אין ענף שיוצר שימוש כל כך נרחב בביטוי "פודיום ישראלי" כמו השייט. אין תחרות עולמית או יבשתית שלא מספקת לנו כמה אלופים, סגנים והבטחות. אבל שנה לפני האולימפיאדה, אין לנו מתחרה - בגברים או בנשים - שמגיע עם אותן תקוות עבר של גל פרידמן, שחר צוברי ולי קורזיץ.
זה לא סיפור חדש, או כזה שמוגבל למים. ההצלחות של הנבחרות הצעירות בכדורסל לא זוכות להמשכיות כשהם קופצים מדרגה (וזה ממש לא רק בגלל הזרים). ישי עוליאל הלך לאיבוד בסבב הבוגרים בטניס אחרי שהצטיין כנער. שחיינים כמו זיו קלונטרוב ותומר פרנקל נעלמו או נתקעו במקום בגיל שבו אחרים בעולם עושים את הקפיצה.
מדובר בתופעה רחבה מדי מכדי שיהיה אפשר לומר שמדובר בסך הכל במקרים בודדים. מספר הכישרונות הישראלים שמצליחים לעשות את המעבר לבוגרים בצורה חלקה קטן מאוד. וזה לא שמדובר בקסם מיוחד שהופך את היריבים שלהם לטובים יותר ברגע שגיל 18 מגיע - הכל תלוי בהכנה לטווח ארוך.
לצד הכנה פיזית ומנטלית, ראשי הענפים בספורט הישראלי חייבים להתחיל לשים דגש על הנקודה הזו. הפיכה מספורטאי נוער לספורטאי בוגרים לא מתרחשת באופן טבעי, והיא דורשת מעטפת של אנשי מקצוע שיודעים איך להוציא את העניין לפועל. אבל אין פלא שאצלנו זה לא קורה, במדינה בה איש לא מבין שמאמן ילדים ונוער זה מקצוע נפרד עם התמחות משלו.
