ברכס נפתלי, במושב אביבים, מרחק נגיעה מגדר הגבול עם לבנון, התיישבנו תחת סככה מצילה ליד לול תרנגולות מטילות. עמי דהן הציע להכין קפה שחור כשלפתע נשמעה קריאה במערכת כריזה: "כוננות ספיגה, כוננות ספיגה".
הצוואר נמתח, הגו מזדקף. מחשש לתגובת חיזבאללה על תקיפת הרחפנים ברובע דאחייה בביירות, צה"ל צימצם עד למינימום את התנועה באזורים החשופים לפגיעה ישירה מהצד הלבנוני. בדרך לכאן מכפר יובל תימרנו בדרכים עוקפות כדי לחמוק מהמחסומים שהציב הצבא על הכביש בקרבת הגבול. הקריאה הבהולה להתכונן לספיגה התכתבה אם כך עם המצב הנפיץ. אבל דהן נשאר יושב במקומו ושאל איך אנחנו שותים את הקפה. "אנחנו באביבים לא מתרגשים מזה", הפטיר, "כבר יומיים זה ככה. בטח הצבא מתרגל את החיילים בריצה למרחבים מוגנים. אם זה היה אמיתי היינו כבר שומעים שריקה של טילים".
כ־600 תושבים, רובם חקלאים, מטעי נשירים ולול ליד הבית. יש יתרונות לחיים על ההר. האוויר נקי, חם אבל נעים, לא מחניק. זה מושב צמוד גדר מול הכפר השיעי מארון א־ראס, מוקף בצמחייה גלילית. אדמה קשה, סלעית, שעקשנות סיזיפית מצמיחה ממנה תפוחים, אגסים, אפרסקים ושזיפים.
שכנו וחברו של דהן, שלום ביטון, חוזר בדיוק ממטע האפרסקים שלו ומצטרף לשולחן. דהן בן 56, ביטון בן 54, ילידי המושב. במאי 1970 חדרה חוליית מחבלים מלבנון וארבה בסיבוב ליד קיבוץ ברעם לאוטובוס שהסיע את ילדי אביבים לבית הספר האזורי. שלוש רקטות בזוקה נורו על האוטובוס. 12 נהרגו, מתוכם תשעה ילדים. ביטון איבד את שני אחיו, שמעון וחביבה. גם הדוד שלו מכלוף ובן דודו מימון נהרגו. דהן היה אז בגן חובה והוא זוכר את זעקות השבר של ההורים. "זעקות נוראיות שהידהדו בכל רחבי המושב. קבוצת הורים מיהרה לעלות על טנדר כדי להגיע לאוטובוס שהותקף. בדרך לשם הטנדר התהפך וכל ההורים נפצעו. זה אירוע שנצרב בנפש והולך איתך עד סוף ימיך".
"שני ההורים שלי נשברו", אומר ביטון, "אמא שלי הפסיקה לתפקד, הייתה שבורה נפשית. אבא הסתגר ולא דיבר עם אף אחד. אחי הגדול עמרם נאלץ לקחת את הפיקוד על המשפחה. כל מתיחות מציפה את הזיכרונות".
איך החיים כאן?
דהן: "שלווים. אבל הפרנסה קשה. החקלאות על הפנים. משרד החקלאות מתעלל בנו. במקום לתמוך הוא נכנס בחקלאים, מערים קשיים ומגדיל את היבוא. לא מעט חקלאים לא קוטפים את הפירות מהעצים כי זה לא משתלם להם. נותנים להם ליפול על הקרקע ולהירקב".
ביטון: "אני ועמי לא נעזוב את אביבים עד יום מותנו, לא נפקיר את הדם ששפכנו פה. אנחנו לא מתרגשים מהמתיחות על הגבול עכשיו. גדלנו במקלטים, ספגנו הפגזות על בסיס יומיומי. אבל הילדים הגדולים שלי לוחצים שנעזוב. מפרקים לנו את כל מקורות ההכנסה, את המטעים, את הלולים, הצעירים יוצאים לעבוד בחוץ, נוסעים בכל יום עשרות קילומטרים כדי להתפרנס. לקיבוצים יש מקורות הכנסה ממפעלים וקרקעות שהם פיתחו, לנו יש רק חקלאות. ואותנו הממשלה לא רואה ממטר".
דהן: "עשיתי ספירה, יש לנו 18 צעירים, חבר'ה איכותיים שעשו שירות קרבי, חלקם קצינים, שעזבו את המושב והארץ ועברו לחיות בחו"ל. זו מכה".
332 בעלי זכות בחירה יש באביבים, 242 מימשו את זכותם בבחירות בחודש אפריל. הליכוד גרף כאן 59.18 אחוז, כולנו של כחלון 22.86 אחוז, ש"ס, המפלגה השלישית במושב, לקחה 13.47 אחוז, ואחריה, במרחק ניכר, הגיעה זהות עם 1.22 אחוז.
דהן: "הצבענו עבודה במשך עשורים. רק בשתי מערכות הבחירות האחרונות החלטנו לבחור בליכוד ובכחלון".
מה הכוונה "החלטנו"?
דהן: "קח את כל המושבים על הרכס, אנחנו בקושי מגדל ברמת־גן. כדי למקסם את הכוח שלנו הנהגת היישובים יושבת ומחליטה במי לתמוך בבחירות. מי שמבטיח לדאוג להתיישבות ולחקלאות אנחנו הולכים איתו. חשבנו שעם הליכוד יהיה שינוי, שהם יפתחו את הגליל ולצערנו זה לא קרה. לא מפחידים אותנו האיומים של נסראללה, אנחנו דואגים שתהיה כאן פרנסה, שאנשים כאן לא יהיו נזקקים. הצבעתי לכחלון, חשבתי שהוא כשר אוצר ישקיע בנו. אני מאמין בו אבל המדינה בגירעון, ואת הגירעון הזה יסגרו על חשבון הפריפריה".
ביטון: "גם אני הצבעתי לכחלון. אני בנאדם שנותן פה את הנשמה, מתנדב במד"א כבר 22 שנה, מחזיק אמבולנס ממוגן ירי. גייסתי את אחי וגיסי, כולנו בהתנדבות. כל מה שאנחנו מבקשים זה שייתנו לנו לחיות בכבוד".
כחלון הצטרף לליכוד, אז תצביעו הפעם ליכוד?
שניהם ביחד: "עוד לא החלטנו".
דהן: "כחול לבן, העבודה, הליכוד, ש"ס, כל האופציות האלו פתוחות. מי שיתחייב לשמור על החקלאות יקבל את הקול שלנו".
לא שבעתם מהבטחות?
שניהם יחד: "הו הו, הבטחות יש לנו בלי סוף".
"פגז מרוסיה באהבה"
במנרה ביקשה מאיתנו רחל יעקב סליחה לרגע וקמה מהכורסה להביא משהו מהחדר הסמוך. היא חזרה עם רסיס גדול של קטיושה. "אתם רואים את האותיות הקיריליות", חייכה, "את זה ירו עלינו מלבנון ובזמנו צחקנו שזה נשלח אלינו מרוסיה באהבה. הרסיס הזה חדר אלינו הביתה".
בת 94, צלולה ומלאת חיוניות, ילידת תל־אביב שעלתה בשנת 1942 עם גרעין של הנוער העובד להכשרה בכפר גלעדי ובינואר 43' עלתה לרכס רמים עם חבריה כדי להקים את קיבוץ מנרה. אחיה יצחק רבין, שהיה מבוגר ממנה בשלוש שנים, למד בבית הספר החקלאי כדורי, הצטרף לפלמ"ח וכל השאר היסטוריה.
זה קיבוץ יפהפה הטובל בעצים מצילים וצמחייה מטופחת ומחלק מחצרות בתיו נראים בבירור בתיו של הכפר הלבנוני השכן מיס אל־ג'בל. "אני לא מרגישה מתיחות", חייכה יעקב, "אף אחד כאן לא מתרגש".
46.90 אחוז קיבלה כאן כחול לבן באפריל, אחריה העבודה עם 36.55 אחוז, מרצ עם 8.28 אחוז. הליכוד, עם 2.76 אחוז, כמעט לא קיים במנרה.
"אני עם העבודה, לא יעזור כלום, למרות שיש לי קשר טוב עם בני גנץ מהתקופה בה שירת בצפון. הוא דיבר איתי לפני הבחירות הקודמות, רצה להכניס אותי במקום של כבוד ברשימה שלו. אמרתי לו, 'בני, אני מכבדת אותך אבל אני כל חיי בעבודה'. נולדתי לתוך המפלגה הזו".
ומה לגבי נועה, הנכדה של יצחק שמתמודדת במחנה הדמוקרטי, היא לא ביקשה את תמיכתך?
"היא לא ביקשה ממני אבל אני מאוד מחוברת לדליה ולנועה. עצם זה שנועה פעילה זה יפה מאוד. אבל אני מצביעה עבודה".
זו לא מפלגת העבודה של פעם. הרבה נטשו.
"אין חוכמות בדברים האלה, כשאין מנהיגות והמריבות מאפילות על התוכן, זה מה שקורה. אבל זו עדיין המפלגה שאני הכי מזדהה איתה. אני עוקבת אחרי הנעשה. עקבתי אחרי הדיונים אם לאשר את ההתמודדות של עוצמה יהודית. מה שנורא בעיניי זה שיש אנשים שהולכים אחרי הרעיונות שלהם. אני זוכרת את איתמר בן־גביר מנפנף בסמל שהוא עקר מהרכב של יצחק ומתפאר, 'הגענו לסמל, נגיע גם אליו'. בכלל אין לנו ממשלה שאפשר להתפאר בה. יצחק היה צריך להיות היום בן 97. לאף אחד בהנהגה הנוכחית אין את היושרה והמנהיגות שהיו לו, את הצניעות. ועדיין אני מכבדת את כולם, יש אנשים טובים בארץ, מכל הגוונים והקשת הפוליטית. אני יודעת שהם ואני, כולנו, אוהבים את הארץ הזו"
.
"החבר'ה על ההר"
בכפר יובל, בחצר ביתו, יבקש מאיתנו חיים תפארת שנביט סביבנו. "תראו איפה אתם יושבים, אני פותח את החלון ורואה את החרמון ממול, טבע ירוק, אוויר טוב, מה צריך יותר מזה. זה מקום פנטסטי".
בן 68, עלה בגיל שנה עם הוריו שהגיעו לכאן יחד עם כ־50 משפחות עולים מקוצ'ין, הודו. היום מתגוררים פה כ־600 תושבים, משקים חקלאיים, לולים ומטעי נשירים, המון חדרי אירוח, הבית האחרון במרחק 100 מטר מהגדר. ביוני 1975 הסתננה חוליית מחבלים למושב וחדרה לאחד הבתים, שלושה תושבים נהרגו. תפארת שהיה אז בכיתת הכוננות זוכר את האירוע לפרטי פרטים, מאיפה חדרה החוליה, היכן התחבאה בוואדי הסמוך, מי רץ לאן. "עברנו תקופות קשות, אני זוכר את עצמי רץ למקלט עם התאומים שלי על הידיים ורואה את כדור האש, הקטיושה, באה מולי ואיך שנכנסתי למקלט שמעתי את הפיצוץ. אבל עכשיו מצוין. המקלטים נפתחו עבור הפועלים התאילנדים ותיירי הצימרים שמתארחים אצלנו".
יש הבדל בין מושבי העמק למטה למושבים על ההר צמודי הגדר. בכפר יובל אין הצבעה שבטית. כחול לבן קיבלה כאן 36.76 אחוז, הליכוד 27.73 אחוז, העבודה 8.41 אחוז. "אני הצבעתי עבודה כמו תמיד. אבל שנים הליכוד הוביל פה ופתאום זה השתנה. דור הוותיקים הלך. הם היו ליכודניקים פנאטים מזוכיסטים. הדור החדש מסתכל על המציאות אחרת, פועל עם הראש. מי שלא טוב לחקלאות, לאזור, לא מצביעים עבורו. נותנים צ'אנס, לא עובד, עוברים הלאה. כחול לבן מבטיחים לדאוג לחקלאות ויש פה הרבה חבר'ה שמאמינים בהם. החבר'ה על ההר ברובם הם ליכוד וכחלון כבר כמה מערכות בחירות. שום דבר לא השתפר אצלם אבל הם מזוכיסטים. לא מבין אותם".
אז תצביע שוב לעבודה?
"אני בהתלבטות. אני מפחד שהם לא יעברו את אחוז החסימה והקול שלי יתבזבז. אחכה לראות את הסקרים לקראת הסוף. הנטייה שלי היא עבודה, אבל אני לא פוסל גם את כחול לבן".
"חצי מהחנויות סגורות"
לפנות ערב, כשחיפשנו מה אפשר לאכול במרכז המסחרי ליד העירייה בקריית־שמונה, פגשנו את יורם דהן ואחיו אבי, את יורם ויצמן ואבי נחמני. "אנחנו ילדי קטיושות", אמר דהן, "ההזדהות שלנו עם תושבי שדרות היא מוחלטת, אנחנו היחידים שיכולים להבין מה עובר עליהם. אבל רק שתדע, להם יש מרכז חוסן ולנו לא היה כלום. מי שהיה בטראומה, וכולם פה היו בטראומה, לא היה לו עם מי לדבר. דיברת לקיר".
אבי דהן: "עד היום אם אתה סוגר לידי דלת בהפתעה, אני מגיב כאילו נפלה קטיושה. ואני בן 58. אני בטראומה שלא עברה. חוץ מזה שעליהם יורים פצמ"רים מצינורות גינה ועלינו ירו קטיושות שייצרו במפעלים ברוסיה. להם יש כיפת ברזל ולנו היה קדחת. אבל מסכנים, באמת מסכנים".
מיותר בכלל לציין, המתיחות לאורך הגבול לא מרגשת אותם. 48.99 אחוז הצביעו פה לליכוד, 11.15 אחוז לכחול לבן, 8.78 אחוז לישראל ביתנו ו־8.44 אחוז לכולנו. יורם דהן הצביע לליכוד, אחיו לש"ס, ויצמן לכחלון ונחמני לא הצביע כי הוא לא מזדהה עם אף מפלגה ."אבל", ציין, "אני נחשב פה לשמאלני".
כששאלנו איך זה ששוב ושוב הליכוד לוקח כאן בגדול, הסבירו "זה בגלל שהממסד השמאלני מפא"יניקי תקע אותנו כאן כחומת מגן. עד היום אנחנו פריפריה רחוקה, לא מקבלים שום תמיכה מהממסד, לא מקימים פה מפעלים, לא משקיעים כאן".
הממסד כבר הרבה זמן לא שמאלני. הליכוד בשלטון למעלה מעשר שנים ברציפות.
ויצמן: "עד שמערכת המשפט והתקשורת לא יהיו מאוזנים אז מבחינתי הממסד שמאלני".
אבי דהן: "הליכוד לוקח אותנו כמובן מאליו. ביבי יודע שאנחנו ליכודניקים ולא משנה מה, נבחר בו. אבל אנחנו יכולים להשתנות".
ויצמן: "מה שבטוח שגם אלה שלא בוחרים בביבי הם בנטייה ימינה. לא יבחרו בשמאל".
יורם דהן: "הליכוד איכזב אותי לגמרי. אין פה כלום, אני הפעם מצביע לעמיר פרץ".
ויצמן: "הרבה בקריה יוציאו לביבי כרטיס צהוב, אני מעריך שהליכוד יקבל פה לפחות עשרה אחוז פחות קולות, אם לא יותר. סע לדרום תראה איך שדרות, נתיבות ואופקים פורחות בגלל הרכבת. יש להם נגישות תחבורתית מלאה למרכז. הבטיחו לנו רכבת, איפה היא? נסראללה יגיע לקריית־שמונה לפני רכבת ישראל. נגישות תחבורתית מביאה צמיחה. תראה, חצי מהחנויות במרכז סגורות".
יורם דהן: "ועדיין, בסוף כולם פה יצביעו ליכוד".
