מה שומר על הדמוקרטיה? יהיו מי שיאמרו: בג"ץ. אחרים יאמרו: התקשורת. ובכן, כדאי להזכיר: במשך כמעט 50 שנה לא העלה בית המשפט העליון בדעתו שיש לו סמכות לבטל חוקים של הכנסת, ובכל זאת במשך כל אותן שנים ארוכות איש בכנסת לא העלה על דעתו לחוקק, למשל, חוק המאפשר לדלג על הבחירות ולהאריך את כהונת הכנסת (למעט הארכה של חודשים ספורים עקב מלחמת יום הכיפורים).
מה ששומר על הדמוקרטיה הוא האמונה החזקה בשכבת ההנהגה הפוליטית, הצבאית, הכלכלית, המשפטית והתרבותית, שזו שיטת המשטר היחידה הבאה בחשבון ויש לשמרה מכל משמר. אמונה זו היא פרי תרבות, חינוך ודוגמא אישית של מנהיגים. הם שהבטיחו עד היום שהכנסת לא תחוקק חוקים מבטלי בחירות והם גם הבטיחו ששום יחידה צבאית או משטרתית לא תנסה לתפוס את השלטון בישראל.
אמונה זו בחיוניות הדמוקרטיה יכולה להתקיים רק כשהיא נתמכת על ידי שורה של עקרונות, כתובים ושאינם כתובים. אחד מהם הוא ריסון עצמי של גופים שלטוניים, לרבות הממשלה, הכנסת ובית המשפט העליון, בשימוש בכוחם (אגב, בנקודה זו בג"ץ, ומערכת המשפט בכלל, רחוקים מלתת דוגמא חיובית). עיקרון מרכזי נוסף הוא הנכונות להשלים עם אובדן השלטון, בהליך דמוקרטי, למרות הכאב העז הכרוך בכך. משמעות הדבר היא שההנהגה הפוליטית חייבת להיות מוכנה להתייצב לבחירות למרות ידיעה שהדבר עלול לגרור אובדן השלטון. לכך יש גם כללי משנה דוגמת הכלל שלא הכל מותר כדי לשמר את השלטון, ולכן אין משנים את כללי המשחק הדמוקרטי תוך כדי משחק כדי להבטיח זכייה בבחירות או כדי לשפר את הסיכוי לזכות בהן.
למרבה הצער אנו עדים, מזה פרק זמן, לכרסום, ואולי יותר מכרסום, בכללי היסוד העומדים בבסיס הדמוקרטיה. הרושם המחלחל מהתנהגותו של ראש הממשלה הוא תחושה שלפיה אובדן שלטונו הוא אסון לא רק אישי אלא גם לאומי, ולפיכך ניתנת לו יד חופשית למעשים שלא ייעשו במסגרת דמוקרטית. הרעיון ללכת לבחירות מיותרות כדי להבטיח שהנשיא לא יטיל את הרכבת הממשלה על איש מלבדו אולי חוקי, אבל פוגע ביסודות ההליך הדמוקרטי כפי שהובנו עד היום. מדאיגה לא פחות העובדה שנמצא לו רוב בכנסת למהלך שכזה, שמעולם לא חווינו דוגמתו.
כעת מצטרף רעיון נוסף: מפלגת הליכוד (ואולי כל מפלגה נוספת החפצה בכך) תוכל להציב מצלמות בקלפי. כל זה חרף התנגדותו המוצדקת של יו"ר ועדת הבחירות חנן מלצר, וחרף ההתנגדות של היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. כדאי להבהיר: הצבת מצלמות איננה בהכרח רעיון פסול. היו לנתניהו עשר שנות שלטון שבהן יכול היה להעביר חקיקה בנושא (וגם אז ברור שעניין המצלמות והפיקוח עליהן צריך להיות מופקד בידי ועדת הבחירות המרכזית ולא בידי המפלגות המתמודדות). ניסיון חקיקה בנושא תוך כדי ההיערכות לבחירות הוא שבירת כללים וכרסום בדמוקרטיה.
נתניהו צודק כאשר הוא קובל על העוול הנגרם לו עקב ההדלפות מתיקי חקירותיו. אולם הדבר איננו מצדיק את ההתנהלות שאנו עדים לה, שלא לדבר על כך שהעוול שנגרם לאולמרט מההדלפות בעניינו היה חמור בהרבה ולא זכור שנתניהו התקומם על כך.
ומעל כל זה מרחף האיום הגדול ‑ סיפוח שטחים בגדה כאשר התושבים הפלסטינים היושבים בהם יזכו לכל היותר בתושבות אך לא באזרחות. זה כבר לא כרסום בדמוקרטיה ‑ זה ערעורה מן היסוד.