אם צריך לסמן רק רגע אחד בזמן שבו דודו הבין שהוא כבר לא יחזור לטלוויזיה, שנגמרו הימים שבהם היה 'דודו כוכב עליון', זה אולי הרגע הזה. "אפריל 2007. דודו מתקשר אליי ורוצה שניפגש", מספרת לילך קדוש, מפיקה. "הוא מבקש שאעזור לו להפיק סרט ליום העצמאות ה־60 שיחול בשנה הבאה. הוא מבקש שאפיק את הצילומים ביום הזיכרון והעצמאות שתכף מגיעים. הוא גם מודה שאין גוף שידור שרוצה בזה כרגע, אז הוא ישלם מכיסו. הוא היה בעלבון. אמר שלא שמים עליו. שהוא לא מצליח לקבוע פגישות, שלא חוזרים אליו".
מה עוד הוא אמר?
"אני יכול עוד, יש לי מלא רעיונות. הוא היה שפוף ומאוד עצוב. הוא טפח על הבטן, סיפר לי שהשמין ועדיין הזמין קרואסון. הרגשתי שאין לו אף אדם משמעותי שיאפס אותו ושאין לו תוכניות ליום העצמאות ועם מי להיות ולכן הוא הולך לצלם. הוא הבין שחוץ מילדיו אין לו שום דבר. בשיחות בינינו במהלך הצילומים הוא סיפר על זה שפעם הוא היה מלך והשיג את מי שרוצה. 'הבחורות עמדו אצלי בדלת. היום כבר לא'. ניסיתי לנחם אותו ולהגיד, 'אתה לא בן 20 יותר. אתה בן 60. זו דרך הטבע'. הוא לא קיבל את זה".
אחרי שצילמו שלוש סצנות יחד, טופז התאדה. "זהו, הוא לא רוצה לצלם יותר ואני לא שומעת ממנו", ממשיכה קדוש. "אני מחכה שיקרא לי לעוד ימי צילום. בסופו של דבר, אני מתקשרת אליו ושואלת אותו אם להעביר לו את הקלטות. הוא עונה לי שעדיף שאני אשמור את זה. שם אני מבינה שאלו פרפורים אחרונים של דג מחוץ למים, שהוא לא רלוונטי. שאין לו למה לקחת את הקלטות כי אין מי שישדר".
× × ×
שעון החול של הקריירה הטופזית התחיל לאזול כש'הראשון בבידור' ירדה בקיץ 2004, אבל כבר שנה קודם לכן אפשר היה להריח שהקהל התעייף מהתוכנית ועבר לדבר הבא - הריאליטי. טופז התקשה לקבל את זה. אם בשיא הצלחתו הוא היה חי קרוב לקצה, כעת היה בנפילה חופשית. בטקס 'מסך הזהב' של מגזין הבידור 'פנאי פלוס', הכריזו על 'כוכב נולד' - שרק סיימה את העונה הראשונה - כתוכנית העשור על פי בחירת הקהל. יגאל גלאי, אז העורך של 'פנאי פלוס', מספר עד כמה דודו כעס. "הוא בא עם הבן שלו וישב שורה או שתיים מאחוריי. הסתובבתי אליו להגיד שלום. דודו סימן עם יד על הצוואר שהוא יהרוג אותי אם הוא לא יזכה. הוא עשה את זה ברצינות. שום חיוך לא היה שם כשסימן עם היד. הוא כל כך התבאס שלא זכה, עד שהוא ברח מהאולם עוד לפני סיום האירוע".
בקשת מתעקשים עד היום שניסו להציע לטופז כל מיני חלופות לתוכנית שירדה. הם טוענים שלא הייתה שום התעלמות, כתף קרה או אצבע שסימנה לו היכן הדלת. שמחה מדיוני, מפיקה ראשית אז בקשת, מסבירה: "זה נתפס כאילו זרקנו אותו, אבל מעולם לא רצינו לפגוע בו. ההחלטה להוריד אותו התקבלה אחרי שהיו אין־ספור ניסיונות להביא רעיונות, להביא אנשי תוכן שיעזרו לו, ודודו סירב לשתף פעולה. הוא רצה להמשיך לעשות את אותה התוכנית בדיוק, גם אם היא נקראת בשם אחר. אז לא היה מנוס מצידנו אלא לקרוא את המפה".
שנת 2005 הייתה בפתח וטופז החליט ללכת בכל הכוח על חלום ישן: להעלות את 'משה', מחזמר פרי עטו. "הבנתי מהשיחות עם דודו שהוא מרגיש כמו משה, האיש שהגיע עד הר נבו אבל לא נכנס לארץ כנען", אומר במאי המופע, משה קפטן. "דודו לא הרגיש שהוא מיצה את כל הפוטנציאל שלו. הוא רצה הערכה והכרה כאמן וכיוצר, לא רק כ'בידורניק'".
אבל יש דברים שלא משתנים. חבר קרוב: "דודו מתקשר אליי יום אחד ואומר לי, 'אתה יכול לבוא אליי הביתה? אני עושה אודישן ל'משה' ואני רוצה שתביע את דעתך'. כשמגיעים אליו, כל תדפיסי חשבונות הבנק על השולחן. הסכום שם, 32 מיליון שקל ממורקר ככה שכל מי שנכנס אליו לא יוכל שלא לראות. אני מגיע ודודו מעדכן אותי שהולכות לבוא לפה שתי בנות. אני אומר לו, 'מה שתי בנות? אמרת לי הקראה, אודישן'. הוא אומר לי 'כן, אחת תהיה ציפורה ואחת מרים. אני רוצה לראות אם הן מתאימות. אולי הן צעירות מדי לתפקיד'.
"צלצול באינטרקום ושתי הסטודנטיות עולות. לא עוברת דקה ודודו מוציא קוק. הן נבהלות. הוא נותן לי את השקית, מביא לי מראה ואומר, 'תכין'. אני מתחיל לגמגם, 'אני לא יודע אם אתן בעניין', אני רואה את הלחץ בעיניים שלהן. דודו לא מוותר, הוא מגיש להן, זה מסודר לשורות, מנסה לשכנע. הוא מוריד שורה. אני לוקח ממנו ושם במטבח. כשהן הולכות, הוא כועס עליי, 'אתה לא זורם'. אמרתי לו, 'אם אתה מכריח אותן, יום אחד מישהי תספר שדירדרת אותה לסמים או שהכרחת אותה, מה, אתה משוגע?!' כשהלכתי משם הבנתי שלא אודישן ולא כלום. הוא רצה לעשות סמים ורביעייה".
באותה שנה, טופז שלא יכול דקה לעצור וסתם לנוח ולהתרפק על ההישגים, החליט להעלות מופע בידור חדש, 'אין לי זמן'. "הכרתי אותו כשהוא כבר פחות מוקף באנשים. היו לו קטעים של בדידות מאוד גדולה", מספרת הסטנדאפיסטית אופירה רחמים שכתבה והופיעה איתו. "התקשרתי אליו ביום העצמאות לשאול איך הוא מבלה והוא אמר, 'אני לבד'. אמרתי לו, 'אין לך איפה לאכול?' הוא אמר, 'לא, אני יכול לבוא אלייך?' אמרתי לו, 'ברור'. הוא בילה איתנו, עם המשפחה של בעלי. היו פעמים שאחרי ההופעה הוא נשאר לישון אצלי על הספה".
× × ×
ואז טופז קיבל הזדמנות שנייה. בסוף 2005 קראו לו ברשת לעשות תוכנית שלוש פעמים בשבוע ברצועת פרה־פריים, בין שבע לשמונה. טופז, שרגיל לשאוף רק אוויר פסגות, מכר לסביבתו - ולעצמו - את הרעיון שהוא נקרא להציל את הרייטינג ברצועה. לתוכנית הוא קרא 'הכל זז עם דודו טופז'.
וטופז בהחלט ניסה להביא את הרייטינג: באחד המכתבים שהגיעו למערכת, צופה כתבה שהיא רוצה להיות מפורסמת. הוא החליט להעלות אותה לבמה, לתת לה אקדח עם כדורי סרק, ולבקש ממנה שתירה בו.
חברת מערכת 'הכל זז': "הוא מבקש מהמפיקה להשיג לו אקדח וכדורים. בהתחלה היא חשבה שהוא מדבר על אביזר מפלסטיק. דודו אמר לה, 'מה פתאום, צריך להשיג ממחלקת האביזרים המיוחדים אקדח וכדורי סרק'. העורך של התוכנית עומד בחדר, שומע את זה ובבת אחת האווירה נעשית עצבנית ומתוחה".
הנהלת רשת נעמדה על הרגליים. הם לא הסכימו לאשר את הפרובוקציה הזאת, שלא לדבר על הסיכון לחייו של דודו. נציגת הזכיינית לא הצליחה להזיז את טופז מהתוכנית ומנכ"ל רשת דאז, יוחנן צנגן, הובהל למערכת ורעם, 'לא יקום ולא יהיה'. טופז נכנע, לכאורה. אבל בצילומי הפרומו התגלה טופז הישן שלא רואה בעיניים. "אנחנו שומעים את דודו מודיע מול המצלמה ש'היום יהיה רצח בשידור חי'", מספר צלם בתוכנית. "ואז מישהו מהצוות קפץ ואמר לדודו, 'עכשיו בוא נצלם פרומו עם שאר האייטמים'. רק הפרומו הזה שודר". בסוף אותו יום צילום, עורך התוכנית התפטר.
העונה נגמרה ורשת לא חידשה את החוזה עם טופז. הוא המשיך לערוץ 10, והתנחם בכך שהפעם קיבל תוכנית בפריים־טיים. 'הכל 10 עם דודו טופז' עלתה בספטמבר 2006. בבוקר התוכנית טופז לא התאפק ושלח לאבי ניר זר פרחים עם פתק, "הטוב שבינינו ינצח". ניר בתגובה הציב מולו תוכנית ללא פרסומות. טופז סיים את התוכנית מדמם רייטינג.
מפיקה לשעבר: "בפעם הראשונה שפגשתי אותו עבדתי בקשת. הוא היה אז דודו הגדול. איל קיציס ואני היינו בדרך לאיזו פגישה ונתקלנו בדודו במדרגות. דודו מספר לנו על המחקר שיצא בדיוק בנוגע לגודלו הממוצע של איבר המין הגברי. הוא אמר בשעשוע, 'קיציס, אתה בטח הרבה מעל הממוצע, לא?' אמר והלך. ופתאום, בערוץ 10 אני מתוודעת לדודו המדוכא, החרד וחסר השקט. הוא היה כבוי כמו איש שהוגלה מגן העדן. דאגנו שכבר לא יהיו לו את היציאות שלו בשידור, את הדבר הלא־פוליטיקלי קורקט שהוא מביא איתו".
רן גולן, אז מפיק בפועל: "הייתה פעם שהוא יצא מהחדר־אמן לכיוון הבמה. נעמי המלבישה הולכת לצידו לסדר לו את הז'קט לפני שהוא עולה, ואני. הוא מספר לנעמי על הפעם ההיא שהואשם בהטרדה מינית (שתי נשים התלוננו נגדו במשטרה, אך ב-2003 נסגר התיק, ת"ב). בדיוק מישהי מהקהל יוצאת מהשירותים ואז בספונטניות, הוא תופס אותה ומדגים עליה איך חיבק ונישק את ההיא שהתלוננה. תוך כדי הוא אומר לנעמי, 'נו, על זה אמרו שזו הטרדה'. נעמי מושכת אותו מאותה אישה והם ממשיכים ללכת. אני בהלם, מתבלבל. מסתכל עליו, מסתכל על ההיא, והוא כבר ממשיך לבמה כאילו כלום.
"ההתנהגות שלו מגיעה בין היתר מהסמים. להרשות לעצמו לעשות דברים, החוסר בגבולות, ההתנהגות השחצנית. בישיבות הפקה, הוא היה משחק עם עיפרון מתחת לשולחן ואז מעלה אותו, מצמיד לאף ומעביר מנחיר לנחיר. כל הזמן, הוא היה מושך באף או כמו מנגב משהו עם היד".
איך הוא התמודד עם הרייטינג החד־ספרתי?
"בהתחלה של העונה הוא היה עם מוטיבציה, ואז הוא הבין שזה לא יגיע לשום דבר שהוא מכיר. תוכנית טובה זה שבעה אחוזי רייטינג. זהו. הוא היה מקבל את נתוני הרייטינג ונעלם לכולנו לימים. כל הזמן הייתה תחושה שהפעם זו תהיה הפעם שדודו לא יגיע ולא תהיה תוכנית".
חברת מערכת: "היה שלב שכבר היה תקציב ורק היה צריך שנביא אייטמים, אורחים. אבל אף אחד נחשב לא רצה לבוא. אפילו אמנים שדודו גילה ונתן להם את הבמה ב'ראשון בבידור' סירבו. גם סטנדאפיסטים סוג ז' אמרו לנו 'לא'. ראיתי שדודו נפגע. לפעמים דודו היה אומר, 'הוא יבוא, אני אדבר איתו'. אבל הבן־אדם לא בא".
"אז הוא חיפש את האייטם שיעשה באזז", ממשיך גולן. "ממש ראינו איך מתוכנית לתוכנית הוא נהיה יותר ויותר קיצוני. בהתחלה הוא מתכנן לקפוץ בתוך הבניין של 'מימד'. יש שם חלל פנימי ודודו רצה לקפוץ למטה מקומה שביעית. אני זוכר אותי מנפח מזרון של מכבי אש שעליו הוא ייפול. מהנדס בטיחות שלל את הדבר הזה ודודו עבר לרעיון הבא: לרוץ על הבמה בוער. הלבשנו עליו בהפסקת הפרסומות חליפה חסינת אש ועל החלקים החשופים של העור מרחנו ג'ל מיוחד. אם תסתכלי שוב על האייטם, האש יצאה משליטה ורצו לכבות אותו".
התוכנית הזאת השיגה פחות מעשרה אחוזי רייטינג. "דודו אמר לי יותר מפעם אחת שאם הוא לא יעשה טלוויזיה הוא יתאבד", אומרת חברת המערכת. "אמרתי לו, 'אתה רציני? יש לך ילדים, יש לך יכולת לחיות כמו מלך'. הוא ענה לי, 'לא, את לא מבינה'".
"דודו רואה אותי יום אחד ומתחיל לדקלם לי את השיר של ט"ס אליוט", מוסיפה המפיקה. "'את יודעת, When I go out, I wanna go out with a bang, not with a whimper. אמרתי לו, 'ככה אתה מרגיש עכשיו?' הוא אמר, 'אני חייב to go out with a bang. אני לא יכול להתפייד סתם ככה'".
שון קפטה, חבר: "הוא סיפר לי שרוצים אותו ל'האח הגדול', שפנו אליו שיצטרף כ־VIP. קיבלתי תחושה שרצו לעשות ממנו בדיחה, שהוא ייכנס לא כדודו הכוכב אלא כקריקטורה. בסוף הם בכלל לא חזרו אליו".
יוסי טרבלוס, סטנדאפיסט בתוכנית: "אמרתי לו, 'למה שלא תעשה משהו יותר קליל, תוריד הילוך. למשל תוכנית בוקר. תמצא מישהי שתנחה לצידך ותעשו תוכנית בכיף'. הוא ענה לי, 'אתה לא יודע איפה גדלתי. אני הבן של אליהו גולדנברג, אין אצלנו מקום שני'".
× × ×
ההתבגרות קפצה על טופז ברגע אחד. "בגיל 40 דודו חלה בסוכרת קשה", אומר חברו הקרוב, נחום מילגלטר. "ערכי הסוכר שלו היו דמיוניים. הוא לא שמר על התזונה, והראייה התחילה להיפגע. הוא התקשר אליי ושאל, 'אתה יכול להשיג לי ויאגרות'? כל פעם הבאתי לו. בדימוי הציבורי הוא נשאר דון ז'ואן וזיין־על. אבל זה כבר לא כל האמת. הוא הזדקן מאוד בעשר השנים האחרונות לחייו".
עמליה ארגמן ברנע, חברה: "בפעם האחרונה שנפגשתי איתו הוא אמר לי, 'שנתיים לא זיינתי. אני עם סוכרת, אני עם כדורים נגד דיכאון'. הוא אמר לי, 'איפה אני ואיפה זה?' באותו רגע הבנתי שיש את דודו של העולם, שזה משחק שלם, ושמסתתר שם דודו האמיתי, היצור האומלל הזה שהולך לאיבוד מרגע לרגע".
גם בת זוג לשעבר של טופז מספרת על ימים של מצוקה. היא מתארת את הפוזה האופיינית שלו, שכוב על המיטה, עם יד על הראש, עוצם עיניים ואסור להפריע לו. "בכל התקופה האחרונה שלנו יחד, הוא היה נתון במצבי רוח. שוב לא עמד במילה שלו. ביטל את התוכניות שלנו לעתיד", היא מספרת. "הוא סיפר לי שהוא מתקשר לזה ולזה והם לא היו עונים לו. הוא חשב כל הזמן, השתגע, איך להביא באזז שעוד לא היה. הוא לא היה יכול ללכת ברחוב בגלל שהיו עוצרים אותו ורצים אליו. נוצר פער ענק. הוא היה אומר לי, 'איך זה יכול להיות שהעם הזה לא מוותר עליי ושהם בטלוויזיה לא רוצים אותי? בימים כאלה, הוא היה נשכב בחדר השינה. סוגר את הדלת. יד על המצח ויד על החזה. אסור להיכנס".
חבר קרוב אומר על אותה תקופה: "הוא היה מגיע אליי פעם בשבועיים־שלושה לצפון, מעביר איתי וויקנד. שנינו היינו אז אנשים שבורים. אשתי התגרשה ממני ולקחה את הילדים, הוא היה שבור ומריר. התחברנו סביב הבדידות הזאת. היינו עושים קוקאין וחגיגת בערימות עד ארבע־חמש בבוקר. הוא היה שמח כשהוא היה עושה סמים, מבואס כשהוא לא על סמים. מי שגם היה מביא לנו קוק היה אופיר סספורטס (שהיה מתווך התקיפה של אבי ניר, ת"ב) שנסע את כל הדרך מהמרכז לצפון להביא לנו".
רק שניכם הייתם במפגשים האלה?
"בהתחלה הוא היה מגיע עם חברה שלו לסופי שבוע. אני הלכתי לישון והוא נשאר איתה בסלון ב'היי', לילה שלם מדבר איתה על המחזה 'יוסף וכתונת הפסים' שהוא עומד לכתוב. כשנפרדו, הוא הגיע עם נשים שונות. לפעמים החלפנו בינינו. אין ישיבות עם דודו שהוא לא מתעצבן ואומר, 'צריך לשבור עצמות', כשהוא מתכוון לאלה שלא חוזרים אליו. באיזשהו שלב, הרגשתי שהוא לא רואה אותי. שאני לא מזיז לו. הרגשתי מנוצל. שאני בשבילו בסך הכל שותף נוח לסמים. הפסקתי לענות לו לטלפון".
× × ×
שנת 2008 הייתה שנה של פיצול עבור טופז. בימים היה שקוע בעשייה. הוא עבד על מופע חדש בשם 'טעם החיים' ולאחר מכן הוציא ספר ילדים שכתב, 'חלומות פז'. בערבים, הוא רקם תוכנית למבוגרים בלבד: לפגוע במי שאחראים בעיניו לכך שהקריירה שלו נגדעה.
בנובמבר 2008, מנכ"ל קשת, אבי ניר, הותקף באכזריות על ידי שני בריונים. חודשיים אחר כך, בינואר 2009, סוכן השחקנים, בועז בן ציון, הותקף גם הוא. במאי 2008, האחרונה שמוכה קשות - לעיני בנה - זו שירה מרגלית, המשנה למנכ"ל רשת.
באותו החודש שניר שכב בבית חולים, טופז העלה את 'טעם החיים', מופע שכולו מונולוגים של אב בן 60 שמחכה בבית החולים ללידת בנו. "האולם לא היה מלא", אומרת עוזרת הפקה במופע. "גם לא היה לו קל כבר עם הסוכרת, הוא כבר לא היה כל כך בריא. היינו נוסעים להצגות מחוץ לעיר וצריכים לעצור כדי שיזריק או לקנות לו שוקולד כי היה יורד לו הסוכר. הנסיעות האלה כבר היו קשות לו פיזית".
יואל ריפל, שכתב עם טופז והיה עורך דינו: "הקהל לא הגיע לראות ומפיקת המופע הזעיקה אותי לבוא להציל את ההצגה, לכתוב, לתקן. ראיתי, והדבר הראשון שאמרתי היה לשנות את הקונספט. גבר בן 62 צריך להיות סבא שמחכה להולדת נכדו, לא גבר שהופך לאבא. זה פתטי, זה לא אמין. דודו לא היה יכול לסבול את הרעיון שהוא כבר בגיל של סבא'לה. הוא לא הסכים בשום אופן. אמרתי לו, 'אם ככה, אין לי מה לעשות פה'. הוא מאוד נעלב מזה".
אבל הדיסוננס היה כבד מדי. טופז לא הצליח להחזיק את הכל, להסתיר מכולם. ההתפרקות הנפשית הייתה בלתי נמנעת. הוא עזב הכל ונסע במפתיע לקוסטה־ריקה לחברו שון קפטה, המתגורר שם.
קפטה: "הוא הגיע אליי ונסענו לטיול עם כמה חברים שלי. הוא סבל ממצבי רוח קוטביים, מהאפי־האפי ליפול לדאון. באחד הערבים, הגענו למקום שהשתלשל ממנו חבל. התחלנו לעשות תחרות כל החבר'ה, לטפס עליו בשתי ידיים ואז ביד אחת. כולנו מחויכים וצוחקים ואז דודו שעמד בצד, נעמד ליד החבל ואומר, 'מקסימום אעשה כך' תוך שהוא כורך אותו סביב הצוואר. 'אני כבר יודע שאגמור את החיים שלי ככה'".
קפטה נזכר בעוד התרחשות מחשידה. "הגענו לעיירה שהתגוררו בה ישראלים שבעברם גרו ביפן והסתבכו בתקריות אלימות סביב באסטות לא חוקיות. דודו תפס אותם לשיחה קרימינלית כזאת. הוא שאל אותם, 'מה עשיתם כשמישהו תקף אתכם, לקח לכם את הבסטה? איך פתרתם את הבעיה כשמישהו ניסה לקחת מכם משהו ששייך לכם?' עמדתי בצד ואמרתי, וואט דה פאק?!"
טופז חזר לארץ, אבל המצב לא השתפר. יוסי סידי, שהיה נגן בתוכניות של טופז וחבר טוב: "נסענו לאיזה מקום ודודו אומר לי, 'אני עוצר אצל רקפת'. אני שואל אותו מי זאת. הוא עונה לי שזאת הפסיכיאטרית שלו, רקפת רודריגז. שהוא רק לוקח ממנה מרשם, משהו קטן. שאלתי אותו בתמימות, 'איזה מרשם, מה אתה לוקח?' הוא ענה לי, 'יש כזה ויש כזה ויש כזה'. אמרתי לו, 'תגיד לי אתה נורמלי?' 'לא לא, היא נהדרת. תבוא ותכיר אותה'. עלינו אליה. נחרדתי. 'רקפת, תביאי לי את זה ותביאי לי את זה'. כאילו הוא עכשיו במכולת. (רודריגז מסרה: "לא היה ולא נברא"). הוא סיפר לי אחר כך שהוא גם הולך לאילן הזה, שהוא גם נותן לו. אמרתי לו, 'רקפת ואילן רבינוביץ', הם יודעים אחד מהשני?' הוא אמר, 'לא־לא. הכל טוב'. במפגשים שלנו, דודו כבר מתחיל להיראות לי ממש לא טוב. העיניים מזוגגות, לא מפוקס, לא זוכר שהוא דיבר איתי לפני כמה ימים. מערבב דברים".
× × ×
בעשרה ימים שעברו בין התקיפה של מרגלית ועד שטופז נעצר, השמועות כבר החלו להתרוצץ. גם מחוץ למעגלי הברנז'ה כבר יודעים להגיד שטופז חשוד במעורבות. כלי התקשורת לא הפסיקו לראיין אותו. הוא דווקא נהנה מהעניין.
הגר רם, תחקירנית ראשית ב'ראשון בבידור': "החבורה של 'הראשון בבידור' נשארה מאוד מגובשת. טלי נחום, רכזת המערכת, מתקשרת לחלקנו - למאפרת, למלבישה, מפיקים - ואומרת שדודו סיפר לה שהוא מתגעגע וישמח למפגש. דודו מגיע והוא חסר מנוחה בצורה קיצונית. הוא לא איתנו. אחרי רבע שעה הוא אומר, 'אני צריך ללכת'. טלי נבחה עליו שהוא ביקש את המפגש הזה והוא לא הולך לשום מקום. דודו אמר, 'טוב, טוב'. ואז יצא החוצה לדבר הרבה זמן בטלפון. כשחזר, הוא אמר שכואב לו הגב ושהוא לא מרגיש טוב. טלי סידרה לו שמיכה עם כריות שישכב על הרצפה. זה היה ערב נורא. דודו כמו מומיה. הרגשתי אפילו שהיה בו משהו מת. כמה ימים אחרי המפגש, שירה מרגלית חטפה מכות. לא העלינו על דעתנו שיש לו קשר לזה".
"הוא היה עצוב, מובס, חייך בעצבות", נזכרת גם נחום באירוע. "התבגר באחת".
"אחרי תקופה ארוכה של נתק פתאום דודו שולח לי סמסים", מספרת אישה שהייתה איתו בקשר מזדמן. "הוא כותב שהוא זקוק לי. באחד מסופי השבוע הוא מבקש שאבוא אליו ואני אומרת לו שכבר אין תחבורה ציבורית. הוא שולח לי מונית עד לעיר הדרומית שאני גרה בה. אני מגיעה אליו. אני לא מצליחה להבין מה קורה איתו. הוא מאוד מדוכא ומאוד לחוץ. מספר לי שמאשימים אותו במכות. הוא אומר שהוא רוצה להזדקן איתי. אבל זה לא רומנטי, זה כמו הצעה מסודרת. 'אני מאמין שאחיה עד גיל 75 והייתי רוצה מישהי להזדקן איתה. אני מאמין שאנחנו יכולים לעשות את זה יחד. תחשבי על זה'. הרגשתי שהוא מבולבל לגמרי ומבקש אהבה ועזרה ממקום נואש, שלא מסוגל להיות כרגע לבד. יום למחרת, מגיע השכן שלו, דניאל זנקו. אני מזהה אותו לימים בטלוויזיה כאחד המתווכים. הם הולכים לחדר וסוגרים את הדלת. אני בסלון מחכה, שותה קפה. גם כשהוא יוצא בחזרה, הוא המון בטלפונים. אני מתחילה להבין שהוא משקר וקשור למכות. התייעצתי עם חברה והחלטתי לחתוך משם חזרה הביתה".
את שלושת הימים האחרונים של טופז כאדם חופשי הוא עשה אצל חברו הטוב רוני שוורץ ז"ל (שוורץ נפטר לפני שהתחקיר ראה אור). הוא ארז תיק קטן וברח לביתו של שוורץ בקריית־אונו.
שוורץ: "הצעתי לו מקלט אצלי. מתחת לבית היו אינסוף עיתונאים וצלמים. חצי שעה אחרי הוא כבר דופק בדלת. הוא ישן על הספה בסלון. לא הייתי צריך לשאול אותו אם זה הוא. ידעתי. שלושה אנשים שהוא שנא חטפו מכות, אז מי זה יכול להיות?"
מה קרה בימים שהוא היה אצלך?
"דודו מזכיר כל מיני משפחות שהוא עזר להן ואומר שיפנה אליהן שידברו בעדו. אני משחק איתו כאילו צריך לחפש מי המציא את השמועות עליו. אנחנו רושמים על דף שמות של אנשים רלוונטיים. דודו ישן המון, מדבר המון עם הבנק שלו. על החסכונות שלו, על 40 אלף שקל פה, 50 אלף פה. הוא בדק כל הזמן מה מצב החשבון. ביום השני שלו אצלי, הוא לא הרגיש טוב. אנחנו מגיעים לבית החולים תל השומר. זה אמצע הלילה ודודו פתאום מספר לנו שכשהרביצו לשירה, הוא נסע ברחוב הסמוך ויכול להיות שבגלל זה חושבים שזה הוא. ביום השלישי, דודו מסכים שאני אקרא לחבר שהוא בעלים של חברת חקירות כדי שיעשה פוליגרף ונפרסם את זה. החוקר מגיע, מסביר לו על ההליך ואז דודו אומר, 'אני לוקח אינסולין וזה יכול להשפיע על הבדיקה'. חבר נוסף שלנו מגיע ודודו מדבר איתו על השמועות ומתחיל לדמוע. הוא קם בפתאומיות, לוקח את התיק הקטן ואומר, 'אני חייב ללכת לבן שלי'. הוא בקושי אמר שלום, יצא וטרק את הדלת מאחוריו. חשבנו שיירגע ויחזור. ניסינו לתפוס אותו בטלפון אבל הוא לא ענה".
דודו המשיך בספונטניות למילגלטר למבשרת. "פתאום הוא מתחיל להתוודות בפניי. הוא אומר לי 'מה שאומרים עליי, זה לא לגמרי לא נכון'. הוא רצה לפרט אבל אמרתי לו שעדיף שלא אדע".
× × ×
ביום ראשון, 31 במאי, 2009, טופז נעצר. בימים היה בחקירות במשטרת מרחב ירקון ואת הלילות הוא בילה בבית המעצר באבו־כביר. חוקר בכיר בצוות החקירה של טופז נזכר: "אני שואל אותו, 'אתה מבין על מה אתה עצור? יש חשדות לתקיפה, חבלה, עניינים. יש לך משהו להגיד?' אני מקבל ממנו נאום חוצב להבות, מה פתאום, מה לי ולזה, אני לא עושה דברים כאלה. הוא חשב שהוא בא לחקירה וחוזר הביתה'".
טופז הכחיש בהתחלה את המעשים. "בלילה, מסיימים לחקור, שמים לו אזיקים בידיים וברגליים ונוסעים איתו לבית המעצר אבו־כביר. אני בא לפתוח לו את אזיקי הרגליים בכניסה למעצר, טאח, נשבר המפתח בתוך האזיק. אין בבית המעצר קאטר. מה עושים? גדלתי באזור, אני מחליט לנסוע איתו לתחנה של כיבוי אש. שתיים בלילה, מגיעים לכיבוי. הכבאים רואים שזה דודו ויוצאים כולם להצטלם איתו".
איך גרמת לדודו להבין שזה סוגר עליו?
"דודו חושב שהוא מנהל את החקירה, שהוא הבמאי של הדבר הזה. התעקשתי לקרוא לו דוד גולדנברג. פה הוא לא דודו טופז. חלק מהתפקיד שלי היה לאט־לאט להוריד אותו למציאות, שיבין מה עשה ושהוא נתפס. אבל הוא לא נשבר. לא מספיקות לנו הראיות שישנן. אנחנו צריכים הודאה".
אתה זוכר את רגע ההודאה שלו?
"באיזשהו שלב, הוא תפס את הראש, היכה על השולחן ואמר, אני רוצה להודות. הוא בכה הרבה במהלך החקירה".
עורך הדין של טופז, ציון אמיר, התקשר לגרושתו של טופז, רוני חן, והורה לה להגיע לתחנת המשטרה בצפון העיר עם בנם המשותף, יהונתן. רק היא והוא. תמורת זה שדודו הודה, נתנו לו לראות את יהונתן. הקצו להם חדר והוא שהה זמן קצר עם יהונתן. "באותו מפגש של דודו עם יהונתן, לא היה חוקר שנשאר עם עין יבשה", מספר החוקר. "גם אני בכיתי. דודו שאל אותי למה אני בוכה והודיתי בפניו שזה מרגש".
אתה בטח לא כזה אדיב עם פושעים אחרים.
"התחשבתי בו לא בגלל שהוא כוכב תקשורת, אלא כי מדובר בבן־אדם שבחיים לא היה בבית סוהר והוא עכשיו הולך לקבל כמה שנים טובות בפנים והוא בכלל לא מבין את זה. גם לא ראיתי בו עבריין, ראש משפחת פשע. אז היו מקומות שגם התחשבנו בו. כשהוא רצה להתקלח, אמרתי לו שיתקלח אצלי בחדר. נתתי לו את השמפו והמגבת שלי. במהלך החקירה הצלחנו להבין את הנסיבות. הבנו מה גרם לו לעשות את מה שעשה. הוא היה מסכן. הוא אמר לי שהוא 'נסיך'. אני שואל אותו, 'מה זה אתה נסיך?' 'כל החיים אמא שלי הייתה אומרת לי שאני הילד הכי יפה, הכי מוצלח ושאני כישרוני, וזו תפיסת החיים שלי, שאני כזה'".
בתחילת המעצר, טופז שימר את המניירות המוכרות שלו. לא הבין עדיין שחייו, כמו שהכיר אותם, נגמרו. אולי היה אפוף, תחת השפעת תרופות פסיכיאטריות. סוהר באבו־כביר: "פעם אחת שיחררו לדודו את האזיקים כדי שיוכל ללכת לשירותים. בדיוק עברה סוהרת ודודו זרק לה, 'תמיד רציתי לעשות פיפי מול אישה יפה'. טופז לא הבין שעכשיו כל דבר שהוא עושה או אומר, יש לו השלכות. הוא אמר שהוא רוצה להתאבד, טאח, הוא נקשר בידיים וברגליים. דודו היה המום שעושים לו את זה. לא הבין איפה הוא נמצא. יצא לי לשמוע אותו מספר למה עשה את מה שעשה. זו הייתה בכיינות כזאת של 'אכלו לי, שתו לי. פגעו לי בכבוד'".
רק כשהפסיכיאטר של הכלא עבר על התרופות שקיבל והוריד את המינונים, החל טופז להבין עד כמה חמורים היו המעשים שלו. לאחר כחודש וחצי, החוקרים הצליחו לקשור את כל החוטים וכתבי האישום הוגשו בזה אחר זה. טופז עבר למעצר עד תום ההליכים לבית המעצר ניצן שבכלא איילון.
סוהר מבית המעצר ניצן: "דודו קיבל יחס קשוח יותר מאסירים אחרים. כשהוא התראיין ללא רשות, מנהל בית הסוהר שפט אותו והוא נכנס לצינוק. כשאסירים אחרים עשו את זה, הם חטפו אזהרה, בקטנה. זה לא מגיע עד לדרג הכי גבוה. על דודו הכבידו עוד ועוד. עשו לו חיים יותר קשים רק בגלל שהוא דודו טופז. ראיתי אותו בפעם הראשונה שנתנו לו ללכת לקנטינה. הוא היה בהלם. הוא לא ידע מה לקחת. ניגשתי אליו ועזרתי לו. אמרתי לו שקודם כל יקנה מנעול. הוא הסתכל עליי, 'למה מנעול?' כי אתה קונה מוצרים ואתה לא רוצה שאסירים אחרים יגנבו לך. אמרתי לו גם לקנות כרטיס שיחה וחלב".
"פעם אחת הוא התקשר מהכלא היסטרי, שאעשה לו מנוי ל'ידיעות אחרונות'", סיפר חבר של טופז. "הוא סיפר לי שביקש עיתון מאיזה אסיר. ההוא גמר לקרוא ונתן לו. ככה איזה שלושה ימים. ואז אותו אסיר אמר לו, 'אתה חייב לי 300 שקל'. דודו ענה לו, אבל עיתון עולה חמישה שקלים. האסיר אמר לו, 'בחוץ. פה, זה מאה שקל לעיתון'. דודו היה צריך להעביר לו את הכסף".
סוהר לשעבר: "פעם אחת הוא נשלח לבידוד אחרי שיחת טלפון שבה הוא ביקש לקדם כמה שיותר מהר את מעצר הבית שלו כי הוא לא עומד בזה. הצוות ראה את זה כאיום בהתאבדות ושלח אותו לצינוק".
באיילון, לראשונה, מתירים לטופז לקבל מבקרים. מילגלטר: "צילצלה אליי מישהי ואמרה שאני יכול להגיע לביקור אצל דודו. אני אומר לה, 'מי את?' היא עונה לי שהיא עיתונאית ומיודדת עם דודו. באתי עם הבת זוג שלי לכלא איילון. פגשנו שם את אחיו, מיקי. כיוון שבכל ביקור היה מותר רק שלושה אנשים, נכנסנו, מיקי, העיתונאית ההיא ואני. הדבר הראשון שדודו עשה כשראה אותנו זה לפנות לאישה ההיא ולהגיד לה, 'אני רוצה לחדור אלייך'. אחר כך, הוא בעיקר דיבר עם מיקי על כספים. הוא לא כל כך הסתכל עליי. לפני שהלכנו, הוא אמר לי שהוא מתבייש ממני".
ריפל: "מקורבים שלו התקשרו אליי וביקשו שאגיע. נשמתי עמוק והלכתי. דודו לא ממוקד. הוא היה כמו חיה פצועה. הוא לא דיבר. היו לו מעין המהומים. הוא לא הצליח להוציא משפט שלם. הוא הרים את החולצה להראות לי כמה הוא רזה, ואני רואה שהוא קשר את המכנסיים עם איזה חוט ניילון מאולתר כדי שלא ייפלו לו. במהלך השיחה, הוא פונה לסוהר שלידנו ואומר לו, 'תדע לך שאיימו עליי'. לפני שהלכתי, אמרתי לו שכשהוא יוצא, אנחנו כותבים מופע בידור חדש ויש לי גם שם. הוא הרים את הראש ושאל, 'איזה?' שם ראיתי את הניצוץ הטופזי בפעם האחרונה".
× × ×
עורך הדין ציון אמיר ניסה לשחרר את טופז למעצר בית, וחיפשו מפקחים. הוא פנה למילגלטר שהסכים מיד להיות אחד מהם. "אני מגיע לוועדה שמחליטה והם שואלים אותי, יש לך ילדה בת 14, אתה לא פוחד שהוא יאנוס אותה?" אומר מילגלטר. "אמרתי להם שממש לא. הזדעזעתי שהם בכלל העלו את האפשרות הזו. ביני לבין עצמי רק פחדתי שהוא יקפוץ מהמרפסת. אנחנו גרים בקומה גבוהה".
"דודו מספר לי שאחיו מסרב לקחת אותו אליו למעצר בית כי אשתו עוברת ניתוח בגב ושואל אם אסכים", סיפר שוורץ. "באותו הזמן היה לי חוזה בלעדי למכור דירות בפרויקט ענק. אמרתי לו, 'אין בעיה שתהיה אצלי אבל אם אני צריך לשמור עליך ולא יכול לצאת מהבית, אז שתהיה לי את היכולת להתפרנס'. הוא מקשיב ושותק. למחרת, הוא שוב מתקשר ובוכה כמו ילד. אומר שאף אחד לא רוצה אותו".
סידי: "דודו התקשר אליי זמן קצר לפני שהתאבד. הוא השאיר הודעה במזכירה האלקטרונית. 'אני מאחל לך שבחיים לא תדע מה אני עובר. אני בכלל לא מבין מה קרה, אני לא מבין איך הגעתי לפה ואני לא מבין מה זאת המציאות הזאת. אני מקווה שעוד נתראה בחיים האלה. אני אוהב אותך. להתראות'".
× × ×
העיתון היה מונח על השולחן. האווירה הייתה קשה ודניאל השתמש במנגנון הגנה עילאי של הומור. הפעם זה לא עבד. עומר, שלפני כמה חודשים קבר את אמו דליה, החל לדבר תוך שהדמעות נוזלות מעיניו ומדבקות גם אותנו. "בגיל 13, סמוך לבר־מצווה שלי, חזרתי עם אבא משידור חי של תוכניתו, 'הראשון בבידור'. אבא היה אז מלך הרייטינג והלחץ עליו היה עצום מצד קשת לשמר את מעמדו. השעה הייתה 01:00 אחרי חצות, האדרנלין שכך והיינו מותשים. לרכב הכניסו אנשי ההפקה שאריות של שקיות הפתעה: עוגות, ממתקים ותופינים שאבי חילק לצופים באולפן. "מה נעשה עם השקיות?" הוא שאל בקולו הטלוויזיוני הטיפוסי, כמדמה שהוא עדיין ממשיך בהופעתו. נכנסנו הביתה, התקלחנו ובמקום להירדם רצוצים, הכניס אותי לרכבו ואבא עבר עימי רחוב־רחוב בתל־אביב החשוכה והנמה. שמנו ליד כל הומלס שקית הפתעה. 'שיתעורר ליום טוב יותר'. 'תלמד בן שלי, החיים זה גלגל. גם לי לא היה מה לאכול כמה חודשים, כי איש לא רצה להעסיק אותי אחרי הטעות המטופשת של הצ'חצ'חים'. לא היו שם מצלמות. ההומלסים ישנו ולא יכלו לדעת מיהו סנטה קלאוס שלהם. מתן בסתר. זה אבא שלי ואיש לא ישנה את דמותו האמיתית".
יש סיבה לכך שדודו טופז היה האמן האהוב והמצליח בתולדות ישראל. מתוך כאב עצום שנשא עימו תוך עצב ובדידות נוראית, הוא פיתח רגישות נדירה לזולת תוך לב ענק, חסר תקדים. הוא הצליח לנגוע בהמונים כי לא היה מזויף. היה הכי אותנטי כשאמר להם שהוא אוהב אותם. היה תלוי נואשות באהבתם ועשה הכל כדי לרצותם. דיבר אליהם בגובה העיניים. מעולם לא חש מורם מעם. הם זיהו את הרגש העצום שהציף אותו, אותו רגש שהעביר ישירות לעורקיהם. אהבה טהורה.
הוא היה המבקר הכי גדול של עצמו, וסופו שהחליט לגזור על עצמו עונש מוות בתלייה מגובה של מטר כי חשב שמעשיו לא ראויים לסליחה. עדיין טרם תלייתו את עצמו, הפקיד בידי הח"מ הודעה מהקבר של בקשת סליחה ומחילה, תוך בושה נוראה.
הוא לא זכה ללוות את דניאל בכורו לחופה. הוא לימד את בנו לא להתמהמה כי גם לגברים יש שעון ביולוגי ובנקל אפשר להתמכר לריגושי כיבוש ולפספס הקמת משפחה. הוא לא יראה את נכדתו הבכורה אוליביה, שמילותיה הראשונות היו "סבא דודו".
הוא לא היה שם לחבק את עומר שחרב עליו עולמו והביא את אמו, דליה, למנוחת עולמים, השנה. לא יכול היה להיות גאה בהספד שנשא בנו האמצעי על קבר האם. דודו לימד אותו, "תהיה מענטש".
דודו לא ליווה את יהונתן הצעיר, יפה התואר, לבקו"ם. הוא לא זכה כי העניש עצמו בעונש החמור מעולם. עונש שאין ממנו חזרה. אז לא מגיעה לו זכות הסליחה? הרי "מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִין יְכוֹלִין לַעֲמֹד בּוֹ", ודודו לא התיימר מעולם להיות צדיק. רק בן אנוש, בשר ודם, שטועה ומוכן לשלם את המחיר הנורא מכל.
דניאל, עומר ויהונתן טופז הולכים בגאון ברחוב כילדיו של דודו טופז. עבורכם הוא לנצח יישאר מלך הרייטינג הבלתי מעורער, עבורם הוא אבא. האבא הכי טוב בעולם. הראשון בהורות.
על פי חינוכו של אבא, הם כבר תרמו מאות אלפים מעיזבונו לנזקקים וביום חמישי 29/8 יכניסו ספר תורה שכתבו לזכרו להיכל בית הכנסת הגדול בקריית יערים. הציבור מוזמן.
