בניסיון לעבד את ספר האימה המפלצתי של סטיבן קינג, "זה" בן אלף העמודים, חשבו מפיקי הסרט על רעיון מבריק - בואו נחלק את העיבוד לשניים, וכדי לעשות כבוד לספר ולא לקטוע את הרצף העלילתי, נעשה משהו חכם שנותן כבוד למקור: "זה חלק 1" עסק בכל הקטעים בספר שקורים בילדות, בהם שבעה ילדים בעיירה דרי במיין - "חבורת הלוזרים" - נלחמים במפלצת "זה" הלובשת פרצוף של ליצן מפחיד. ואילו "זה חלק 2" שיוצא עכשיו, מייחד את עצמו לחלקים בספר בהם הדמויות חוזרות לעיירה כמבוגרים, וצריכות להילחם במפלץ שוב כעבור 27 שנה. בספר זה מסופר במקביל, כאן פוצלו הסיפורים.
התוצאה הרצויה: "זה", חלק 1, שיצא לפני שנתיים היה נפלא - יותר סרט התבגרות סטייל "אני והחבר'ה" מאשר סרט אימה פרופר, אם כי הוא היה גם די מפחיד ומקפיץ לפרקים. התוצאה הפחות רצויה: "זה חלק 2" מרגיש מאוס, רפטטיבי ומיותר.
לבמאי "זה" על שני חלקיו, הארגנטינאי אנדי מוסקייטי, היו כוונות טובות. ניכר שהוא מעוניין לעשות סרט מעמיק ומרגש שלא עוסק רק בהבהלות, אלא בשאלה האם אפשר לחזור למקום שבו גדלת, וסבלת, ולהשלים עם מי שאתה? (תמה שכמובן הייתה גם אצל קינג, שזוכה פה למחוות רבות וגם להופעת אורח חיננית). הסרט גם מדגיש בחוכמה את הפרשנות לפיה המפלצת "זה", אינה סתם רוח רפאים מפחידה עם פרצוף ליצן ובלונים, אלא ייצוג של הרשעות ששוכנת מתחת לפני השטח באמריקה: גזענות, הומופוביה, ביריונות וגם רמזים עבים לגילוי עריות.
העניין הוא שכל זה כבר הופיע בסרט הקודם, וביתר עידון וחוכמה. הסרט גם סובל מאורך מפלצתי (170 דקות!) ותחושה אפית מיותרת ונמתחת שמתאימה יותר ל"שר הטבעות" מאשר למה שאמור להיות דרמת אימה מדודה ורצינית. גיבוריו המבוגרים (בהם ג'סיקה צ'סטיין, ביל היידר וג'יימס מקאבוי — אף אחד מהם לא מצטיין במיוחד) חוזרים שוב לאותם מצבים מהסרט הקודם, ופותרים אותם פחות או יותר באותו אופן. כשמובהר שוב ושוב שהמפלצת "זה" ניזונה מהפחדים של גיבורי הסרט (ובהשלכה — של הצופים), היא בעצם גם הופכת לפחות מאיימת ומפחידה. בספר זה אולי עובר, אבל בקולנוע אם אומרים לך ש"הכל בראש", ולא בדיוק ממשי, אפשר פשוט להסיט מבט ולחכות שזה יעבור.
