגלל צבע עור או דת, מה שלא משנה את הקשר בינו לבין הניצולים מאל־פאסו. גם הוא וגם הם עברו טראומה שהיא תוצאה של מדינה על סף התמוטטות עצבים. לואיס יתחיל בקרוב את השנה השנייה שלו באוניברסיטה בפלורידה. הוא צעיר נבון, קומוניקטיבי וקר רוח, שהפך כוכב בלי להתכוון, ועכשיו חושב ברצינות ללכת לפוליטיקה, "אבל באנגליה, לא כאן", הוא אומר, "אין ספק שהתבגרתי מאוד, אולי מהר מדי".
איבדת חברים קרובים?
"לא חברים קרובים, אבל הכרתי כמה מהקורבנות. כשחזרנו לבית הספר וראיתי את הכיסאות הריקים, אז זה באמת הכה בי. אבל מאז היו כל כך הרבה פעמים שזה קרה במקום אחר, ולמעלה מ־300 מיליון איש פשוט בוהים במסך ולא עושים כלום כדי לעצור את זה".
