בבוקר ה־3 באוגוסט 2016 רוב גולשי הגלים בעולם, כולל רבים ממאות האלפים הפעילים בישראל, היו כנראה עסוקים בחתירה אל הגל הבא. אבל עבור הבכירים שביניהם, אלו שהפכו את ההתמכרות למקצוע, היה זה יום חג. יומיים לפני פתיחת אולימפיאדת ריו הפכה גלישת הגלים לענף אולימפי אחרי כ־22 שנות מאבק.
אלא שבישראל הענף עשה באותו יום צעד לאחור. עד אז ההתאחדות הישראלית לספורט תחרותי לא אולימפי (אילת) סיפקה תמיכה לארגון גולשי הגלים בישראל. כספי הוועד האולימפי מחולקים על בסיס פרסונלי, שמותנה בקריטריונים הישגיים. הענף לא תוקצב יותר כענף, ולמרבית הספורטאים המובילים לא הייתה עדיין האפשרות להוכיח את זכאותם.
כיום נתמכים רק הגולשת הבכירה בארץ, ענת ליליאור בת ה־19, ואיתן אוסבורן בן ה־20 שעלה מקליפורניה והתאזרח בישראל. ליליאור קיבלה השנה מענק של 30 אלף שקלים. בשנה שעברה היא קיבלה 20 אלף שקלים. בקרוב היא תתחיל לקבל גם קצבה חודשית, אבל כשמחשבים את היקף ההוצאות שלה במהלך השנה - מדובר בטיפה בים.
יו"ר ארגון הגלישה בישראל, יוסי זמיר, מספר: "חייתי 16 שנה באוסטרליה, מעצמת גלישה, הייתי מעורב מאוד בענף שם ולמדתי מהטובים ביותר. כשחזרתי לארץ נדהמתי מהשכונתיות שבה דברים מאורגנים. בשלב מסוים ההחלטה שלי הייתה שצריך לאפס הכל ולהתחיל מהבסיס".
איך נראית העבודה מול הגופים הרשמיים בארץ?
"הוועד האולימפי הוא פרטנר, אנחנו בשיח כל הזמן. הם בתהליך למידה של ענף חדש, ולזכותם ייאמר שהם פתוחים לשמוע. מעולם לא קיבלנו מהם 'לא', אבל אנחנו יודעים מראש מה הם מסוגלים לתת מבחינת משאבים - וזה לא הרבה. פשוט כי תקציב הספורט בישראל קטן מאוד והענף לא מוכר".
קשה להגזים בתיאור פוטנציאל הגלישה בישראל. נתוני הארגון מספרים על כ־400 אלף גולשים פעילים, כשכל שנה עוברים כ־40 אלף ילדים בקייטנות הגלישה שרשומות תחת האיגוד (ISA). אלו מספרים מדהימים מצד אחד, אך טבעיים כשלוקחים בחשבון את רצועת החוף הארוכה בארץ.
לדברי זמיר, יש בידי אנשי המקצוע בארץ יכולת להצעיד את הענף קדימה ("התוכניות מוכנות והידע קיים. המאמנים הכי טובים בעולם רוצים לעבוד פה"). וכדי להדגיש את גודל ההחמצה הוא מביא את יפן כדוגמה: "עד לפני כמה שנים הגלישה לא הייתה קיימת שם. כשהבינו שהיא תהפוך לאולימפית, החליטו להשקיע בזה ותוך שנים בודדות הפכו לאחת הנבחרות הכי טובות בעולם".
עוד שינוי לרעה במציאות גלישת הגלים בישראל הוא "חוק וינגייט" שהעבירה השרה רגב, שעיגן את מעמדו המשפטי של מכון וינגייט. הייתה ברכה גדולה במהלך הזה מבחינת שיפור התשתיות והמתקנים, אבל מצד שני, עם ההפיכה לתאגיד, התחדדה ההעדפה של ענפים "מוכחים" כמו ג'ודו ושייט בחלוקת עוגת התקציב. ענף צעיר כמו גלישת הגלים נותר מול שוקת שבורה.
"התקציב השנתי שלנו ממינהל הספורט הוא 405 אלף שקל", מספר זמיר. "רק על התחרות הבינלאומית בנתניה אנחנו מוציאים שני מיליון שקלים, ויש לנו עוד ים של פעילויות שאנחנו מממנים עצמאית".
האחיות ענת ונועה ליליאור הן תופעה יוצאת דופן. ענת הייתה אלופת הארץ בגלישת גלים מאז גיל 12 ברציפות, עד שעברה בשנה האחרונה להתרכז בתחרויות בחו"ל. נועה (17) הייתה הסגנית שלה מאז שהתחילה להתחרות, גם כן בגיל 12.
האחות הגדולה סומנה כתקווה אולימפית ולא מפסיקה לספק קבלות. היא סגנית אלופת אירופה לנוער של ה־WSL, הישג שהקנה לה את אחד מעשרת המקומות לאליפות העולם - הישראלית הראשונה אי־פעם במעמד. לפני עשרה ימים ענת שוב עשתה היסטוריה כשהפכה לישראלית הראשונה שמנצחת תחרות בסבב הבוגרות לאחר שסיימה ראשונה בתחרות באקיטן בדרום־מערב צרפת.
לי קורזיץ, שליוותה את גולשי הגלים הבכירים בישראל כמנטורית, אומרת: "ענת יכולה להעיף את הענף לשמיים. היא חיה רעה של תחרותיות, אבל בלי שתקבל את מעטפת התמיכה המתאימה היא לא תוכל למצות את הפוטנציאל".
איך הכל החל? בגיל שמונה התחילה ענת להתחרות והכישרון נצץ מיד. הזינוק לתודעה הבינלאומית היה כמעט מקרי, והרבה בזכות אחותה נועה שבגיל 12 במקום חגיגת בת־מצווה ביקשה טיול גלישה בצרפת. תחרות בינלאומית שהתקיימה באחד החופים, עם גרסה לנוער וגרסת QS, ממנה מעפילים לסבב היחידים הבכיר בעולם, הייתה נקודת המפנה.
"מדובר בתחרות עם ניקוד גבוה ומגיעות להתחרות שם אגדות כמו קוקו הו, ואנחנו נוחתים שם משום מקום", סיפר האב יוחאי. "ביהירותי רשמתי אותן ל־QS. ענת נכנסה למים ובשלב מסוים עשתה תרגיל מטורף שהוציא מכל מי שהיה בחוף 'וואו!'. כולם דיברו על הסנסציה מישראל שעלתה לסיבוב השני מול בנות 21 ו־24".
הבנות רצו עוד תחרויות כאלה, ומעבר לעניין העלויות האב נתקל בקשיים אחרים. "אליפות העולם לנוער ב־2015 התקיימה בארה"ב ורציתי להוציא את הבנות, אבל לא הייתה נבחרת נוער. ענת הייתה מדורגת ראשונה בארץ ונועה שנייה, אז הפכנו אותן לנבחרת ישראל". הקושי הראשון היה כשמקבלי ההחלטות טענו שבגיל 12 מוקדם עבור נועה להסתובב בעולם. "זה מצחיק. בתחרות ההיא ניקרגואה מימנה את כל ההוצאות של שתי ילדות בנות 9 ו־11".
משפחת ליליאור אמנם השיגה מימון לכרטיסי הטיסה, אבל ימים של מתיחות ביטחונית גבו גם הם מחיר. אבא ליליאור מפרט בחיוך: "מכיוון שיצאנו ענת, דנה ואני כנבחרת ישראל, דרשו שיצטרף מאבטח. אני התבקשתי לשלם עליו".
ליליאור הוא לא איש עשיר. יש לו עסק במתחם וינגייט שמספק שירותי חילוץ וזה מאפשר לו לתמוך בבנותיו, אבל העול כבד. "בשנה שעברה ענת הייתה בעשר תחרויות בעולם, לפעמים עם מאמן, לפעמים אני טס איתה כי אין ברירה. אני משלם על האימונים בארץ ובחו"ל ועל הטיסות. זו הוצאה כבדה מאוד, אבל אני מוכן להשקיע בחוויות במקום בבטון. היו סיטואציות שבהן הייתי צריך לממן חולצות ודגל ישראל לתחרויות רשמיות של הנבחרת. אני, וגם ענת, רואים בזה תרומה למדינה".
כמו זמיר, גם ליליאור מספר על אנשים טובים באמצע הדרך, שהנכונות שלהם לעזור החליפה את מה שהמערכת אמורה לספק באופן מובנה: "יו"ר היחידה לספורט הישגי, דני אורן - ליבו לגמרי במקום הנכון. גילי לוסטיג באמת עוזר, אבל הידיים של שניהם קשורות".
מי שעוזרת לגולשת המקצוענית היא הספונסרית אלטשולר־שחם שעל החיבור עימה מספר האב: "הצלחנו לקבוע פגישה וזה היה מביך. עמדנו בתור ארוך של ספורטאים שבאים לבקש סיוע. הם דיברו עם ענת בגובה העיניים, הסבירו שהסיכוי קטן ובסוף החליטו לתמוך".
את חברת "אינטרסרף", שכבר שנים מספקת לצמד האחיות גלשנים, מגדיר יוחאי כ"משפחה של ממש, שתמכה בנועה גם אחרי הפציעה".
מול משרד התרבות והספורט הקשר היה לדבריו אחר: "ב־2015 כתבתי מיילים לשרה מירי רגב בבקשה לעזרה. מעולם לא קיבלתי תשובה, ואני מניח שזה סונן עוד לפני שהגיע אליה. התחושה היא של בדידות גדולה".
תגובת הוועד האולימפי בישראל: "התקציבים לפיתוח תשתיות הענף הינם באחריות משרד התרבות והספורט והאיגוד הרלוונטי. הקריטריונים לתמיכה בספורטאי ההישג בענף זה נקבעו בין היחידה לספורט הישגי וראשי הענף. הוועד האולימפי בישראל מסייע לספורטאית הצעירה המובילה בענף, ענת ליליאור, ולעולה החדש איתן אוסבורן. שניהם מועמדים למשחקים האולימפיים בטוקיו 2020".
מארגון אילת אישרו כי התמיכה בענף אכן נפסקה לאחר שהוא הפך לאולימפי.
תגובת משרד הספורט לא התקבלה עד סגירת הגיליון.
