פעמים, הוא היה הראשון בבידוד. "שנת 2000־2001, דודו בשיא ההצלחה שלו בתוכנית והכי בשפל מבחינה רגשית", מספר חברו הקרוב של דודו טופז, נחום מיליגלטר. 'הראשון בבידור' יוצאת לפגרה והוא בורח מתל־אביב אלינו, למבשרת, לכמה שבועות. אלו ימים של אומללות גדולה. הוא היה מקבל פתאום פרצוף כזה. כמה שהיה גבר יפה, פתאום הפנים היו הופכות למיוסרות, מתקמטות. היה אומר שנמאס לו מהכל, נמאס לו מהחיים. הוא שכב ימים ארוכים על הספה בסלון. הפך לרהיט בבית. המצב הנפשי שלו התחיל כבר בתחילת העונה. באחד הימים, הוא מודיע שהוא לא מגיע לתוכנית. יש לו שידור חי בערב והוא פשוט לא מסוגל. אורי שנער, מנכ"ל 'קשת', מתקשר אליי ומבקש ממני שאשכנע אותו. כבר לא היו לו עוד כלים בארסנל. דודו מסכים להגיע לאולפן בתנאי שאני אלווה אותו. אני עוד זוכר שאני מתקשר לשנער ומודיע לו שדודו אמנם יגיע לתוכנית אבל אין סיכוי שבמצבו הוא יצליח להעביר שידור. הגענו לשם, את הראן מישהו מהצוות מריץ במקומו ואז מגיע הזמן של דודו לעלות. הוא עולה לבמה ויוצא ממנו אדם אחר, אותו דודו טופז שאנחנו מכירים. אבל איך שנגמרת התוכנית, יוצא ממנו האוויר והוא חוזר לאותו מצב דיכאוני".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
עד כמה דאגת אז לחייו?
"השינה הייתה הבריחה שלו. הוא היה ישן שש פעמים ביום. לפעמים סיפקתי לו כדורי שינה במרשם. כל פעם הוא היה מתקשר שאספק לו עוד כדורים. באיזשהו שלב, פחדתי לתת לו. פחדתי פחד מוות שייקח הכל בבת אחת ויגמור. ההתאבדות תמיד ריחפה מעל. ואז טופז מבין שהוא לא יכול יותר, שהוא חייב לראות איש מקצוע. היה ברור שהוא מחליק במדרון. הוא צרך אז סמים בכמויות. לקח אקסטזי בלי הכרה. הוא ביקש מאיתנו, מנירה אשתי וממני, שנמצא לו פסיכיאטר. ביררתי קצת ומצאתי איש מקצוע מעולה שמקבל בנתניה. כל שבוע, דודו ונירה היו נוסעים יחד לנתניה לפגישות. דודו לא היה יכול אז לבד".
ואז הגיע האשפוז. דודו לא הצליח לצאת מהדיכאון. העונה הסתיימה מוקדם מהצפוי כשהתוכניות האחרונות ששודרו היו לקט מתוכניות קודמות. גורם שעבד אז ב'קשת' מספר: "הגעתי לבקר אותו. הוא היה מאוד חלש, מפוצץ בכדורים. באתי לחזק אותו, להגיד לו שהחיים לא נגמרו".
× × ×
עשר שנים עברו מאז שם דודו טופז קץ לחייו בתא מעצר, אחרי שיזם והזמין כמה מקרי תקיפה חמורים כלפי בכירים בתעשיית הטלוויזיה בארץ. זה היה אחד מסיפורי הנפילה המטלטלים והמתוקשרים שהיו פה - מי שהיה פעם האיש הכי מפורסם ואהוב בישראל, מצא את עצמו דחוי וללא זמן מסך, ובסחרור של טינה ודיכאון הידרדר לפלילים וחצה את כל הקווים.
אבל צלילה לנבכי נפשו המסוכסכת ולהתנהלותו של טופז לאורך השנים מעידה שכל המרכיבים שהביאו אותו לנסיבות הקיצוניות שבהן סיים את חייו היו שם תמיד: גם כשהיה נער מתבגר. גם במסגרת חיי המשפחה. גם כשהיה המלך הבלתי מעורער של הטלוויזיה הישראלית. הכתובת הייתה על הקיר הרבה לפני שמעמדו הציבורי של טופז ירד, מוסתרת בצל ההילה המסנוורת שאפפה אותו.
מערכת היחסים ההדוקה בין טופז לשנער, אז המנכ"ל החזק של 'קשת', היא דוגמה לכך. היא הייתה הדוקה לא רק בגלל שהיה מדובר בטאלנט הראשי של הזכיינית - שנער היה חייב להיות משהו שנע בין חבר, מטפל והורה. "דודו חי בחרדות מטורפות. התוכנית עולה בתשע בערב, ואני מגיע להיות איתו באולפן בשבע וחצי. לא אחת אני מגיע לתוכניות של טאלנטים אחרים, אבל הנוכחות בתוכניות של דודו הכרחית, גם כי הוא מרכזי וגם בגלל המערך הנפשי שלו", שנער מספר. "אני יורד בהפסקת פרסומות, נכנס אליו מאחורי הקלעים ואומר לו, 'דודו, היה אייטם מצוין'. התלות וההזדקקות שלו הם גדולים מכל מה שהכרתי".
בכיר אחר ב'קשת' מדגים לנו עד כמה שנער היה צריך להחזיק לדודו את היד. "שנער נסע לפסטיבל טלוויזיה בארה"ב וקיבל שם את הרייטינג. הוא מתקשר לדודו לתת לו את הנתונים כי דודו לא מסכים לקבל את זה מאף אחד חוץ ממנו. באותה תוכנית, היה רייטינג לא פיצוץ. דודו נכנס לסחרור. 'רגע, אבל איך יכול להיות? מה פתאום?' 'שבוע שעבר היה כך וכך, אז איך ירד עכשיו?' זו שיחה שהופכת מהר מאוד מטכנית לרגשית. שנער היה צריך להרגיע את דודו ולהגיד לו, 'אתה לא רק הראשון בבידור, אתה גם ראשון בטבלת הרייטינג. ראו את זה אתמול כמעט שני מיליון איש. הכל בסדר'".
שנער, מתי התחלתם לעבוד יחד?
"נכנסתי ב־95' לנהל את 'קשת'. דודו ואני כבר היינו מיודדים. הוא עשה איתי את התוכנית 'דודו מספר לגולו' בשנת 1989. הוא היה שם הכי אנושי, הכי רגשי והכי אבהי שהכרתי אותו. כשאני נכנס לתפקיד אני מבין ש'קשת' תלויה בדודו לחלוטין. הוא הצלחה פנומנלית, הוא קובע את השיח, אבל המשמעות היא שכל החברה הזאת תלויה בו מבחינה עסקית וכלכלית. הצבתי יעד מאתגר לעצמי שהתלות הזאת, בטופז, תרד. אי־אפשר להתנהל ככה, בוודאי לא עם בן־אדם לא צפוי, אמוציונלי ומלא ניגודים כדודו. אבל גם אם היה מדובר בדיוויד לטרמן, אי־אפשר להישען על איש אחד. הוא חוצה יותר מדי גבולות והנכס, דודו, הופך להיות נטל. לא רק זה. מתחיל המילניום, ודודו עושה טלוויזיה מיושנת של שנות ה־90. העולם זז ודודו לא התאים למציאות החדשה".
עברת טאלנט־שניים, כמה המערך הנפשי שלו שונה משל אחרים?
"עברו תחת ידי לא מעט טאלנטים. ירון לונדון, מר טלוויזיה, חיים יבין, ארז טל, איל קיציס ועוד־ועוד. דודו הוא דמות שלא דומה לשום דבר שאני מכיר. דודו היה יכול להיות אמפתי ורגיש לכמה רגעים אבל בשאר הזמן להיות חסר גבולות. חוסר הבנה מוחלט של מי הוא ועד לאן מגיע הכוח שלו. אדם בוגר יודע במה הוא טוב ובמה לא. דודו הלך עם תחושה שהוא כל־יכול ושהוא הכי טוב בכל דבר שיעשה".
ומשם מגיעה הנשיכה לנטליה אוריירו, הריקוד הפרובוקטיבי עם צ'יצ'ולינה?
"היו לי איתו אי אלו שיחות על גבולות. 'דודו, יש לך אחריות. אתה לא יכול לעשות את זה. אתה נצפה על ידי חצי מעם ישראל'. בחלק מהשיחות הוא נעלב ממני. 'תעזוב אותי, אתה לא רוצה אז לא צריך'. זה בערך היו הדיאלוגים. בסוף אין לי ברירה אלא להעביר אותו משידור חי למצולם, כדי לשלוט עליו. אני יודע שאני לא יכול להשאיר אותו יותר בשידור חי. זה לא עבר בשקט. הוא נלחם בי. הוא אמר לי, 'אני לא מרגיש את האדרנלין', אבל הפעם לא ויתרתי. זה היה עימות, כולל איומים מצידו. הוא לא האמין שאני אממש את זה".
אבל אחרי עונה מצולמת שוב חזרתם לישיר.
"אחרי הרבה שיחות והבנה שרמת האנרגיה שלו אחרת בשידור חי ושחלק מהתוכנית זה להפעיל את הצופים, נתתי לו עוד צ'אנס. בסוף, לא יעזור, הוא היה סוג של גאון. אם בשנת 2050 אנתרופולוג ירצה לדעת מה קרה בתרבות הישראלית בשנות ה־90, לטוב ולרע, מספיק שיצפה ב'ראשון בבידור'. דודו גם הקדים את זמנו. דברים שהוא עשה הומצאו אחר כך כפורמטים בינלאומיים שעשו מיליארדים".
האח הגדול, למשל, עלה כבר בארה"ב.
"תני לי להגיד לך משהו. דודו, אין לו מושג מה היה בחו"ל. ארז טל שם צלחת לוויינים כדי לראות מה קורה בקוריאה. דודו זה לא הוא. הוא חי בבועה, בדודולנד. ועדיין, לא היה מישהו שיודע יותר ממנו מה יביא רייטינג, מה יוציא את הצופים מגדרם. הוא היה הצלחה פנומנלית. בסוף זה וואן־מן־שואו".
הידיעה שהוא חד־פעמי, שהוא תרנגולת שמטילה ביצי פלטינה, הביאה לחוסר המעצורים של טופז. "הייתה פעם אחת מהמון פעמים ש'קשת' נקנסו כי דודו חרג בזמנים או שוב אמר משהו שאסור היה לו להגיד", מספר אורן שפי, אז הנהג של טופז. "הייתי אצל דודו בבית והוא סיפר לי שאורי שנער בדרך אליו. אורי מגיע, אני עושה להם קפה. יושבים בסלון. דודו שוכב על הספה, לא קם. דודו אומר לו, 'מה'? אז שנער אומר לו, 'תשמע, אין ברירה. עשית ככה וככה וצריך לקנוס אותך ב־20 אלף שקל, משהו כזה'. דודו אומר לו, 'אין בעיה. אין עונה הבאה'".
דוגמה נוספת מספק שנער עצמו. "כל שנה הייתי לוקח את 'קשת' לטיול בחו"ל. נסענו לירדן באותו קיץ", אמר. "בשבועות האלה העליתי עם ספי ריבלין ז"ל סדרה. הוא קיבל סרטן ועשיתי איתו את מיסטר בין, ללא מילים. אנחנו מטיילים בפטרה, פתאום כל הילדים הירדנים רצים אחרי ספי, 'ספי! ספי!' דודו מתחרפן. בגלל שזו הייתה סדרה ללא מילים כולם ראו את הסדרה הזאת בירדן. דודו ראה את זה. והוא צועק, 'אני פה!' הוא פשוט משתגע שהם רצים אחרי ספי. הסיבה נורא פרוזאית, אבל הוא לא מסוגל לקבל את זה".
ניסית לשקף לו? להגיד לו משהו?
"בסופו של דבר, דודו לא היה בן אדם קשוב. אין באמת דיאלוג. הוא היה מגיע אלי הביתה בוויקנדים, להר אדר, כשאני עם הילדים שלי. פותח את המקרר, זורק בשר לכלב שלו, גולו".
עוד דוגמה לחוסר הגבולות מספק מפיק לשעבר ב'קשת'. "הוא תמיד הסתובב בסט כשרק תחתונים עליו. זו סיטואציה קצת דוחה. אני זוכר איזה יום שאהוד ברק הגיע עם נאוה לראיון זוגי. דודו יצא מהחדר והסתובב במסדרון עם תחתונים. התכווצתי ממבוכה. אני זוכר את עצמי עומד בדלת ומנסה להסתיר מאהוד ונאוה את דודו".
מאיפה זה נבע?
"מאותו המקום שבו אנחנו יושבים יחד בבית קפה ומלצרית בת 24 ניגשת אלינו לשולחן. הבן־אדם נושק ל־60 ואומר לי, 'היום בלילה אני איתה', אמרתי לו, 'דודו, די, תרפה'. הוא חושב שיש לו גוף פצצה של בן 40 שכל בחורה תיפול לידיו. הוא אומר לה, 'זה הטלפון שלי, תתקשרי'. למחרת הוא מתקשר אליי ואומר לי, 'היא הייתה אצלי בלילה'. באיזשהו שלב אני אומר לו, 'דודו, אני לא רוצה לשמוע'. אבל זה לא עזר. הוא היה צריך להראות לעצמו ולעולם שהוא באמת המלך. לא פגשתי שוביניסט בסדר גודל דומה לזה".
× × ×
הגבולות המקצועיים שלו היו פרוצים, אבל זה עוד כלום לעומת הדלק השני, לצד הרייטינג, שהזין את האגו שלו: בחורות. "הוא רצה שידעו שהוא משיג את הבנות הכי שוות, שיש לו את הרייטינג הכי טוב ושהוא שווה 40 מיליון שקל", מספר חבר קרוב. "זה אדם שמספר כמה יש לו בבנק לכל אדם שהוא פוגש. ככה לא מתנהג אדם עם ביטחון עצמי. הוא היה שני אנשים באיש אחד. האיש הכי מצחיק, יפה, חכם, אינטליגנטי ומתוק, ובתוך זה איש מטורף, דיכאוני, עצוב, חסר ביטחון, מדופרס. כל הזמן המטוטלת נעה בין שני קצוות".
נשים - הוא מצא אותן בכל מקום: במסעדה, ברמזור, וגם במקום העבודה, כשהוא מותח את הגבולות לקצה. גם לטרום ימי מי־טו, טופז הרשה לעצמו הרבה יותר.
"מעולם לא היה בינינו משהו, והוא כל פעם היה אומר, 'אני משתגע, אני משתגע, לא יכול להיות שיש לידי מישהי שאין לי איתה כלום'", מספרת עובדת הפקה ב'ראשון בבידור'. "הוא לא היה יציב. יום אחד, הוא יכול להיות החבר הכי־הכי טוב ופתאום היה רואה אותי ולא אומר לי אפילו שלום".
"דודו כמובן ניסה להתחיל איתי מהיום הראשון שלי שם", סיפרה עובדת הפקה נוספת בתוכנית. "הוא היה מחבק ואז בטבעיות היד גולשת לכיוון הישבן והוא לופת, עושה כזה סקוויז ואומר בחיוך של ילד, 'איזה תחת'".
איך הגבת?
"אני אומרת לו, 'דודו'! בנזיפה או בפעם אחרת 'דודו חאלס!' וממשיכה ללכת והוא אומר לי, 'את לא מבינה! יהיה לנו טוב, אני אוהב אותך'. אמרתי לו, 'מה אתה מבלבל לי את המוח?' הוא הרשה לעצמו לא רק איתי, גם עם נשים אחרות במערכת. לא לקחנו אותו קשה. אמרנו, זה דודו. היום, הדברים שהוא עשה לא היו עוברים".
רן צחור, אז מפיק בתוכנית והיום במאי אירועים לאומיים: "אנחנו נוסעים לראיין את חוליו איגלסיאס. עולים לסוויטה שלו. יש שם איזו בלונדינית שמגישה לנו חתיכות נקניק כאלה. איגלסיאס ודודו טופז יושבים ומדברים איך הם אוהבים ללקק לבחורות את הישבן ונכנסים לתיאורים אנטומיים של האזור, ותוך כדי, הבחורה מגישה להם נקניקים. זה היה סוריאליסטי. כמובן שרוב הראיון צונזר".
איש צוות בתוכנית: "פעם בשבוע, בישיבת מערכת של כולם, דודו שואל, 'מי עשה סקס בסופ"ש?' ואז מתחיל לספר מה הוא עשה ואיך היה לו. כבר היינו אדישים לזה. שוב דודו והשטויות שלו".
מזכירה של אחד מחבריו: "הוא היה מגיע למשרד, ואם הבוס שלי היה יוצא לשירותים או הולך רגע, דודו היה נועל את הדלת, מחבק ומנשק. ממש פחדתי שהוא עוד ינסה לאנוס אותי. זה כאילו בשובבות, אבל זה היה מלחיץ. הכל מותר לו, לאיש החשוב מהטלוויזיה. אין טלפון ממנו למשרד בלי שהוא יציע לי לבוא אליו. הוא היה אומר לי, 'את לא כזאת כוסית אבל רק בגלל שאת לא רוצה זה מדליק אותי'".
חברת עבר של טופז: "הכרתי את דודו במסיבה כשרק חזר לארץ. יש מוזיקה רועשת, אנשים רוקדים. פתאום נפתחת הדלת באיזו דרמטיות ונכנסים שניים, דודו וחבר שלו. אותו חבר מכבה את האור ומדליק ומכריז בקול, 'יש לי הודעה! לדודו יש זיבה והוא ב־12 צריך לקחת אנטיביוטיקה. אני מסתכלת עליהם ואומרת לעצמי, 'מי אלו שני הדבילים?!"
חבר קרוב נוסף: "בשנות ה־80 דודו כבר היה כוכב. נסענו עם 'אמריקן איירליינס' לסיבוב הופעות בארצות־הברית. הוא החליט לבדוק אם הקסם שלו עובד גם מחוץ לישראל, איפה שלא מכירים אותו.
הוא סימן איזו דיילת. כל שנייה הוא קרא לה. הייתה לו אנגלית מצוחצחת וכמובן שהוא מאוד צ'ארמר. הוא יודע להחמיא והוא גם יודע להתאהב, רק שאחרי יומיים זה יורד לו ואז הוא אומר, 'אני לא סובל אותה, מה היא רוצה ממני?'
"כשיורדים מהטיסה, הדיילת כבר בקראש עליו. היא נוסעת איתנו למלון. אחרי כמה שעות, הוא מתקשר לחדר שלי ומספר לי בפרוטרוט מה הוא עשה איתה. 'לא היה לה דבר כזה בחיים שלה. הרגתי אותה, היא אמרה לי שאני הדבר הכי טוב שהיה לה'. אנחנו ממשיכים כולנו למסעדה, כי הרי הוא מתאהב. היא אומרת לנו שהיא צריכה לשירותים. אנחנו מחכים לה והיא לא חוזרת. דודו קם לבדוק מה קורה איתה כשהיא יוצאת בליווי של שתי נשים, חצי מעולפת. אנחנו מזמינים אמבולנס ודודו אומר לנו, 'אמרתי לכם שהרגתי אותה'".
בסרט הדוקומנטרי של דורון צברי על טופז, 'מלך הרייטינג', יש סצנה שנגנזה שבה הוא נפגש עם מני פאר ויגאל שילון, חברים שלו עוד מימי בית הספר, ומתחיל להקניט אותם. "את מי אתה מזיין, את זהבה? את מי אתה, את קרני? רוצים לראות את מי אני?". ואז הוא מתקשר, 'איפה את? בואי, אני צריך אותך רגע. זאת הכתובת. תעלי על מונית ובואי'. נכנסת חיילת צעירה, יפה, ובעיקר נבוכה. דודו אומר, "אותה אני מזיין. תסתובבי רגע, תראו איזה תחת". ותופס. "תראו איזה ציצי. הכל עומד, מוצק. אחחחח".
בשלב מסוים, כדי לתחזק את כל הפרסונה הזאת, טופז התחיל לעשות סמים. חבר מספר: "דודו היה עולה לתוכנית דלוק על אקסטזי. הייתי איתו פעם לפני התוכנית. בחדר שלו, מתחת לראי, על השולחן או המדף, איך שתקראי לזה, היו מונחים מגבת, מסרק ודאודורנט. הוא פותח את המגבת ויש שם שני כדורי אקסטזי. אני שואל אותו, 'זה לאחרי התוכנית?' הוא אומר לי שהוא עולה עם הכדור ושהשני מחכה לו לאחרי התוכנית. הוא אומר לי, 'תישאר לראות את התוכנית של החיים שלך'. מתחילה התוכנית. יוצאים להפסקת פרסומות, אני קולט שהוא דלוק. הוא צועק למישהי מהצוות, 'איך את נראית היום!' חוזרים מהפרסומות ודודו סוטה מהליין־אפ ואומר, 'בואו נדבר על אהבה'. חיה (גרנובסקי, מהצוות הפקה, ת"ב) עומדת עם הבריסטול שעליו כתוב מה יש באייטם הבא ולא מבינה לאן זה הולך. באותה תוכנית הוא שכח להעלות את שלומי שבת. שלומי היה בפרומואים אך לא השתתף בתוכנית".
וכבר אז היו סימנים מוקדמים לכעס המשתלט ולזעם המשתלח. "הלכנו יחד לסינמטק לראות סרט", מספרת חברת מערכת 'הראשון בבידור'. "פתאום דודו שואל אותי, 'תגידי, זה מאיר שניצר'? אמרתי לו כן. הוא פתאום הלך אליו, לקח לו את המשקפיים, קימט לו אותם ואמר - 'אתה לא צריך אותם, ממילא אתה לא רואה מה יש מולך'".
ואת רואה את זה, מה את עושה?
"הוא חוזר ואני אומרת לו, 'ירדת מהפסים?' לא היה עם מי לדבר. באותו רגע הוא לא היה בשליטה בכלל, הוא איבד את זה".
× × ×
כדי לפצח דמות מורכבת כמו טופז צריך להתחקות אחר הילדות וההתבגרות שלו. הכל שם: המגלומניה והנרקיסיזם, ניצול המראה כדי לפתוח דלתות, ומהצד השני, הרצון העז להוכיח שיש גם תוכן. התאווה להכרה ולפרסום, לכוח, ולכסף שמתנגשת עם החינוך הנוקשה מבית ועם דמות האב הנערץ, שעסק באמנות גבוהה ובז לכל מה שעממי.
טופז נולד ב־1946 ללילי ולאליהו גולדנברג. אמו הייתה מורה לספרות ואביו היה שחקן, במאי וקריין שנהג להופיע עם קטעי ספרות ושירה דוגמת טשרניחובסקי וי"ל פרץ. מיקי, אחיו הצעיר, נולד כשדודו היה בן שלוש וחצי.
"דודו גדל בבית שראה אותו ככוכב הבא של העולם", מספרת חברת ילדות. "המשמעות היא שאת דודו מטפחים ושבדודו משקיעים יותר. בילדות המוקדמת ממש כבר הונחה התשתית ליחסים העכורים בין האחים".
יוסי סידי, חבר ומנהל הלהקה ב'ראשון בבידור': "היו לו כעסים על אבא שלו, שנטע בו אשליה שהוא אקסטראורדינרי ואין אנשים כמוהו. הוא כבר גדל והבין שזה שטויות, אבל זה כבר כל כך היה טבוע בו. כל חייו הוא התמודד עם הפער הזה בין מה שהכניסו לו לראש למציאות עצמה, ואנחנו יודעים מה הוא עשה כשהמציאות לא התיישרה לפי מה שהוא חשב שמגיע לו".
חברת ילדות: "באמא של דודו, לילי, הייתה המוחצנות הזאת שראינו אחר כך אצל דודו. כשהחברים של דודו היו באים אליו היא הייתה ממשיכה להסתובב בבית עם תחתונים וחזייה. דודו כבר היה מתבגר צעיר ובאים אליו חברים והוא נבוך, והיא אומרת לו, 'דודינק'ה, מה יש, החברים שלך לא ראו מעולם אישה יפה?!'"
חברה קרובה: "אני פגשתי את לילי הרבה פעמים עם בן זוגי, שהיה חבר ותיק של דודו. כל פעם שהיא פגשה אותי, הוא היה צריך לחזור על הריטואל של 'תכירי, זו אשתי'. 'אה! נעים מאוד, נעים מאוד'. כל השנים צריך להזכיר לה מחדש מי אני. למה? כי היא לא שמה על אף אחד, כי היא לא ראתה באמת מישהו אחר. זה מזכיר לך מישהו?"
והיה את הפוליו. משפחה וחברים קרובים בלבד ידעו שטופז חלה כשפרצה מגפת שיתוק הילדים בתחילת שנות ה־50. הנגיף גרם לשיתוק חלקי באחת מרגליו. טופז סבל מרגל רדומה ומצליעה מסוימת. ניתן להבין עד כמה זה פגע בדימוי העצמי שלו גם מעצם העובדה שזה נשמר בסוד. האיש האקסהיביציוניסט הזה מעולם לא חשף בציבור את המום ואף התרברב בספר האוטוביוגרפי שלו, 'החיים זה לא מה שהבטיחו לי', שהוציא בשנת 2003, שהשתתף לקראת גיוסו במיונים לקורס טיס.
חברת משפחה: "הוא לגמרי המציא את זה. כדי להסתיר את זה שהוא צולע, הוא סיגל לעצמו מין הליכה מאצ'ואיסטית. מי שיודע מיד מבחין שיש רגל שנגררת. העמידה וההליכה של דודו היו עקומות".
דודו היה קרוב מאוד אל אמו, אבל את אביו הוא העריץ, עד לכדי אידיאליזציה. מבחינתו, אביו היה דמות מופת, אמן עם שאר רוח והוא הרגיש נחיתות מולו. "דודו סיפר לי שכשהוא היה אולי בן עשר, אבא שלו שלח אותו לקנות לחם", סיפרה אשתו לשעבר של טופז, דליה ברשישת ז"ל, שנפטרה לפני כמה חודשים, במה שהתברר כראיון האחרון שלה. "כשהוא חזר, אליהו שאל אותו, 'מה עשית בדרך?' דודו עונה לו כלום. הלכתי, קניתי, חזרתי. אבא שלו כעס מאוד. הוא נזף בו, 'בחיים שלך שלא יקרה שלא תעשה כלום. בדרך למכולת, תכתוב שיר, תמציא משהו, לא מבזבזים זמן'. בשנות ה־20 שלו, דודו הופיע ערב־ערב. הוא היה חוזר בשלוש לפנות בוקר לבית של ההורים, שם הוא גר, ונזרק על המיטה. אבא שלו היה מעיר אותו כבר לפני שמונה בבוקר. 'קום לעבודה'. דודו היה אומר לו, אבל חזרתי מעבודה. אני עובד כל ערב. אליהו התעקש, 'אצלי בבית לא ישנים בשעות כאלה. קום, תתיישב ליד השולחן ותכתוב'. הדברים האלה כבדים ברמות קשות. הם נחקקו אצל דודו, יצרו אצלו שריטות. כל מי שהכיר את דודו ידע שבשש בבוקר הוא כבר ער, עושה טלפונים, עובד. מהמקום הזה, דודו גם לא היה יכול לסבול שאין לו תוכנית, שאין לו למה לקום בבוקר. ניסיתי מאוד לשחרר אותו מזה. שאלתי אותו, 'אתה מבין מה אבא שלך עשה? הוא לא נתן לך אופציה ליהנות מהחיים, לראות בהם מסע שיש בו גם עונג. הוא בילף אותך'".
"הבידור היה המרד שלו", היא המשיכה. "אבא שלו לא אוהב את המפנה של דודו מתיאטרון לבדרנות ודודו מכר לו שזו פרנסה זמנית. אבל האמת הייתה שדודו הבין שהעולם השתנה, והוא רוצה להרוויח ורוצה את הבמה ורוצה את אהבת הקהל".
רוני חן, גם היא אשתו לשעבר של טופז: "זה שאליהו היה שחקן שהתעסק באמנות גבוהה והוא, דודו, עושה בידור, זה היה הקונפליקט הכי גדול שלו. מצד אחד, הוא גדל בבית פולני, מאוד תרבותי, למד בלונדון בבית ספר נחשב למשחק, ציטט בעל פה את שייקספיר, ידע גם פרקים בתנ"ך בעל פה. מצד שני, הוא עשה תוכנית בידור שה'עמך', כמו שהוא קרא להם, ראו. בעיניו הם היו תת־רמה, אבל הם היו הלחם והחמאה שלו. היה לו משפט קבוע, 'אני לא רוצה להיות חבר במועדון שמקבל אותי אליו'. זה היה בהקשר של נשים ובהקשר של קהל. כן, היו תוכניות ומשימות שהוא חשב שהן גאוניות והיו תוכניות שהוא התנחם ברייטינג, 'מה תגידו על הרייטינג, יותר מ־40 אחוז'".
רונאל פישר היה עורך דינו של טופז ומיודד עימו לזמן מה: "מצד אחד, דודו היה אדם עמוס ביטחון עצמי, כמעט מוגזם, כמעט לא מוצדק, נחוש. זה 'מיי וויי אור דה היי וויי'. מצד שני, אם אתה מתעלם ממנו לעשירית השנייה, לא מגלה בו עניין, לא מגיב לדבר שאומר, הוא משוכנע שהוא אפס גמור. הבנתי עד כמה יש לו רגשי נחיתות מטורפים כשנקלענו לשיחת נפש. עמד מולי אדם מבוגר שמספר סיפורים מילדותו ולא מפסיק להפריז. הכל זה הכי־הכי. המורה ההיא הכי אהבה אותי, ההיא הכי ככה. אמרתי לו, 'שמע, איזה רגשי נחיתות מטורפים'. הוא אמר, 'הפוך, לא הבנת כלום'. עניתי לו שאדם שלא סובל מנחיתות לא מדבר ככה. אחרי זה, הוא לא דיבר איתי חודשים".
× × ×
בתחילת האייטיז טופז הפך לכוכב ענק עם השעשועון 'שחק אותה' ששודר בערוץ הראשון. טופז הבין את ההזדמנות הכלכלית והחליט לצאת עם מופע של משחקי חברה ומשימות הנושא את אותו שם: 'שחק אותה עם דודו טופז'. הקהל מילא את האולמות. איש הפקה, נזכר: "אנשים היו מבזים את עצמם ומקבלים פרסים. דודו שאל, 'יש פה שתי בחורות נועזות שמוכנות ללכת עד הסוף?' כולן מנופפות בידיים. 'בשביל המגהץ הזה, האם תהיי מוכנה להוריד פריט לבוש?' באחת ההופעות האחרונות שעשינו, שתי בנות פשוט רצו עירומות לחלוטין כשקהל של שנות ה־80 שולח אליהן ידיים. עמדתי פעור פה. כמובן, שהיינו מחכים עם ההסעה עד שדודו יגמור את העניינים שלו עם מישהי מהקהל ורק אז נוסעים הביתה".
ב־1981, אותה שנה שבה רץ עם 'שחק אותה', נאם דודו את נאום הצ'חצ'חים ערב הבחירות וספג חבטה קשה. הקאמבק שלו שלוש שנים אחר כך, מופע הבידור 'פליטת פה', החזיר אותו לחיקה החמים של הישראליות.
עוזר הפקה: "מוניתי למכור בהפסקה את הקלטות שלו והתחלקנו ברווחים. ערב אחד, מגיעים פקחי מס הכנסה למופע. הם שואלים אותי 'של מי הקלטות?' ו'למי הולך הכסף?' אני עונה שלדודו. סוף ההופעה, דודו ועובד מחברת הגברה משחקים שש בש על כסף. הפקחים באים אליו 'דודו, אנחנו ממס הכנסה'. הוא מתייחס אליהם כאילו הם אוויר. 'מה אתם רוצים? אנחנו מוכרים את הקלטות בשביל קופה קטנה, שיהיה לקפה ולכמה עוגיות'. הבחור ממס הכנסה עונה לו 'עמדנו שם, ראינו איך הבחור שלך מוכר ערימות של קלטות'. אני החבאתי בינתיים את כל הכסף. היו עליי רק 200 שקלים. דודו בהיתממות שואל אותי 'מכרת הרבה קלטות היום?' אני מוציא את השטרות ומראה, 'לא, הנה, ב-200 שקל'. שילמנו איזה כופר מגוחך והמשכנו למכור קלטות במזומן".
באותה תקופה, טוען עוזר ההפקה, דודו שלח אותו להחטיף מכות לאחיו מיקי. מיקי הפיק לדודו את מופע הבידור 'ערב ספונטני מתוכנן' בשנות ה־70, והמשיך איתו ל'פליטת פה', אך היחסים בין האחים עלו על שרטון. "דודו סיפר לי שהלווה למיקי 5,000 דולר ומיקי לא החזיר לו את הכסף", מספר עוזר ההפקה. "דודו התפוצץ מזה. אמרתי לו, 'דודו תשחרר, זה אחיך. כפרה על הכסף, אתה גם ככה מרוויח המון'. דודו לא ויתר. יום אחד, דודו שוב מעלה את הנושא ואז מצביע לעבר איזה פועל במה גברתן ואומר לי, 'תיקח אותו ותלכו להחזיר ממיקי את הכסף. אני אתן לכם חצי'".
מה ענית לו?
"אמרתי לו, 'אתה מטומטם? זה אחיך. אתה רוצה עכשיו להחטיף לו? תרחיק אותו מהחיים שלך, אל תיתן לו יותר כסף. אני לא עושה את זה'".
אותו עוזר הפקה שהפך לחבר מספר על קמצנות גדולה של טופז ששכנה לצד נדיבות גדולה. "כשיושבים עם דודו במסעדה משלמים בדיוק חצי־חצי. פעם אחת, הוא הודיע שישלם, אבל כשלא השתכנעתי להזמין רק חומוס, כי בכל זאת אני במסעדת שף, הוא הודיע לי שבעצם כל אחד משלם על עצמו. מצד שני, ב'פליטת פה' המצליחה הוא הודיע לי שבהצגה ה־50 ואז ה־100 וה־150 כל הקופה הולכת אליי כדי להודות לי. אני מדבר איתך על 60 אלף שקל בערב אחד".
מילגלטר: "הוא באמת היה צנוע. הוא תמיד לבש את המכנסיים הקצרים והטי־שירטים שאני רציתי כבר לזרוק. הייתי איתו פעם בישיבת צוות של 'הראשון בבידור'. דודו הזמין פיצות לכולם. מגיע חשבון 240 שקל. דודו נותן 200 שקל ומשאיר לצוות לשלם את השאר. הצוות היה מתמרמר מזה שבן־אדם שמרוויח סכומי עתק מתקטנן על כמה שקלים. הבנתי שהוא לא רוצה שיהיה מובן מאליו שהוא העשיר אז הוא זה שמשלם. ותמיד יש מצד שני - נירה אשתי סיפרה בתמימות שהחלום שלה לטוס ליפן. זה היה בימים שלא בקלות אנשים טסו ליעדים כל כך רחוקים. למחרת בבוקר בשמונה בבוקר קיבלנו טלפון מסוכנות נסיעות שמחכים לנו מדודו שני כרטיסים ליפן".
עו"ד יואל ריפל שכתב איתו את המערכונים המצליחים ביותר וגם היה עורך דינו: "אין חשבון מכולת שדודו לא השאיר את השליח בדלת עד שסיים לבדוק בדקדקנות שלא הוסיפו משהו שלא קנה לחשבון. אבל זה אותו אחד שליום הולדת שלי קנה לי מכיסו שעון זהב ששוויו אלפי דולרים".
נעמי שריד, מלבישה: "נשרף לי הבית. קמים לתוך להבות ועשן שחור. אנחנו בורחים מהבית יחפים. בערב יש תוכנית. אני מתקשרת למערכת לספר שאני בברוך. דודו מתקשר אליי אחרי כמה דקות ומודיע לי שהוא סגר לנו מלון לשבוע. אני לא אשכח לו את הנדיבות הזו".
ריפל מחדד: "הוא יכול להיות החבר הכי טוב שלך ואז בבת אחת להתנתק. הוא בא אליך ויוצא איתך ומדברים בטלפון כל הזמן ונוסעים ועושים, ואז בבת אחת הוא נעלם. הוא כל הזמן היה עסוק בלהקסים אנשים. ברגע שמישהו 'מתאהב' בו, שם זה נגמר. יש לו חבר חדש. לכל אחד מהחברים שלו הוא נתן תחושה בפרק זמן מסוים שהם העוגן שלו. אין לי צל של ספק שכל אחד שתיפגשי איתו יגיד לך שהוא־הוא היה החבר הכי טוב שלו. וכל אחד מהם גם נפגע ממנו באיזשהו שלב. הבנתי את זה וקיבלתי אותו ככה, עם החולשות שלו. דודו מבחינתי היה נכה נפשי".
מילגלטר: "לידי דודו מצלצל למישהו ושואל אותו, 'אתה יכול מחר להביא לי את זה ואת זה?' ההוא אומר לו, 'תשמע, אמא שלי נפלה, שברה את הרגל' ומתחיל לספר לו סיפור באמת קורע לב על מה שקרה לאמא שלו. דודו מקשיב ואז אומר לו, 'אז אתה יכול להביא לי את זה מחר בעשר?' אם הוא צריך משהו הוא לא רואה בעיניים".
בדבר אחד הוא לא התחשבן: הסמים היו חייבים להיות משובחים. "הגענו לניו־יורק לחגוג עם משפחה של חברתו דאז ליל הסדר", מספר חבר קרוב. "דודו ואני יוצאים לחפש סמים בניו־יורק. קנינו גראס וקוק בכמויות. מתחיל ליל הסדר ודודו מקריא את ההגדה. הוא אהב מסורת. רק שזו מסורת עם טוויסט. במקום להרים ולשתות כוס ראשונה ושנייה, הוא מציע תחליף, 'בואו נרים שורה'. מתחילים להעביר שורה אחרי שורה עד שדודו התחיל לדמם מהאף".
מילגלטר: "היה לי יום הולדת 50 ויום נישואים באותו הזמן, אז דודו הגיע עם הצעה שנחגוג עם אקסטזי. הוא ממש דחף אותי ואת אשתי, שנחווה. הסכמנו".
× × ×
ויש עוד זווית דרכה אפשר להבין משהו על דודו הלא־יציב, שנע כל הזמן בין קצוות רגשיים, בין הזדקקות גדולה לניכור: מערכות היחסים שלו עם שתי הנשים שלהן נישא, דליה ברשישת ז"ל, אם בנו האמצעי, עומר, ורוני חן, אם בן הזקונים שלו, יהונתן, ויש מי יאמרו אהבת חייו.
"הכרתי אותו בשנת 88'. הייתי בת 27 והוא היה בן 42", סיפרה ברשישת. "הגעתי למסיבה והוא היה שם. חברה לקחה אותי לחדר באמתלת שווא וסגרה את הדלת. דודו היה בפנים. הוא איתר אותי מהרגע הראשון וביקש שישלחו אותי אליו. הוא כבר היה כוכב. הוא היה מאוד יפה ומאוד רווק שהכריז בראיונות שלעולם לא יתחתן. לא החזקתי ממנו. חשבתי שהוא בדרן סוג ז'. יום למחרת ההיכרות, שבת בבוקר, הוא התקשר אליי בשמונה בבוקר. בחיאת, דודו, מי זרקה אותך מהמיטה? אני עונה לו בחוסר סבלנות, 'תתקשר יותר מאוחר', וטרקתי".
דודו לא ויתר והשניים נהיו זוג. "כשהכרנו, מטי (עמה היה לטופז קשר מזדמן, ת"ב) הייתה בהיריון עם דניאל, בנו הבכור, בחודש שלישי או רביעי. הוא מיד סיפר לי. זה לא היה פשוט עבורי. אני רווקה, צעירה, יפה, מה אני צריכה את התיק הזה? אגב, הוא פחד מהמפגש עם מטי. דירבנתי אותו ללכת לברית. אמרתי לו, עזוב את הפחדים. זה לא אתה החשוב, זה תורו של הילד. הוא יגדל ויפתח אלבום מהאירוע ואתה לא תהיה שם".
ברשישת וטופז היו מאוהבים עד השמיים, אבל לטופז זה אף פעם לא הספיק. די מהר צצו השטיקים המוכרים. "חברה מתקשרת אליי ומספרת לי שדודו הרגע התחיל איתה. אמרתי לה, 'תזרמי'. אני רוצה לדעת עד לאן זה מגיע. 'תלכי עד הקצה, יש לך אישור ממני'. היא חזרה לבית הקפה ששם פגשה את דודו ונתנה לו את מספר הטלפון שלה. הוא מגיע הביתה ואני לא אומרת לו כלום. עובר יום ועוד יום ודודו לא מתקשר אליה. בסוף אני אומרת לו, 'אם כבר לקחת טלפון, למה לא התקשרת?' דודו מיתמם, 'אני, מה פתאום'? נהיה כמובן ריב. הוא אמר לי, 'אבל את רואה שלא התקשרתי אליה, נכון?' זו דוגמה מובהקת למי זה דודו. הוא צריך את הכיבוש. אחר כך לא מעניין אותו".
וכאילו לא מספיקה תאוות הכיבוש של טופז, דליה הייתה צריכה להתמודד עם נחילי מעריצות. "אני מגיעה עם דודו להופעה. היא מסתיימת ואל מאחורי הקלעים נכנסת בחורה צעירה, אולי בת 21, ואומרת לו משהו. הוא מחייך, מסתכל עליי, ואומר לה, 'תשאלי את דליה'. היא מתקרבת ומספרת לי שהיא בתולה ורוצה שדודו יהיה הראשון שלה. דודו בהתבדחות ענה לה שאני צריכה לתת להם רשות. אמרתי לה, 'אין בעיה, רק שאנחנו צריכים לזוז, אז מהר, חמש דקות בשירותים'. ואז אני חוזרת להיות רצינית ואומרת לה בחמלה, 'לכי הביתה ותחשבי אם לא מגיעה לך אהבה ולא את דודו טופז'".
הזמן עבר, וגם ברשישת עצמה הבינה שהיא נדרשת לאותה החלטה - האם לא מגיעה לה אהבה פשוטה ולא את טופז, שביד אחת מקרב וביד השנייה מרחיק. "היה מאוד קשה איתו. הוא היה חוזר ואומר, 'אני אוהב אותך מאוד ולא רוצה לאבד אותך, אבל אני לא יכול לחיות בשניים. אני לא יכול לסבול שמישהו יודע לאן אני הולך ומתי חוזר. יש פעמים שאני חוזר הביתה ורוצה שתהיי שם ויש פעמים שלא רוצה'. היו כמה וכמה פרידות. אתה רוצה להיות לבד? אז סלמאת. והולכת. שעה אחרי הפרידה הוא כבר מפוצץ לי את המזכירה האלקטרונית בהודעות חרטה. פעם עשיתי קלטת מכל ההודעות כי זה היה קורע כמו מערכון".
אבל אז זה מסלים. "כשאני לא חוזרת אליו, זה הודעות של תעני לי, אני יודע שאת בבית כי ראיתי את האוטו שלך ליד הבית וצלצולים באינטרקום. טלפונים כל היום. הוא לא מרפה. אובססיבי. אין לי יום ואין לי לילה. זה לא פשוט להחזיק מעמד מול כל זה. הוא מחזר גדול. באחת הפרידות הוא אירגן שצופי ים ידליקו כתובת אש עם 'דליה אני אוהב אותך'. אז נפרדים וחוזרים. הוא הבן אדם היחיד שנתתי לו לעשות איתי פינג פונג.
"גם אי־אפשר לקחת ממנו את טוב הלב שלו. הוא מבין שאני מתגעגעת ודואגת מאוד לאחותי שעברה לארצות־הברית. למחרת בבוקר כבר חיכה לי במשרד כרטיס טיסה שצורף אליו פתק שכתב בו שהוא יודע שלא אהיה שלמה עד שלא אראה את אחותי".
אחרי זוגיות של שנתיים ברשישת וטופז התחתנו. "אני רוצה למסד את היחסים, להיות אמא. הוא כמובן רוצה ואז לא רוצה וכן רוצה. נפרדים. באחת השיחות, דודו מודיע לי שהוא מחזיק ברובה טוטו, ואם אני לא חוזרת אליו הוא יורה בעצמו. בפרידה אחרת, חבר מתקשר להודיע לי שדודו ליד החלון מאיים לקפוץ. בסוף, הוא משאיר אצל שכן פרחים ומעטפה עם תעודת רווקות שלו. הוא נעלב שאני רואה את הנכונות שלו ולא מתרגשת, אבל כבר התעייפתי ממנו. אמרתי לו, 'דודו אתה לא באמת רוצה להתחתן, די, תניח לי'. הוא משכנע ומשכנע ובסוף אני מסכימה. כמובן שסוגרים הכל והוא שוב מתחרט ורוצה לבטל. שבוע אחרי שהתחתנו שוב החלו ההתקפות של, 'מה עשיתי, למה התחתנתי? אני לא רוצה להיות נשוי'".
בשנת 91' דליה נכנסה להיריון. "התהפכתי עם האוטו והעוברית לא שרדה. היה כאב גדול. בכינו שנינו מאוד. אני עוד בשמירה, הרופאים אוסרים עליי להיכנס להיריון. דודו אומר לי, 'את עוד תברחי לי ואני רוצה ילד ממך'. עומר נולד ב־92. חצי שנה אחרי שנולד, נפרדנו. הפעם לא ויתרתי. דודו אמר לי שזה דיכאון אחרי לידה. אמרתי לו, זה דיכאון ממך. אני מפסיקה לגדל ילדים שהם לא שלי'".
דליה טוענת שטופז הזמין לה ציתות לטלפון כשהיו בהליכי גירושים. "הוא לא מאוד מתוחכם. כשהוא הגיע לבקר את עומר הוא אמר משפט שאני אמרתי לאמא שלי בטלפון, מילה במילה. נדלקה לי נורה אדומה ואמרתי, טוב, ליתר ביטחון אביא מישהו לבדוק לי את הקו. התברר שיש ציתות. היה חיבור לקו שלי בארון בזק. החלטתי קצת להשתעשע, הרמתי את הטלפון, הפעלתי את הרדיו בקול ויצאתי מהבית לענייניי".
איך את מסבירה את זה שהאיש שאמר 'צ'חצ'חים' העדיף באופן מובהק נשים ממוצא מזרחי? גם את, גם רוני חן.
"הוא גדל בדור גזעני להורים גזענים. אבל הוא לא באמת היה יכול להתנשא עליי. כשהיינו רבים, לא נשארתי חייבת. הוא היה אומר, 'אלוהים תעזור לי'. אמרתי לו, 'בבית אתה יכול לקרוא לי דליה'. באיזה ראיון הוא אמר לכתבת, 'התחתנתי עם בתו של נהג מונית'. רתחתי עליו, נעלבתי בשם אבא שלי. אחרי יומיים הוא כבר רץ לאבא שלי להתנצל. הוא האשים את העיתונאית. אמרתי לו, אתה עלוב. זה היה חלק מהאישיות הבעייתית שלו, הוא לא שלט על הפה. על רוני (חן, אשתו השנייה, ת"ב) הוא התנשא. כשכעס עליה כינה אותה 'מנשקת מזוזות ועושה חינות'".
ברשישת סיפרה שרוני התייעצה איתה אם להתחתן עם טופז. "עניתי לה, 'אם היית אחותי, הייתי מפליקה בישבנך עד שתביני לא להיכנס לדבר הזה. אבל את לא אחותי ואני עדיין גרושתו, אז שיהיה במזל טוב'".
רוני חן וטופז הכירו בסוף שנת 95'. חן עוד לא הייתה בת 26 ודודו כבר נשק ל־50. כעבור שנתיים הם התחתנו בפסגת מצדה. זה היה אירוע יוצא דופן: שועי הארץ הוזמנו לפסגת האתר ההיסטורי, שנסגר במיוחד לרגל האירוע. מיד אחרי החופה, טופז הוביל את חן הנרגשת לפאתי המקום וחשף בפניה את המכונית המפוארת שקנה לה. אבל כבר למחרת החתונה, הוא בעט את שניהם מהפסגה למקום הכי נמוך שאפשר. "שכחתי את הארנק שלי בחתונה. למחרת החתונה, דודו ורוני עברו דרכנו להביא לי אותו", מספר מילגלטר. "דודו נכנס ומודיע לידה, 'אני מתגרש! מה עשיתם לי'? נו באמת. רוני הייתה מסכנה, בכתה. הוא אימלל אותה מאוד. נירה אשתי ואני אמרנו לו שיפסיק לבלבל את המוח".
הנישואים התפרקו מאוד מהר אבל טופז לא הניח לחן גם בשנים הבאות. בשנת 2005, הוא התחיל לעבוד על חומרים למופע עם אופירה רחמים, סטנדאפיסטית צעירה ואנונימית. הוא שמע שחן התחילה לצאת עם גבר חדש, כארבע שנים אחרי שרוני והוא כבר היו נון־אייטם.
רחמים: "הוא מתקשר אליי נסער, 'איפה את?!' ואני אומרת, 'אני בבית, מה אתה רוצה?', 'אני בא'. הוא מגיע ונראה אכול, מוכה. 'את לא מבינה מה גיליתי! לרוני יש חבר!' אמרתי לו, 'אז מה? אתם גרושים'. הוא אמר לי, 'תלכי לחנות שלה בשוק הפשפשים, תעקבי, תראי מה היא עושה שם, מי מגיע'. תביני, זה בן־אדם שאומר לך משהו ואת עושה. אין לי דרך להסביר את זה".
אז נסעת, ומה קרה?
"לקחתי את אמא שלי ועשינו את הדרך ממבשרת ליפו. נכנסות לחנות, כאילו מתעניינות בריהוט. עד שראיתי סטנדאפיסט שאני מכירה וברחתי משם. אמרתי לאמא שלי, אני אומרת לו שלא הלכנו בסוף. הרגשתי שעברתי על החוק, שנכנסתי למישהו לפרטיות. שהוא דירדר אותי למשהו שזה לא אני".
גם חן עצמה סיפרה לחברה קרובה שדודו שלח אליה מישהו. "היא אמרה שהגיע מישהו שנראה מפוקפק לחנות שלה", סיפרה החברה. "הוא הציג את עצמו ואמר לה, 'דודו שלח אותי להפריד בינך לבין החבר שלך'. שלף תמונה שלה עם החבר שלה, שמישהו צילם מבלי שהיא ידעה. בצד השני, פרטים על החבר ועליה, בכתב יד של דודו. הבן־אדם סיפר לה שדודו נתן לו כסף כדי להפריד ביניהםוהציע לה להיפרד ממנו בכאילו ושיתחלקו בכסף. היא התקשרה לדודו בצרחות, 'יש לך ילד קטן, מה אתה מתעסק עם עולם תחתון? מה אתה רוצה ממני?'"
