המסקנה העיקרית של 'שנאת מוות' היא: כולם שונאים ערבים, אותו דבר. אין הבדל בין מזרחים־אשכנזים, דתיים־חילונים, פריפריה־מרכז, נשים־גברים. כולם שונאים באותה מידה. אם יש פה קונצנזוס לאומי הוא אחד: אני שונא ערבים. גם בפוליטיקה. כולם מתחרים זה בזה. לפיד מדבר על ה"זועביז", גנץ מתפאר בהרג ערבים - אתה יכול לסמוך עליי! הרגתי הרבה ערבים! אני פטריוט! זה מטורף. ואת זה יצאתי לבדוק בסדרה שעשיתי ל־HOT8 (שלושה פרקים שישודרו במוצ"ש מ־21:00). לפרק את המנגנונים של הקריאה, "מוות לערבים".
זה התחיל מפוסטים בפייסבוק. הייתי כותב את המשפט "מוות לערבים" ושואל, מה בעצם זה אומר? אז יש "מוות לערבים" שהוא כפשוטו, כדור בראש של ערבי. יש כאלה שייקחו את זה למקום הפיזי, הישיר, האיתמר בן־גבירים, בואו נשלוף רובה ונהרוג ערבים. אבל יש מקומות שבהם כשאתה אומר "מוות לערבים" - זה לא תוכנית אסטרטגית להרוג ערבים. זה משהו אחר. פרופ' חביבה פדיה אומרת בסדרה, על המזרחים: המשמעות של "מוות לערבים" היא להגיד, אני ישראלי טוב כמו כולם. אני שונא ערבים, משמע אני קיים.
החלטתי להפוך את זה לסדרה דוקומנטרית, כי שמעתי את זה כבר יותר מדי קרוב. זה כבר לא היה בתפוח. אלא בכיכר רבין. הפגנות של אנשים שצועקים "מוות לערבים!" בטירוף, ומקבלים אישור, והמשטרה לא באה ומגרשת אותם, כמו שהיא עושה עם אתיופים. פתאום זה נהיה לגיטימי! אמרתי לעצמי, קיבינימט, מה זה הדבר הזה?! ואיך מרגיש ערבי? לפני שנה בערך, בסופר באבן גבירול, תקפו עובד בגלל שהוא ערבי. אלוהים אדירים, הם עומדים בכיכר וצועקים, וממול בחור בסופר שחוטף מכות - משהו קורה פה!
מה השתנה פה בינתיים? חילופי השלטון, מהשמאל לימין. יש הבדל בין השמאל הציוני לימין הציוני. לשמאל הציוני הייתה צביעות מעודנת, שלכאורה עשתה הבחנה בתוך המגזר הערבי. פעם היה "ערבי טוב". בן־גוריון ואחרים היו מצטלמים עם הנכבדים הערבים, מנגבים חומוס, שותים קהווה, וזלמן שזר, ופואד מסתובב במגזר כמו ראיס, ומפזרים כסף לחמולות, והיה גם 'סמי וסוסו' בטלוויזיה. מעל, הייתה ליברליות. נו, אנחנו שמאל כזה. אם תהיה ערבי טוב תהיה כמונו. מלמטה? מלמטה הייתה נכבה, משטר צבאי, מלחמות, סימון, תיוג, דיכוי והרג.
הימין, במובן הזה, לא צבוע. הכל על השולחן. בוטה. בום! ערבי שווה בוגד. ערבי שווה גיס חמישי. ערבי שווה נוהרים. ערבי שווה אינתיפאדת הצתות. ערבי הוא מישהו שאתה צריך להשכים ולהרוג, לפני שיהרוג אותך. שחור־לבן. אין באמצע. או אני או הם.
שאלתי את הילדים שלי, אתם מכירים ערבים? לא. הם לא ראו בחיים ערבים! זה מטורף! התחלתי לקחת אותם לירושלים, לנצרת, היום הם כבר רואים ערבי באופן אחר. רואים שיש לו בית. אבל תיקח למשל את אח שלי. "ערבים מבינים רק כוח", מצביע ליברמן או בנט, בית"ר ירושלים כזה. משם אני בא. יודע איך אמא שלי קוראת לי? עבדאללה. כי אני "אוהב ערבים".
אמא שלי ג'ולי ילידת מצרים. מקרה מורכב. למשל, היא שומעת חדשות, תאונת דרכים, נהרגו ארבעה בני משפחה, "אוי ואבוי". ואז אומרים, משפחת אבו־חסיין. "אה, אוקיי. ברוך השם". זו אמא שלי. היא מדברת ערבית, שומעת רק ערוצים ערביים, רק מוזיקה ערבית, אוכלת אוכל ערבי, מתלבשת כמו ערבייה, מבשלת אוכל ערבי (בעלת מסעדה מצרית מהוללת בשוק הכרמל, י"נ). עובדת בשוק, מי החברים הכי טובים שלה? הערבים. קוראים לה, "סיתה ג'ולי", והיא נותנת להם מלוחיה חינם, מתה עליהם. זה היומיום שלה. וכשהיא נעמדת מול העולם, זה "מוות לערבים".
בזמנו עשו עליה סרט, מטעם איזו כת מיסיונרית אמריקאית. היא מעלה אותו בפייסבוק ואני רואה שהיא מספרת על מצרים, נורא התנכלו לה כי היא יהודייה, זרקו לה את הילקוט ואז גירשו אותם ממצרים. אומר לה: מאמא, קומו סאווה? את באת ב־1951. הגירוש היה ב־1956. מתי גורשת ממצרים? סבא לא בא לפה כי גירשו אותו, אלא כי הוא בחר לבוא! אתה מבין? היא אימצה תודעה של יהודי מצרי מגורש. זה האתוס. ועכשיו גם לה יש שואה! גם היא עברה פוגרום! אחרת, אתה לא נחשב כמו כולם.
לטובת הסדרה ביקרתי במלא בתי ספר. יצאתי בתחושה איומה. הדור הצעיר הוא כנראה גם השונא ביותר. אני מגיע לתיכון, עבורם, הערבים הם כבר לא בני אדם. הם אויב. כל הערבים, כולם. כולל הרוקחת הנחמדה ב'ארץ נהדרת'. לכן כשהיא אומרת מילה, כולם קופצים. זה כל הזמן כבדהו וחשדהו, גם כשהוא מתקדם ונהיה כמוך. לפני הכל: הם בכלל לא ראו ערבי! הם לא מכירים את "החיה האקזוטית" הזאת.
אנשים לא נולדים גזענים. מישהו מכוון אותם ואומר להם שכך הם צריכים להיות. מערכת החינוך מחנכת אותם. הצבא הופך את הערבים למטרות ניידות שיש "לנטרל". התקשורת לא מציגה אותם, אלא כאלימים ולאומניים. ברשתות החברתיות מתפרסם כל 70 שניות פוסט שנאה גזעני נגד ערבים. זה מטורף. השנים 2017־2018 הן שנות השיא לשנאת ערבים. כל המערכת עובדת פה ככה. היום המשוואה היא, שאם אתה רוצה להיות ישראלי - אתה חייב להיות שונא ערבים.
כל יהודי נולד פה, מהעריסה, בידיעה שהוא עליון, תוך הפרדה גמורה מהערבים. יישובים נפרדים. אין כמעט גנים משותפים. אין חינוך משותף. היית מעלה על הדעת בתי ספר נפרדים באמריקה לשחורים וללבנים? כמובן אין שירות צבאי או לאומי משותף. לא עובדים ביחד במקומות העבודה, זה ברור. קשרי חברות לא יכולים להתפתח. קשרים אינטימיים - זה כבר להב"ה וגופשטיין. החברה הישראלית־יהודית חותרת מאז ומעולם להפרדה מוחלטת ולמחיקה זוחלת של הערבים. פעם אמרו במחשכים, "מוות לערבים". עכשיו זה במיינסטרים.
הצעירים משוכנעים שהם הקורבן. חיים בתחושה מעוותת של יחסי הכוח. אנחנו המאוימים. אנחנו! ישראל, תעשיית הנשק השמינית בעולם, מעצמה אזורית מטורפת, הצבא הכי חזק בשכונה! אנחנו פוחדים מאיזה "עבדאללה", כמו שאמא שלי קוראת לי, שיבוא ויהרוג אותנו! כשאין כבר סוריה, מצרים וירדן בהסכם שלום, הפלסטינים מרוסקים עד עפר - מי יהרוג אותנו? אבל הצעירים נמצאים, כל הזמן, בתחושת רדיפה. השואה עומדת להתרחש שוב. והם, בני הנוער היהודים - הקורבן.
הדי־אן־איי של שנאת הערבים האשכנזית הוא המיתולוגיה הציונית הכי גדולה. רבין, שרון, משה דיין, סג'רה, נהלל וכפר מל"ל, ילדים שגדלו עם אמהות שישנו בלילה עם אקדח מתחת לכרית. הם לא באו להשתלב. הם באו להיות בעלי הבית. לגאול את הקרקע - ואם לא, דמכם בראשכם. זה "מוות לערבים"! מזרחים חיו במקום הזה מאות שנים ביחד עם הערבים, השפה, המנהגים התרבות, לרגע לא חלפה במוחם המחשבה הזאת. פתאום באו האשכנזים, ובום - חומה ומגדל! מקימים מגדל, עומדים במגדל ויורים. המטרה היא לא להשתלב במרחב, אלא להגיד מי בעל הבית של המרחב. משחק סכום אפס.
בדיוק כמו רמלה 2019, בסדרה שלי. אומרים לי המרואיינים, "אני חייב להראות לערבים פה מי בעל הבית". מראיין את אווה פניש, מהגרעין התורני ברמלה, שאומרת: "כשאתה לא מראה להם מי בעל הבית, הם מתחילים להרים את האף. הסתובבנו בשכונה ועשינו פה בלגן. תדע מה מקומך, שיש פה היררכיה. ובראש ההיררכיה - יהודי". לי היה מעניין איתה. חשבתי שהיא אומרת דברי טעם, גם אם אני לא מסכים להם. כי אני תמיד בא למרואיינים שלי מאהבה. בא להקשיב להם. נותן את האופציה לשכנע אותי. יש להם זכות לשכנע אותי שהם צודקים, והרבה פעמים הם מצליחים. ואז אני חושב: מה ההבדל בין אווה פניש לאריק שרון? אין!
מה שמבדיל את הציונות האשכנזית־החילונית מהמתנחלים, זה סדר הספרים. ספר שירי רחל מונח מעל התנ"ך, או להפך. זה כל ההבדל. שניהם מתייחסים לערבים, למזרח, בפחד. אתם סובאז'. הפרא! "פראי אדם", כמו שאומר ירון לונדון, וזה נכון. זה הדי־אן־איי של הציונות האשכנזית. "אתם רוצים רק להרוג אותנו". "אתם רוצחים". זה לא אנחנו רצחנו, זה לא אנחנו הצבא הכי חזק בעולם - אתם! "וילה בג'ונגל": אנחנו הווילה, אתם בג'ונגל. ומה יש בג'ונגל? חיות טרף. זו אותה משנה כל הזמן, כל פעם בביטויים אחרים.
המזרחים הם, כשם הפרק השלישי של הסדרה, "הפוסטר של השנאה": מירי רגב, הצל, לה פמיליה, אלאור אזריה. תראה את הטוקבקים, מי כותב אותם. הגזענות האשכנזית, גופשטיין ובנט? הם האסטרטגים. מירי רגב היא "פרחה, פשיסטית". איילת שקד היא "אסטרטגית".
עבורי, המזרחים הם הטרגדיה הגדולה של הישראליות. תראה מה אומר לי הפלסטיני, מהרחוב. "את מי אני פוגש, בגובה העיניים? את המזרחי. את העצור המזרחי, השוטר המזרחי, הסוהר המזרחי, המג"בניק המזרחי, הגזען המזרחי. את מי חשבת שאני אפגוש? אז אתה רוצה שאני אאמין לך, שאתה מזרחי שוחר שלום?"
אבל המזרחים הם גם התקווה הגדולה, עדיין. כי הם הציבור הכי דמוקרטי בישראל. מתונים פוליטית ועוברים למי שמתאים להם. לא בכיס של אף אחד. הגמישות, ה"מסורתיות" נמצאת בגנים שלנו. וכן, אני עדיין מאמין ברעיון שהמזרחי יהיה הגשר לשלום מול הערבים. אני עדיין שייך לאותו מיעוט מבוטל, "השמאל המזרחי", איך שלא תקרא לזה. כמה אנחנו כרגע, שלושה? ושניים מהם יושבים עכשיו ומשוחחים בקפה בטשרניחובסקי. אנחנו אפילו לא סטיית תקן. טעות הקלדה. זה לא הופך אותי לפחות צודק.
יהודים מתקיימים בגולה אלפיים שנה. במאה השביעית, כיבושי מוחמד, קהילות שלמות עוברות לשלטון איסלאמי. הופכים לבני חסות, משלמים מס גולגולת וכו'. לאיסלאם יש אחריות כלפי בני המיעוט, הוא שומר עליו, מקפיד על כבודו, על מקום הפולחן שלו, גובה את המיסים עבור הצרכים של המיעוט. מתפתחת שפה יהודית־ערבית, תרבות שלמה, יהודה הלוי והרמב"ם, הכל שם. מתישהו מגיעה התקופה הלאומית, והפרויקט הציוני. ואז ההורים שלנו, הסבים והסבתות שלנו - אוכלים שם צרות, בגלל מה שקורה בפלסטינה. השליכו את הסבתא שלנו למלאח' במרוקו, עשו לה פרהוד בעיראק, זרקו אותה מח'ארת אל־יהוד ("שכונת היהודים") בקהיר.
זו תקופה אחרת, וקצרה! תקופה שהציונות משחקת משחק, שולחת שליחים ועושה בלגנים, לפעמים טרור מכוון, כדי להשניא את היהודים על השלטון והציבור וכדי להבהיל אותם, במטרה שיעלו ארצה. שיאי ציניות מקיאווליסטית של הציונות הרוסית־אשכנזית. רעיונות מטורפים. ואז הזיכרון האחרון של המזרחים הוא של נרדפים. בורחים מהבית.
הציונות האשכנזית, שרגילה לפוגרומים ולנרדפות, ממשיכה לפמפם את זה. נפתלי בנט מקים את ועדת ארז ביטון, וההמלצה הראשונה שלו, שגילה גמליאל מיישמת בגאון, זה יום זיכרון לפרעות ולפרהוד. פתאום יש צורך ציוני להדגיש ולעשות השוואה בין המזרח למערב! ופה אנחנו שוב הופכים לתמונת מראה של ההגמוניה, במקום להביא אלטרנטיבה. כי אנחנו אלטרנטיבה פוליטית, כפרה, ולא יעזור איך שתסתכל על זה.
אנחנו המזרחים אלטרנטיבה, כי אני בן המקום. יש לנו את הגֶּן שיודע איך לדבר איתם. לדבר ממש! בחיפה ובעכו אני מרגיש בבית יותר מתל־אביב. כולם מדברים איתי ערבית. כי אני נראה קצת ערבי. וגם אתה, אגב. יש בנו את הגן הזה שיכול לחיות איתם, רק צריך להעיר אותו. אבל הממסד הישראלי, משמאל ומימין, בגלל שנאתו לערבים ולמזרחים, מדכא אותו. יותר מזה: הפחד הגדול הוא מרוב ערבי מהים לירדן. הפחד הכי גדול של הציונות, אומר ראובן אברג'ל, זה החיבור המזרחי־פלסטיני. תבדוק, בכל מאמר שלי יהיה הטוקבק: "רון כחלילי רוצה להתחבר לערבים, הוא מרגיש איתם בבית, ולזרוק את האשכנזים מפה". ויודע מה? יש בזה משהו.
יש כאלה שמציגים את זה בוטה. "הבאנו לכאן את מי שנשאר. סוג ב'. לא את אלה שהמשיכו לאמריקה והקימו את גוגל". הדיבור על העלייה הזאת הוא אפילו קונספירטיבי. "תביאו מיליון - והנה יש לך ימין!". כי ראשית, ברגע שאתה עולה חדש, אתה מזדהה עם השלטון. השלטון הוא ימני. הוא הביא אותך לפה. אתה איתו, אתה נאמן לו במידה רבה. לזה יש לצרף את המאפיינים המובהקים של העלייה הזאת: שנאה מובנית לזר, לשונה, להומו, למיעוט, הערצה לכוח, זה מטורף. אלוהים, אני בכלל לא רוצה לסמן אותם כפשיסטים! אבל תראה מה זה: אומר פרופ' סמוכה, למעלה מ־85 אחוז מהם מצביעים לימין הקשה, דעות שנושקות לפשיזם.
יש גם אחרים. יש בפייסבוק קבוצה שנקראת "דור 1.5". מהממים! רק כמה כאלה יש? לקחו אותי לחוג בית. אמרו לי, כולם שמאלנים, הם מעליית פוטין, קוסמפוליטיים, מחלקים את חייהם בין תל־אביב לרוסיה, נוסעים וחוזרים, כמו הצרפתים, עשירים, מלא שפות, תרבות. הגעתי. שואל, מישהו מכם מצביע לשמאל? היו שם 200 איש, צעירים כולם. בסוף אחד מרים את היד. אחד! למי אתה מצביע? יאיר לפיד. זה השמאל שלו.
תראה את ז'אנה קוזמין, עולה מרוסיה, שמדברת אצלי בסדרה. מדברת על ערבים, אנשים שברוסיה היא לא פגשה בחיים - כמו על חיידקים. חיידקים! היא לא נכנסת למים אם הערבי שם, כי הוא מלוכלך. אלה טקסטים שאתה לא מכיר! באותו רגע הרגשתי חום. מזעזע. אלה אנשים שאפילו את התקינות הפוליטית עוד לא הבינו. אין, כל עוד הרוסים לא יעברו מהלך חזק של השתלבות בארץ, שנאת הערבים תשלוט והימין ישלוט. מה יש לדבר, מיליון איש, זה נגמר.
יודע מי הכי מסוכנים בעיניי? האמריקאים. היהודה גליקים האלה, המרזלים, הברוך גולדשטיינים. כמו מי שאני פוגש בסדרה, בעלי, אוונגליסטים כאלה. צריך לזכור שיש בפרשנות המעוותת ליהדות גם יסוד עמוק של גזענות לשמה. ומהצד השני, יש גם בורגנות מתנחלית. שם אתה רואה איזה מהלך. לאה שקלאר מעפרה אומרת לי, "פעם פחדתי מערבים. היום אני בודקת איך אדבר איתם". נכון, היא אוריינטליסטית וקולוניאליסטית, אוהבת "בדים מדמשק", שמלות פלסטיניות רקומות. ועדיין. כשיקום רעיון המדינה האחת, הם יהיו הראשונים שיעמדו בדלת. ופה אני דווקא מוצא תקווה. בבורגנות הזאת, אצל הדומפות האלה, הבומפה, איך קוראים להם, זמביש. כל הכינויים סטייל הפלמ"ח. לא בנוער הגבעות ותג מחיר. אז אני לא מפחד מהמתנחלים. סמוטריץ' הוא עשב שוטה. בסוף גם המתנחלים ייאלצו להכיר בפלסטינים ולתת להם זכויות. לא תהיה להם ברירה. השמאל תקוע עם רעיון שתי המדינות שמבוסס על הפרדה גזענית, זו הציונות הקלאסית: זו מדינת העם היהודי, "ומה לעשות, נותרו כמה ערבים מ־48', טעות". השמאל תקוע. הימין מקדיח תוכניות פוליטיות כאילו אין מחר. זה הגוף הפוליטי הכי יצירתי כאן, ב־2019. ספרתי ומצאתי - מתוכנית רובי ריבלין, לתוכנית בנט, לאורי אריאל, לקנטוניזציה ואמירויות - 13 תוכניות. מכנה משותף: לא נסוגים מהשטח ולא מגרשים. יש הבנה ברורה של הימין שיש בעיה שצריך לפתור, ולא "זבנג וגמרנו" כמו השמאל.
החרדיות המזרחית זזה הכי ימינה והכי בוטה בשנאת ערבים גזענית. ערבי הוא ישמעאל, הוא עמלק. נסים ליאון המדהים מציג בסדרה טקסטים של הרב עובדיה שלא הכרתי. אתה רואה את הווידיאו. דיבורים בנוסח העם הנבחר שמתפרשים כתורת גזע. אני נעלה על כל גזע אחר. ואז אתה מבין מי הביא את כל הדברים האלה. החרדיות האשכנזית. היא הכניסה את כל הדיבור על "טוהר גזע", ו"בית"ר טהורה לעד", בשלטים של האוהדים הכורדים של בית"ר. אלה שבחיים לא שמעו על זה קודם.
נכון, בזמנו נתתי תקווה בש"ס ובאריה דרעי. טעיתי, היום אני מכסח אותם לא מעט. הם הפכו להיות תנועה מגזרית, ימנית בטירוף. פעם דרעי היה שר הפנים שעשה הכי הרבה למגזר הערבי. והיום? אני חושש שאיבדנו אותם, לגמרי. הם קיצוניים מדי.
"מועדון השלום" בנוי על קואליציה אשכנזית–פלסטינית. האצולה הבורגנית האשכנזית, והאצולה הפלסטינית. ברית של מדכא ומדוכא. מה המטרה המשותפת שלהם? "התהליך". הם בעד התהליך, לא בעד המטרה. יש פה ברית שמגלגלת מיליארדי דולרים, "תעשיית השלום", כמו תעשיית הנשק. רוצים להסתובב עם שמפניות בז'נבה, לחתום על כל מיני הצהרות, בכנרת ובקמפ דיוויד. למועדון הזה אין כניסה לסתם ערבים, למזרחים, חרדים, דתיים, רוסים, אתיופים, ולא לאף אחד אחר. רק להם. צ'רלי ביטון סיפר איך הגיע להצטרף להפגנה של "שלום עכשיו". ראה אותו מישהו מ"שלום עכשיו" ואמר: "ההפגנה שלכם זה בצד השני". זה גדול! הם מזהים את המזרחי כפשיסט. והוא הופך אותם לאידיאולוגים.
השמאל הישראלי גזען. הוא שונה ממני. אני לא רוצה ולא מסוגל להפריד ביני לבין ערבים. הם בני המקום, בדיוק כמוני. לא באתי מערבות אוקראינה. לאשכנזי אין את זה. הוא קולוניאליסט. רוצה הפרדה? לך לקיבוץ שלך, שים גדרות תיל, תקים ועדת קבלה. אתה מכיר קיבוץ אחד שיש בו ערבי? בדיוק כמו התנחלויות. זו הגזענות האשכנזית־שמאלנית. מנומסת. ממסדית. עמדתי כבן המקום משאירה אותי עומד מול הפלסטיני, בגובה העיניים. אני לא מתנצל בפניו. אני יכול לריב איתו, אבל אנחנו מאותה קרקע. ועכשיו בוא נחלק את העוגה. האמת, אני מבין לליבם של האשכנזים. הדור הראשון־שני־שלישי שלהם לא יכולים להבין באמת מה זה ערבי. אולי בדור העשירי. 5,000 שנה והם יתרגלו. עַם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
לביבי נתניהו עושים עוול. במהלך כהונותיו צמחה פה שכבה ענקית של מעמד ביניים פלוס, מזרחית. אתה מגיע לנתיבות, כולם עם 4X4, מכללות, בתים, שלוש־ארבע פעמים בשנה לחו"ל, החיים שלהם סבבה. הם ישראלים! אחרי שהשמאל עשה להם מה שעשה, הם מגיעים לימין, קצת בלית ברירה. והוא אומר להם: אחים שלי, תקבלו ייצוג. אממה, לפי האג'נדה שלי: לא לערבים! זה הסיפור.
אומרים שהקהל המזרחי "מוסת", "מצביע למי שדופק אותו", כל מיני דודות מנשקות את הידיים של ביבי, "כמו אישה מוכה". לא! כי הליכוד, וביבי בהמשך, החזירו להם את הכבוד. את מה שהשמאל לא עשה. אבל ביבי הוא מניאק. עושה "הפרד ומשול". רוב המזרחים, כמו אורנה פרץ מקריית־שמונה, משעממים את ביבי. אבל הוא בוחר נקודות ספציפיות, כמו למשל נתיבות שנעשתה פנינה נדל"נית, שופך, ואומר: הנה, תראו מה אני יכול לעשות. ועכשיו - תהיו נאמנים לי.
ממשלת נתניהו מקדמת גם מהפכה במגזר הערבי. החלטה 922, הקצאת 15 מיליארד שקל לצמצום פערים. כותרות ראשיות, "זינוק של 85 אחוז בהשכלה הגבוהה של המגזר". תלך ותבדוק: כולם באוניברסיטאות, עם חיג'אב. מזכיר קצת את לונדון ופריז. מטורף. אתה הולך אליהם ושומע רק משפט אחד: "זין על המדינה הפלסטינית".
מה שאתה שומע. "זה לא מעניין אותי. זה החלום של סבא שלי, לא החלום שלי. אני מסתכל על המדינות הערביות מסביב ורוצה להיות פה. אני ישראלי, ואני דורש שוויון". וזה אומר גם, אני מוכן לבלוע את הצפרדע, שאני סוג ב', ואומרים לי "מוות לערבים". מוכן לקבל. אתה אומר, אלוהים אדירים, השלום הכלכלי של שמעון פרס וממשיכו האידאולוגי בנימין נתניהו, עובד! הוא גאון. כולם אומרים, "פאק על המדינה הפלסטינית. אני רוצה כסף".
הגעתי לערווה סוויטאת, בחור מהמם מחיפה. הטחתי בפניו: ביבי כיסח לכם את הצורה. ניצח את החלום הלאומי הפלסטיני, את כל הח"כים הערבים, שכל הזמן מפמפמים את אותו עניין. אולי הם לא משקפים את דעת הרוב הפלסטיני? עונה לי: "לא. קוראים לזה 'ניהול רגשות'. כשאני יוצא החוצה למרחב הישראלי, אני ישראלי. בחוץ אדבר קפיטליזם, הצלחה. אבל כשאני אצלי בבית, במרחבים הבטוחים שלי - אדבר על מדינה פלסטינית". אתה מבין? הניאו־ליברליזם בולע הכל. דתות, קהילות, אמונות - הכל. כמו מה שעשה למזרחים. מפרק את כולם.
מה הייתי עושה, לו הייתי במקומם של הערבים? אשתמש במשפט של אהוד ברק: אם הייתי פלסטיני, הייתי חמאס. הייתי נלחם. מה יש לי לעשות חוץ מזה? אולי היית נוהג כמנהג גנדי, מצעד השלום, כי אני לא אדם אלים. אבל אני באמת לא מבין מה יש להם לעשות, חוץ מלהתנגד! וזה נכון לא רק לערבים מהשטחים, גם לתושבי ישראל.
נכנסתי לאום אל־פחם. נכון שצילמתי בית מידות עם שלוש מכוניות אמריקאיות בחוץ. רק ראית מסביב את השכונות? זה דרום־אפריקה! זה סוואטו! ביוב ברחובות, חתולים וחולדות, הזנחה פושעת, אלימות - פשוט לא ייאמן, וזו ישראל 2019. אז הראיתי בסדרה איזה ערבי מצליח, ויש את חנין זועבי העשירה ואחמד טיבי הדוקטור. אתם חושבים שככה נראים החיים של הערבים? ממש לא.
שנאת הערבים מניעה תעשייה שלמה. אנשי ביטחון, השב"כ, הצבא, הארגון הכי משפיע במדינה. כלכלת הכיבוש. תיאוריות שלמות נכתבו על זה. כלכלית, פשוט משתלם לשנוא ערבים. מה נעשה עם השלום הזה, שיגיע יום אחד? הוא לא כדאי כלכלית. מה, יהיה להם מטבע משלהם? מטבע פלסטיני? סליחה?! אנחנו נפסיד את המכסים? נאבד את תעשיות הנשק? איך ועל מי ננסה אותה?
לפני כמה שנים עשיתי סרט עם אושרת קוטלר, 'אדוני המלחמה'. בין היתר ראיינו את שמעון פרס, אבי התעשיות הביטחוניות. שאלתי אותו: ייצרתם עכשיו כלי נשק חדש, אתם רוצים למכור אותו. איך משווקים? פרס ענה: "כמו פרסומת למכונת כביסה. בואו נראה לכם בעיניים איך זה עובד. ננסה!" אתם קולטים? מתי היה הפיק של כיפת ברזל? אחרי צוק איתן! בואו תראו את הנשק שלנו. בואו תראו את המצגת. אתה נוסע לסלון האווירי בפריז, ותראו - זה עובד! יש לי שואו־ריל מהשטח! אללה יוסתור.
בתל־אביב, בלי יפו, היו פעם ערבים. אין יותר (אחוז הערבים בתל־אביב, תחזיקו טוב, הוא 0.75 לעומת 20 אחוז במדינה כולה. תל־אביב היא גם העיר הכי אשכנזית בארץ, אחרי חיפה. יש בה בדיוק אותו יחס בין אשכנזים למזרחים, כמו יש"ע - י"נ). אז זו "העיר הלבנה", כשמה. ואותם שמאלנים ציוניים יושבים על בתים ערביים, ומקשקשים על דו־קיום. זה נורא.
אתה תמצא אותם בכל הארץ, יושבים בבתיהם המפוארים, ביישובים שהוקמו על שרידי מאות כפרים ערביים שנמחקו. התבצע פה פרויקט מחיקה שלם, שאני מציג בסדרה. יש קטע אחד, שאותי פשוט הפך. יום העצמאות שלנו, יום הנכבה שלהם. מגיעים כמה פלסטינים מבוגרים, פליטי הכפר אינזים, היום "כרם מהר"ל". הגיעו לעשות טיול, להיזכר, לראות את הבית שהיה שלהם. תקלוט: מחקו את הכפרים שלהם, הרסו, גירשו אותם לגלות, ללבנון, לעזה, בנו על זה יישוב יהודי מפונפן - והם באים לבקר, בשקט, חמודים וצוחקים ולא כועסים. זה מטורף! אתה יודע מי גר בכרם מהר"ל? עמי אילון וכל מיני כאלה, יוזמת ז'נבה. אתה רואה את זה ופשוט בא לך להתפוצץ.
"איך סדרה כזו תתקבל בחו"ל?" או: "הסדרה שלך מוציאה את ישראל עוד הרבה יותר גרוע, מאשר 'הנערים'" - תשמע, אני בכלל לא מתעסק בדברים האלה! אני לא תועמלן של מדינת ישראל. אני דוקומנטריסט. אני מראה את המציאות. הצגתי את המראה שלנו, מראה שחורה.
ישאלו אולי: למה לא הראיתי בסדרה, כמעט בכלל, את ערביי ישראל, את הצד שלהם בסיפור. ככה: פגשתי וצילמתי עשרות. לבסוף החלטתי שאין לי זכות מוסרית לספר את סיפורם. אני יהודי, אני בן הרוב החזק, המופלה לטובה. באמת אין לי זכות! שהם ישמיעו את הסיפור שלהם.
ניסיתי לפרק את המושג "מוות לערבים". להבין שיש לו משמעויות נוספות מעבר לקריאה למוות פיזי. מה המנגנונים שהופכים אותך לגזען. כי בני־אדם לא נולדים גזענים. מישהו אומר להם שכדאי להם, שהם חייבים להיות גזענים - אחרת הם יהיו בים של עזה. הפירוק הזה הכרחי כדי להגיע להכרה, צדק וריפוי. ברגע שאתה מבין שאתה קורבן של המנגנונים האלה, בדיוק כמו הערבי, יש לך אופציה לתיקון.
מה למשל? למשל מערכת החינוך. תיכנס אליה. תפרק את מערכי הלימוד. תביא ערבי, כבן־אדם! תדבר על הנכבה. תקיים חינוך משותף. או למשל, ערים מעורבות. מרחבים שלישיים. הנה רעיון: להקים עכשיו עיר חדשה, כרמיאל כזו. עיר מעורבת. ומעודד אנשים לגור שם, בפרויקטים כאלה של כחלון, מחיר למשתכן. מרחבים מעורבים. מרחבים שלישיים עם מענקים נדיבים, כמו שעודדת לגור בשטחים, אותו דבר. תקים חמש ערים כאלה. זה בלתי נמנע. תערבבו כמה שאפשר, בטלוויזיה, בצבא, בשירות לאומי. תתחילו להציג את הערבי, בגובה העיניים. כי כשאתה מסתכל על האדם שמולך, והוא בדיוק כמוך - כל השנאה מתפרקת.
