מדי שנה, לקראת פתיחת שנת הלימודים ב־1 בספטמבר, מוציאה נגה מרון את תמונות המחזור מהשנים שלימדה במערכת החינוך ומתרגשת מחדש. בכל זאת מרון, בת 91, לימדה במשך 38 שנים והייתה בין המורות הראשונות במדינת ישראל הצעירה שפתחו את שנת הלימודים ב־1 בספטמבר 1948 — כך שאי־אפשר באמת להפריד אותה מהמקצוע. היא נולדה אליו. מרון הייתה אז צעירה בת 20 שנקראה לדגל החינוך מהקרבות של מלחמת השיחרור. הרבה השתנה מהימים שבהם כתבה עם גיר על הלוח הירוק, אבל היא עדיין מתרגשת מכל חיוך וזיכרון הנשקפים אליה מבעד לתמונות השחור־לבן. השנה, בשונה מהשנים שרק דיפדפה בתמונות, היא זוכה למחווה מרגשת במיוחד: 11 מתלמידיה של מרון מ־1956 באים לבקר אותה ב"אחוזת צהלה", הדיור המוגן שבו היא נמצאת.
"לבשתי את החליפה הכי טובה שלי", אומרת מרון ולוחצת את ידי. היא מתקשה להסתיר את ההתרגשות על פניה, ונעה בשמחה בין קצות החדר. "זה אחד הימים המיוחדים ביותר בחיי, היום אני הולכת לפגוש את התלמידים שלי אחרי 60 שנה". התלמידים של מרון כבר בני 72. בפעם האחרונה שראו אותה הם ישבו אצלה בכיתה בבית הספר ביאליק בתל־אביב כשהיו בני 9. כשמרון שומעת על מאבקי המורים שנפתרו השנה, היא מזדהה איתם. היא לימדה אז 56 ילדים בכיתה א', ועדיין זוכרת את שמות כל הילדים ואופיים המיוחד.
"זאת הייתה שליחות מיוחדת, ואני מודה על כל יום שניתן לי להיות מורה", אומרת מרון. "גדלתי בבית דתי אבל למדתי בבית חינוך לילדי עובדים שהיה בית ספר סוציולוגי, בבית ספר רגיל לגמרי. מגיל מאוד צעיר התחלתי ללמוד הוראה אבל גייסו אותי לפלמ"ח לפני שסיימתי את הלימודים. החליטו לסגור את הסמינר למורים בירושלים, וכשהייתה הכרזת העצמאות אמרו שחייבים לפתוח את שנת הלימודים ב־1 בספטמבר, ובשיא מלחמת השחרור הוציאו אותי מהלחימה ישר לבית ספר ביאליק".
גם אז נאבקתם על מעמדכם?
"בהחלט. היו לא מעט קשיים בדרך, והייתי מורה מאוד מעורבת. שלום לוין, שהיה מזכ"ל הסתדרות המורים, צילצל אליי וביקש שאצטרף אליו. מובן שנעניתי בחיוב ונבחרתי להיות יושבת ראש הסתדרות המורים בגוש דן. עוד אז המשכורת הייתה קשה; היינו מזהירים כל הזמן על שביתות, נוסעים לירושלים, למשרד החינוך, ודנים על שכר המורים. זה היה 35 לירות לחודש, שכר מצחיק מאוד. המורים היו מאוד עניים, היו לי חברים מורים שלא היה להם אוכל במקרר והם היו האנשים הכי משכילים שיש והכי חשובים".
אז את מבינה את מאבק המורים לאורך השנים.
"ודאי. אבל תראי איזה שמחה נשארת מזה. הנה, עוד רגע באים התלמידים לבקר. הם זוכרים הכל כי החינוך הוא שמעצב אותנו".
"
הם מתכננים את המפגש עם המורה האהובה שלהם כבר מספר חודשים. במשך השנים שמרו על קשר, ומפעם לפעם דיברו על זה שהם חייבים למצוא את "המורה נגה", שחקוקה בזיכרונם ומלווה את החלטותיהם המשמעותיות עד היום. אחרי חודשיים של חיפושים אחת התלמידות מצאה אותה, והשאר היסטוריה. "יש לנו בפייסבוק קבוצת זיכרונות של ילדים שגדלו בתל־אביב", מספרת מלכה סלע שיזמה את המפגש יחד עם אילנה, חברתה הטובה ביותר מכיתה ד'. "העליתי שם הודעה שאני מבית ספר ביאליק ואז כמה מילדי הכיתה התחילו להגיב לי שם. מפה לשם החלטנו להיפגש כמה מחברי הכיתה לפני שנפנה לנגה ונבקש לפגוש גם אותה, וזה הצליח".
כשרגע המפגש מגיע, נגה שומעת את קולות תלמידיה עוד במסדרון. "אלה ודאי הם", היא אומרת, "אני מזהה אותם", ומעדיפה להישאר במרכז החדר. ברגע אחד נכנסים בזה אחר זה התלמידים, שבע בנות וארבעה בנים, ועיניה של מרון מתחילות להבריק. "המורה נגה", אומר אחד מהם ורץ לחבק אותה.
"נגה הייתה מורה ואדם שאי־אפשר לשכוח", אומרת מתוקה גרינבלט, אמא לשלושה וסבתא לתשעה נכדים, ומבקשת מכולם להיות לרגע בשקט. "אני ניצולת שואה, הוריי ניצולי שואה. בזמנו לא ידעתי עברית והיו המון בעיות בבית. המורה נגה עזרה לי המון אישית, נתנה לי חום ויחס שכל כך הייתי צריכה".
זה היה שונה ממה שאתם מכירים היום?
שוש רייזמן: "צוות המורים היה נהדר, הטובים ביותר. התלמידים לא יכלו לעשות רעש ובלגן כי הם לא רצו להכעיס את המורים, עד כדי כך הערכנו אותם. היינו בית ספר מעולה, הלוואי וכל אחד יקבל את מה שאני קיבלתי אז מהמורים שלי".
"אין מורים כאלה היום", מוסיפה אילנה גרונדמן. "היא הייתה מחנכת כמו שמחנך צריך להיראות, עם ערכים. נגה הייתה מגיעה מגבעתיים באוטובוסים כל בוקר כדי ללמד אותנו. היה לנו שיעור חברה והיינו מדברים על כל הבעיות שיש בבית ויחד איתה היינו מגיעים באמת לפתרונות".
ואת אותו שיעור חברה מעלה מרון מן האוב. "בואו נשמע קצת איפה הייתם ומה עשיתם", היא אומרת כשכולם מתקבצים סביבה במעגל. מבקשת לא להיות במרכז אלא לשמוע על תלמידיה שלה. והם קשובים לה ומתרגשים יחד איתה, נזכרים בימים שבהם היא עמדה והם ישבו לפניה והרימו יד כדי לדבר. וגם עכשיו הם מחייכים ומצביעים, כדי שהמחנכת המיתולוגית שלהם תיתן להם את רשות הדיבור.
"כן, משה", היא אומרת וכולם צוחקים. משה בן־רובין, הפושטק של הכיתה, מסתכל על נגה ואומר: "הרבה זמן רציתי להגיד לך דברים ועכשיו סוף־סוף ניתנה לי ההזדמנות. המורה נגה היא מורה של פעם. מורה של פעם זו מורה של סמכות. מורה של פעם זו מורה שגם התלמידים וגם ההורים מכבדים אותה. מורה של פעם זו מורה של השכלה רחבה, מורה שלא מסתובבת כל הזמן עם תחושה שאיזה הורה יבוא לסגור איתה חשבון כי נזפה בבן שלו. היא יודעת לטפוח על השכם, לעודד ולהרגיע בלי רטלין. זוהי המורה נגה".
כמה ימים לפני המפגש בן־רובין התקשה לחכות, וכתב למרון הודעה. "בזכות עונש שהיא נתנה לי בכיתה ד' הגעתי לאן שהגעתי בחיים", הוא אומר. "נגה ביקשה ממני לקרוא בפני כל הכיתה חיבור שכתבתי בבית. אחרי שסיימתי היא אמרה לי שחיבור ברמה כזו הוא בדיוק הסיבה שבשלה היא גאה להיות מורה. מאז הבנתי שאני יכול להגיע להישגים גדולים ומאותו רגע קרה לי משהו שהשפיע עליי לכל החיים. כל אחד ששואל אותי איך נהייתי עיתונאי, אני אומר לו שאך ורק בזכות המורה נגה מבית ספר ביאליק".
היא יצאה לפנסיה לפני 33 שנה, אבל בשביל מרון כל 1 בספטמבר הוא יום החזרה לעבודה. מרון נולדה בירושלים ולמדה בגימנסיה העברית. שירתה בפלמ"ח והתגייסה לצה"ל כשפרצה מלחמת השחרור. היא שוחררה מהצבא בספטמבר 1948 ועבדה כמורה בבתי ספר בתל־אביב וברמת־גן. לאחר שנישאה וילדה שני ילדים, ב־1972, סיימה בהצטיינות את לימודיה האקדמיים בחוג לספרות עברית ולחינוך באוניברסיטת בר־אילן. עבדה כמנהלת בתי ספר ברמת־גן והייתה חברת הנהלת הסתדרות המורים.
לצד הוראה, מרון כתבה במשך השנים את "סדרת ספרי חירות" לנוער, בה מתוארת דמותה של לימור שמוצאת את יומנה של סבתא חירות מתקופת טרום המדינה, וחוויות שעברו על שתיהן. ספרה הראשון, "מה שקרה לגילי וגם לי", יצא ב־1986, ומאז הוציאה כארבעים ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים.
"ניהלתי גם את בית הספר סלמה ג' בדרום תל־אביב", היא אומרת. "זה היה בית ספר עם 17 ילדים בכיתה שכולם ברמה מאוד נמוכה. זו הייתה שכונת מצוקה מאוד קשה עם מורים מאוד מסורים. יום אחד הייתה לנו ישיבת מורים וכשיצאתי ממנה כל ארבעת הגלגלים של הרכב שלי היו מפונצ'רים. הישיבה עצמה הייתה למען השכונה, ובסוף מישהו מהשכונה עשה לי דבר כזה. זה רגע שלא שכחתי עד היום".
כמה שנים אחרי אותה תקרית עברה מרון לנהל בית ספר נוסף ומשם יצאה לפנסיה בגיל 58. לאחרונה היא כותבת על ימי הנעורים שחוותה בהיותה בת דור תש"ח. על אהבה וקנאה, ידידות ופרידה וגעגועים שחוו הנערים והנערות שנטלו חלק פעיל בהקמת המדינה.
בסוף המפגש מתקבצים כל התלמידים סביב הפסנתר שנמצא בפינת החדר. אחת התלמידות, שוש רייזמן, כותבת ועורכת מוזיקה. היא מתיישבת אל הפסנתר ומתחילה לנגן את השיר "גשר צר מאוד", ומסביבה כל חברי הכיתה והמורה נגה. הם מתחילים לשיר ועם המילים יורדות דמעות של זיכרונות; אושר, גאווה, חברות שנשארה וכזאת שכבר איננה עוד. מרון היחידה שלא מזילה דמעה, עומדת יציבה. היא מסמנת לי לבוא איתה לחדר ושם מסיימת את המפגש.
"כשמורה מלמד המון שנים, הוא לא יודע איזה פרי צומח ממה שהוא לימד", היא אומרת. "אחרי 60 שנה, כשאת רואה חבר'ה כאלה בני 70 פלוס וכולם סבים וסבתות והם מייחסים את ההצלחה שלהם להוראה שלי — זה סיפוק שאי־אפשר להסביר במילים. בזמן שמלמדים, קשה מאוד — בעיות הכסף, בני הנוער שמקשים, ההורים שלפעמים זועפים. לא רואים את הדברים הטובים שיוצאים מזה. אבל הנה, משה שהיה חלש בכיתה ד' ומתוקה שהייתה חצי מתאומים ואחיה היה בולט יותר ממנה, תראי איזה אנשים הם גדלו להיות. מקצוע ההוראה זה אחד המקצועות הכי מספקים שיש, והתוצאות מתגלות רק אחרי שנים".
