קבלו וידוי: הפסקתי לשתות.
לא אלאה אתכם בפרטים. זה התחיל באיזו בדיקה די מיותרת ואחריה פגישה עם הרופאה, שהודיעה לי שכדאי מאוד שאפסיק לשתות אלכוהול, מכל מיני סיבות שאני לא יכול לחשוף, כי אחרת אוכל לתבוע את עצמי על הפרת סודיותי הרפואית. הטעות הטרגית שלי הייתה שהגעתי לפגישה הזאת עם אשתי, ששאלה הרבה מאוד שאלות, שאחריהן הרופאה נשמעה עוד יותר נחושה: אלכוהול ‑ אאוט.
זה כנראה המקום להסביר שבמשך שנים הגדרתי את עצמי כאלכוהוליסט־לייט. לא שותה מעולם לפני רדת החשיכה, אבל אחרי שקיעת החמה סובל מעקצוץ ומיובש בגרון, שהתרופה היחידה עבורם היא בירה או יין לבן. לא הארד־ליקר כמו ויסקי, וודקה או קוניאק. למעשה, ככל שאני מאמץ את שרידי זיכרוני, אני לא זוכר את עצמי מסיים יום בלי איזה דרינק חינני, גם כשאני לבד. וכמובן שבחברה, השתייה זורמת בכיף ופה ושם צץ לו איזה צ'ייסר קטן או שוט של משהו קצת יותר רציני. כמה? כמה שאפשר. בלי לנהוג אחר כך. עד כאן.
אז איך, אלוהים, איך מכל הדברים, דווקא הדבר שאני הכי אוהב בעולם כולו - נאסר עליי? אין לי מושג. אבל זה מה שקרה. אז הפסקתי. לגמרי. כלום. מה אני שותה בערב? סודה. פאקינג סודה.
מאז עברו שלושה חודשים. מה קרה בהם? קודם כל, בניגוד לכל התחזיות, לא ירדתי גרם במשקל. זה בשביל כל החכמולוגים שמספרים כמה אלכוהול מנפח ומשמין וכל השטויות האלה. עובדה.
שנית, נהייתי אדם משעמם. כן. אתה יושב באיזו ארוחת ערב חגיגית. כולם, גם הטיפוסים השקטים והמופנמים ביותר, שותים. ואז האלכוהול עושה את העבודה והם באמת נפתחים, צוחקים ומדברים. ואני יושב, שקט כמו אלמוג, מסתכל על כולם ולא מבין למה הם כל כך שמחים. למה הם שמחים? כי מותר להם לשתות אלכוהול. והם באמת שותים. אז הם שמחים. מה הפלא? ואז אני מסביר שאסור לי לשתות, אבל זה לא מעניין אף אחד. אני מקוטלג מיד כזקן משעמם וכולם רצים קדימה: עוד כוסית ועוד כוסית.
איך אני יוצא מזה? לא יודע. אם אשתי לא הייתה איתי באותה פגישה אצל הרופאה, עוד הייתי יכול להעלים את הבעיה או לפחות לדחות את הגזירה. אבל עכשיו היא יודעת.
מה הייתה נקודת השפל? יום אחד מצאתי את עצמי עוצר ליד פיצוצייה, קונה פחית בירה ויושב באוטו ושותה לבד כמו איזה הומלס. הבירה הייתה קרה ונהדרת, אבל המעמד כולו היה כה עלוב, שלא הצלחתי ליהנות ממנו. שמעתי שיש עכשיו בירה בלי אלכוהול. חשבתי על זה, אבל זה מדכא מדי. מניין יבוא עזרי?
