דובר קוסאשווילי עדיין זוכר את המפגש עם אחד ממנהלי קרנות הקולנוע. על השולחן היה מונח סינופסיס לסרט חדש. באוויר ריחפו רוחות רפאים — סרטיו האחרונים שנחלו כישלון קופתי וביקורתי, הדימוי הפרובוקטיבי שלו, המיניות הבוטה ביצירותיו. "אתה יושב מול מנהל קרן. הוא מסתכל עליך בעיניים ואתה יודע שהוא חושב עליך שאתה שווה חרא - ומנסה לשכנע את עצמך שתאמין לשטויות שלו שהוא בעצמו לא מאמין להן. על פני השטח הוא אומר, 'אל תדאג, אני אעזור לך'. אבל אתה יודע שהוא מוכר לך סיפורים. בא לך לומר, תקרא את הטקסט, יא כלב. עשר שנים הוא לא קרא! אין לו כוח. הוא לא מאמין בזה. זה לא עזר לו לנבא הצלחה או כישלון של סרטים, גם כשקרא וגם כשלא קרא".
שיחפש עבודה אחרת?
"מה רע לו? זה סידור טוב לכל החיים. מעניין לו את התחת השליחות הציבורית. ומישהו אחר שיבוא במקומו, כן יקרא?"
נשמע קפקאי.
"זה קוסמוס אקראי ואי־אפשר לפרוץ אותו. בשלוש־ארבע השנים האחרונות עברתי את כל הקרנות ושוב ושוב נדחיתי. לא מיצמצתי, לא היו לי הרהורי פרישה. אתה מתמרן כל עוד אתה יכול להגיש שוב, עד שיגידו לך, חאלס, לך מפה. אין סרט".
אז ממה אתה מתפרנס בינתיים?
"כשאני לא עושה סרטים, אין לי ממש פרנסה. ההוראה באוניברסיטת תל־אביב זה ממש בקטנה. הפרנסה בתקופה כזאת מגיעה מאשתי. מזל שיש לה את האפשרות להחזיק את הבית".
כדי להבין איך אחד הבמאים החשובים הפועלים כאן, חלק מדור ששינה את פני הקולנוע הישראלי, הגיע לתהום הזאת צריך לחזור שנתיים לאחור. בקיץ 2017, חמש שנים לאחר שסרטו 'רווקה פלוס' נכשל, יצא סרטו "זוג יונים". בראיון למוסף '7 לילות' קוסאשווילי אמר שהוא מאמין שהפעם הקהל יקבל אותו, והתייחס גם לסצנות המין והעירום — שכבר אז היה ספק אם הצופים יצליחו להכיל.
שום דבר לא הכין אותו למטווח חסר הרחמים שציפה לו. "הגאון שהפך לבדיחה: כך התרסק דובר קוסאשווילי", "'זוג יונים' נראה כמו תרגיל משחק בשנה א'", "אמנות או ניצול נשים?" "פרובוקטור בשפל", "סרט בלתי ניתן לצפייה". כל אלה שהיללו את סרט הבכורה שלו, 'חתונה מאוחרת', התחרו עכשיו למי יש יותר עלבונות.
בשנתיים שעברו מאז יציאת 'זוג יונים' התבססה תחושה שהבמאי סיים בצורה טרגית את הקריירה שלו. הצופים לא באו, הלקטורים של הקרנות דחו את התסריטים שהגיש, והגיחות הציבוריות שלו הסתכמו בתפקידים ביצירות של אחרים. למשל, בסדרה 'מטומטמת' ובסרטו החדש של גור בנטביץ' 'קצפת ודובדבנים', שיוצא השבוע.
"כשאחותי לא הבינה את הסרט, וחברים שלי לא הבינו, והקהל לא הבין, והקולגות שלך לא מבינים, והפסטיבלים לא רוצים אותו - אתה פתאום קולט שהסרט שלך לא מובן", אומר קוסאשווילי. "היום אני יכול לומר שזה סרט לא קומוניקטיבי, איש לא הבין אותו. להגיד שהמבקרים לא הבינו, זה לעשות לעצמי חיים קלים. כאילו יש סרט מובן והם לא הבינו. לא! אני לוקח אחריות".
איזה תגובות קיבלת מהאנשים הקרובים לך?
"אמרו, למה המשחק כזה גרוע, למה הדמויות מדקלמות את הטקסטים. כשסרט לא מובן, הוא נתפס כארוך ומתיש, והם שקעו בשיממון. יש שביקרו את הסרט כאילו הוא פורנו, ויש ששאלו, למה האישה לא מחרמנת? לא רציתי שהסרט יחרמן".
איך הרגשת?
"זה לא נעים, זה מערער. תחשוב שאתה משוכנע שאתה טוב במשהו ונכשל. כמו שף שמכין מנה חדשה וכל מי שטועם אותה מקיא ומשלשל".
באמת חשבת ש'זוג יונים' קומוניקטיבי?
"ידעתי שאף אחד לא ייסחף רגשית עם גיבור שהבעיה שלו היא שהוא מזיין יותר מדי, אבל חשבתי שבגדול הסרט כן קומוניקטיבי. והתבדיתי. התברר שהוא כישלון טוטאלי. אבל האהבה שלי כלפיו לא השתנתה. יש בו משהו".
איך זה קרה?
"כל המהלכים הרטוריים שלי היו שגויים. שום דבר לא עבד. אנשים לא קנו את זה. הבנתי שאני צריך לשכלל את ארגז הכלים שאני עובד איתו כדי להגיע ללב הקהל. אתה לא מספיק טוב. מה שהיה לך בעבר, כבר לא עוזר. אם הייתי מביים את הסרט עוד פעם, הוא היה נראה אחרת לגמרי".
× × ×
זה היה תהליך ארוך ומתסכל. "אתה משלים עם האובדן של מה שהיה לך קודם. אחר כך אתה צריך להתמודד בבית. האישה שואלת מה העניינים? ואחרי חודשיים שוב שואלת מה העניינים. ואחרי שנה שוב שואלת מה העניינים. ואחרי שלוש שנים אומרת מה העניינים?!"
ומה אתה עונה לה?
"מה אתה יכול לענות? איבדת את הנכסים שלך. אומר, בכל זאת אמשיך לעשות קולנוע. האמירה הזאת היא הטירוף".
איפה בדיוק הטירוף?
"מי שמפריע לי - אכסח אותו. מי שרוצה להצטרף אליי - שיצטרף. אתה יוצא למשימה בחוסר אמון מוחלט. מוכן לדהור לתהום בלי למצמץ. לא מעניין אותך כולם. אתה אוכל יום־יום את השקרים שלהם, את השטויות. וממשיך לשחק את המשחק במקום שהוא אבוד".
מאז יציאת 'זוג יונים' היו כמה שינויים. תנועת MeToo הציפה את תרבות האונס בחברה המערבית וסימנה מחדש את הגבולות. בהתחשב בכך שעוד קודם הועלו טענות נגד קוסאשווילי שסרטיו מבזים נשים, לא היה ברור אם באקלים החדש יש בכלל מקום ליצירות הבוטות והפרובוקטיביות שלו.
"בשיא קמפיין ה־MeToo טענו בתקשורת שביימתי את 'זוג יונים' כדי לעבור חוויה מינית. אפילו פנו לטל טלמון ואמרו, 'דובר הטריד אותך! היית עירומה'. כאילו, כדובר, רציתי לממש פנטזיה מינית, יצור חרמן שסידר לעצמו גירוי מיני. טל אמרה להם, מה פתאום, שום הטרדה. ניסו לערער אותה, אמרו, 'את מבינה מה זה להיות אישה היום?' זה מציב אותי כסוטה, פושע. זו תלייה בכיכר העיר".
לא היית מוכן לזה?
"זו תקופה רודנית. אין סלחנות. תיישר קו או תמות. אז מה? ניכנס לדיקטטורה מחשבתית? המבקרים לא באו לראות את הסרט, אלא לממש את האג'נדה שלהם. הם בולעים אותך עם הצונמי של המטריקס שלהם. אני וטל לא מעניינים אותם. אומרים לך, 'אתה אנס', ואונסים אותך".
התנועה קמה לתקן עוול היסטורי.
"MeToo טוענת שלא מקיימים שיח מיני בכפייה. טוב מאוד שיש את התנועה הזאת. הייתה פה רודנות פטריארכלית וצריך לשים לזה קץ. מה זה קשור אליי? לאיזה מהסרטים שעשיתי אין לגיטימציה?"
לא בטוח שסצנת האונס ב'רווקה פלוס' הייתה עוברת היום.
"מה, אי־אפשר לעשות סצנות אונס?"
השחקנית יעל טוקר העידה כי עברה טראומה בעקבות הסצנה.
"מישהו הכריח אותה להצטלם? זה היה כתוב בתסריט. היא אישה בוגרת, יש לה אחריות על עצמה. אף אחד לא הזמין אותה לסצנת קפה ואז היא נאנסת במקלט".
אולי בכל זאת אתה קצת פרובוקטור?
"אני לא פרובוקטור. מה, אני כותב יצירה בשביל לעצבן? יש לי סרט לעשות, זה הנשמה שלי. הנשמה שלי לא נועדה לעצבן. המעשה שלי הוא לא פרובוקציה, הפירוש שלך הוא פרובוקציה. תבדוק את עצמך. אתה רואה בולבול ומתייחס לזה רק כבולבול. זה משהו אחר. יש פה רעיון. מה אתם רוצים שאעשה? שאזייף? שאשקר? שאעמיד פנים? אתם רוצים לסרס את יכולת הביטוי שלי".
מלבד 'התגנבות יחידים', אין סרט שלך בלי אלמנט מיני בוטה. לא מעט מבקרים ראו את הסצנות האלה כפורנוגרפיה.
"אני לא תופס פורנוגרפיה כהתערטלות. פורנוגרפיה יכולה להיות בכל מקום — ובשום מקום. כשאני רואה תוכנית בישול כמו 'מאסטר שף' זה פורנוגרפיה. מראים רק את הדבר עצמו, זה לא מגרה אותי לשום דבר אחר. אין סאבטקסט או אמירה ערכית. שום דבר מתחת לפני השטח. זה בדיוק כמו סרט פורנו שיש בו זוג שמקיים יחסי מין וחוץ מזה אין כלום. ב'מאסטר שף' עוד עושים המ.. המ.. ומקבלים ציונים. הם מבינים שהם בפורנוגרפיה, אבל נותנים לזה אלמנט רוחני, וזה הופך את זה לא רק לפורנוגרפי, אלא גם לגרוטסקי".
אבל אתה אוחז במצלמה.
"גם לי יש חלק בזה. יכול להיות שלא הייתי מתוחכם ולא הצלחתי לפתוח לך את הראש למה שאני רוצה שתראה. אבל זה לא בהכרח מה שאתה רואה, זה אני באמת".
× × ×
גם מחוץ למסך הוא ספג. סטודנטים באוניברסיטת תל־אביב התלוננו שהוא משתמש בשיעורים במילים בוטות כמו 'כוס' ו'זין'. הוא הושעה לשנה לאחר שבקי גריפין טענה שאחרי שקרא תסריט שכתבה כסטודנטית הוא התבטא כלפיה בגסות וחדר לחייה הפרטיים. סטודנטיות במכללת ספיר פנו לראש החוג שלומי אלקבץ בטענה שהשפה שלו בוטה במיוחד.
אולי מה שלך נראה נכון, לא עובד יותר?
"אם אני מביא כמורה לכיתה סצנה של סטנלי קובריק ותלמידות יוצאות - אז אני מבין היום שזה מוגזם".
למה הצגת סצנות שגרמו להן לתגובה רגשית כזאת?
"מה קובריק אמר ב'התפוז המכני'? שהאדם הוא חיית טרף, שהוא מכונה — זה הגרעין של הסרט. אז נמחק את קובריק?"
זה לא רק קובריק, ההתבטאויות שלך עוררו סערה.
"היום אני יודע שגם אם אדבר על ציצי, למרות שזה קשור לדמות, זה ייתפס כמוגזם".
אתה לא מסתדר עם האקלים החדש?
"זה טוב שיש תיקון, אבל מה, נזרוק את התנ"ך כי חוה מפתה את האדם? אם מישהו טוען שהוא רוצה לחזור לחברה מסורתית - שבה גבר הוא גבר ואישה היא אישה - צריך לסתום לו את הפה? תגיד לו אתה אנכרוניסטי. אל תסתום לו את הפה".
ירון לונדון חטף על שימוש בביטויים כאלה.
"זו סתימת פיות. זו התנוונות. אני בעד שגאולה אבן תגיד, 'לא מתאים לי שתדבר ככה', תתפתח שיחה ופתאום יתגלה שכוס זו לא מילה כזו נוראה, כמו הקונוטציה שיש לה. הכוס יקבל לגיטימציה. מה רע. כמו שאומרים 'אף' ואף אחד לא מתרגש. כשירון אומר 'כוס' הוא מתכוון כאילו הוא אמר אף, אבל זה שהמעוות, הפרשן, חושב שזה יותר מדי, זו הבעיה שלו".
וזה קרה חודש אחרי שלונדון העיד שנגע בחזה של אישה שעלתה איתו במעלית.
"הוא אמר, היא נגעה לי בבטן, אני נגעתי לה בשד — זה שני איברים שווים. זה חתיכת בשר וזה חתיכת בשר - מה רוצים ממני'".
זו היתממות, אפשר בכלל להשוות?
"הוא אומר, הציצי הוא בדיוק כמו הבטן. זה לא מרגש אותו מינית, וזה לא מרגש אותו. זה שמישהו חושב שחתיכת בשר מרגשת מינית - זה עניין שלו. אני יכול לא להסכים איתו, אתה יכול לא להסכים, אבל ככה הוא חושב. אנחנו צריכים לעודד שיח פתוח".
אבל זו המציאות החדשה.
"אמנים תמיד חיו מחוץ לאטמוספרה. נעו באטמוספרה שלהם, ושילמו את המחיר על זה. קראו להם מוזרים, הזויים, פלספנים. עשו להם דה־הומניזציה. נטלו מהם את האנושיות. הפכו אותם למשוגעים ברישיון".
ובשם האמנות אפשר הכל?
"באיזה סרט אני מבזה נשים? באיזה סרט אני מטריד או מטיף להטרדת נשים? מה הגבול - שנשים ילכו עם רעלה בחוץ? אישה או גבר עירומים בקולנוע זה לא בוטות. בסרט 'יום רגיל' של לי גילת, שבו אני משחק, אני עם הזין בחוץ ברחוב. לא מצאתי בזה משהו בוטה. היוצרים בחרו לומר 'הבן אדם דפוק' דרך הסצנה הזו. אתה יודע מה זה בוטות מינית? לא לאפשר סצנות עירום. זה רודנות, דיכוי מיני. יש אנשים שמרגישים צורך להגן על עצמם מהיצריות שלהם. ויש אנשים שמרגישים שיש להם צורך להתגרות ביצריות".
מדוע דווקא עכשיו נכנסנו לתקופה כזאת?
"הייתה פה מתירנות מינית היסטרית, פריצות, הכל מותר - ופתאום יש שמרנות כאילו לא הייתה מתירנות. כשאתה שבע מקצפת, אתה מקיא. היום מי שמשדר מיניות הוא דוחה. אנחנו לא מחפשים מיניות. המין איכזב. נשארנו עם הזין ביד, תן לנו משהו אחר".
למה איכזב?
"זו הייתה אשליה. צעירה או צעיר שהגיעו לתל־אביב. חופשיים, משוחררים, מחוזרים, סקסיים - ואז הם מבינים שהם כילו את הזמן שלהם על כלום. זה תמיד הבל הבלים".
את מה שקרה לו הוא רואה כסימפטום למשהו גדול יותר. "תעשיית הקולנוע מטומטמת בהוויה שלה. אף אחד לא יודע להעריך מה שכתוב. אני מגיש תסריט חדש, לא מגיבים אליו. אלא לסרט הקודם. זה הטמטום. הכל גחמות וטעם אישי. מה אכפת להם, זה לא הכסף שלהם. הרי תסריט זה רק תוכנית מתאר. תחשוב כמה יכולת, דמיון וכישרון צריך להפעיל כדי לראות מה יכול לצאת מאותם דפים. הרבה יותר קל לספור כמה קהל הגיע לסרט האחרון שלך. אחרי 'חתונה מאוחרת' היה לי מזל. נתנו לי לעשות סרט אחד או שניים, בלי לבדוק. ועכשיו לא. אתה צריך להמציא את עצמך מחדש, כי יש נגדך אנטגוניזם. אתה צריך להתמודד עם הדימוי הציבורי שלך".
אז מירי רגב צודקת בקמפיין שלה לחולל מהפכה בקריטריונים של ועדות התמיכה ובהחלפת שומרי הסף?
"היא אומרת, 'קלטתי אתכם, אתם מזינים אחד את השני. אתם קובעים לפי הטעם שלכם? אז אני אשים בוועדות אנשים לפי הטעם שלי'. הנזק שלה הוא בכך שהיא לא מחפשת אמנות, אלא ערכיות ואידיאולוגיה. אבל אמנות חיה במקומות שמשוחררים מאידיאולוגיה".
בגלל הביקורות הקוטלות הקרנות דחו אותך?
"ב'זוג יונים' הם אמרו שגמרתי את הסוס, שאני עושה נזק לקולנוע הישראלי. משפטים כאלו מקשים עליך להרים עוד סרט. והמבקרים עושים זאת בכוונה. הם יודעים למה. זה טקסט אגרסיבי שנועד לחיסול קריירה".
למה המבקרים רוצים לחסל אותך?
"הם חושבים שזו האחריות הציבורית שלהם לנקות מהקולנוע יוצרים כמוני. לא ראוי לבזבז עליי כספים ציבוריים של קרנות. המבקר נמצא בשער, הוא קובע. הוא מממש את הווייתו. אז או שהמבקרים מאמינים בזה, או שהם מגזימים בכוונה כדי לדאוג לאגו ולפרנסה שלהם. אלה אינטרסים אישיים של מיתוג עצמי. זה סגנון של בן־אדם. ככל שהוא מנמק פחות, ככה הוא משולח יותר. וזה יחזור אליו. הוא ידע רק להשתלח".
× × ×
אז בינתיים אפשר לראות אותו על המסך ב'קצפת ודובדבנים' שכאילו נכתב עליו - במאי שנוחל כישלון עם יציאת סרטו ומתרסק נפשית ופיזית. קוסאשווילי מגלם את נהג המונית ששומר עליו.
הוא בכלל היה מיועד לתפקיד הראשי. "גור הרים טלפון ושלח לי תסריט. היו לו מחשבות שאשחק את הבמאי. אמרתי לו, 'אין לך מה להתלבט. אתה צריך לשחק את התפקיד הראשי'. הבמאי הוא תפקיד נורא קשה, גוסס כל הסרט. אמרתי, מספיק תפקיד יותר קטן".
הבמאי בסרט הוא נרקיסיסט, לא רואה אף אחד ממטר, הורס את הזוגיות שלו בשם האמנות, מתמוטט פיזית ונפשית בעקבות הכישלון. כמה מזה נכון גם לגביך?
"מבחינתי זה סרט שנעשה עליי. אמנם לא קיבלתי עדיין התקף לב כמו גיבור הסרט, אבל המנעד הזה מתקיים גם בי. אבל זה לא סרט לוקאלי על במאים בישראל, אלא על מצב האדם בעולם.
"אצל גור גילמתי את אלוהים. הסרט בא להגיד שיש מי ששומר עלינו, אנחנו לא לבד. קאנט אמר שאלוהים זו אידיאה שאי־אפשר בלעדיה. מצד אחד הוא נורא קיים, מצד שני הוא מאוד אדיש. ברגע שאלוהים מתערב, נלקח מהאדם חופש הבחירה. מצד שני, אם האלוהים לא ייתערב, האלוהים הוא לא אלוהים".
מה המקום של אלוהים בחייך?
"החלשנו את אלוהים, הזזנו אותו הצידה. נקלענו לעידן שאנחנו יכולים להיות אנוכיים כי אין מנגנון הרתעה שיבחין בין טוב ורע. כאילו אפשר להסתדר בלעדי אלוהים. אבל הגישה הפוסט־מודרנית שאומרת שאין אמת, הכל הוא נראטיב שאני מספר — לא עוזרת במציאות. הבמאי, צור, עולה למונית בתחושה שהוא לבד בעולם. בסוף הסצנה הוא מבין שיש לו חבר. בלעדי הנהג הוא היה מת. רק משהו חיצוני יכול להציל אותנו".
מי הנהג מונית שלך?
"הטירוף. משהו עלום שדואג לך".
לפני שנה התחולל הנס, ולאחר אין־ספור דחיות קוסאשווילי קיבל אור ירוק מקרן רבינוביץ. בקרוב יתחיל ליהוק השחקנים. "זה סרט נקי לגמרי. הגיבור הראשי של הסרט הוא בן 11 ומה שהוא רוצה זה נשיקה ממלכת הכיתה".
בלי סצנות סקס?
"'סצנת הסקס' היחידה היא כשהם מאכילים אחד את השני. אתם יכולים להיות רגועים".
למדת לקח? חזרת בתשובה?
"זה לא שאלה של בוטות או של מיניות. אני לא יכול להרשות לעצמי לטפל בסרטים כמו במאי בינוני. במאי בינוני נסמך על הנראטיב בלבד. במאי שהוא מאסטר יודע לגרוף את הצופה. כנראה שאני צריך להפעיל מאמץ גדול יותר מהבמאי הבינוני שהיה ב'זוג יונים'".
ככה אתה תופס את עצמך?
"רוב הסרטים נעשים על ידי במאים בינוניים. אני רוצה להתפתח לעמדת המאסטר. אף פעם לא הייתי מאסטר — בעל בית שמכניס את היד שלו ללב של הצופים ובוחש שם, בעזרת הכלים שאמנות הקולנוע נותנת בידיו. רוברט אלטמן ב'תמונות קצרות' למשל הרבה יותר נועז מכל הסרטים שלי, הגיבור עומד עם הזין ומשתין על הגופה שלה למטה. אבל זה לא נתפס כבוטה. למה? כי זה עובד".
אחרי 'חתונה מאוחרת' הוכתרת כגאון.
"לא הבנתי על מה הם דיברו. הם הלכו אחרי מהלכים רטוריים של במאי בינוני. תמיד הייתי במאי בינוני. יש מעט מאוד יחידי סגולה שמצליחים לשלוט בכלים האלו. קובריק, אלטמן, אלמודובר, וודי אלן. אני מקווה שבסרט הבא אכוון אליהם".
אתה מסכים שהקולנוע הישראלי נמצא בפריחה מטורפת? סרטים זוכים בפרסים חשובים בפסטיבלים, במאים מוזמנים להוליווד.
"הוליווד היא לא תו תקן לאיכות. אם היית מועמד פעם ב־40 שנה, זה לא ביג־דיל. מה זה הוליווד? סרטי גיבורי־על. טובים ורעים. מתי ראית סרט שזכה באוסקר שהוא ברמה של 'הרומן שלי עם אנני'".
ובכל זאת, יותר ויותר במאים ישראלים עושים קריירה בחו"ל.
"אם הם הולכים ביוזמתם, יש להם תיאבון גדול. אם מזמינים אותם, קשה לסרב. כל הזדמנות זה לחם הביתה. אני הוזמנתי ב־2007. לא מתגעגע לזה. אבל אם יהיה משהו מעניין, אשמח".
ואולי הכיוון בכלל הוא טלוויזיה?
"אני לא מבין את הדבר הזה שנקרא צפיית בינג'. לא רואים פרק, אלא עונה שלמה ועוד עונה. הלו, מה קורה פה? איך המוח יכול לשאת את זה".
אז אתה לא עושה את זה?
"עשיתי את הטעות. הלכתי לראות. לא הבנתי למה. אם יש לך משהו לומר לי, תגיד לי אותו בשעה, שעתיים. מה יש לך להגיד לי במשך שבוע שלם? סטנלי קובריק עושה סרט של שעתיים ונעלם לעשר שנים. כאילו אומר, אין לי מה להוסיף. וההוא לוקח ארבע־חמש עונות?! אז מה, קובריק עבד עליי?"
זה מדיום אחר.
"אז מה המדיום הזה? להעלות גירה. בלה־בלה־בלה. מה יש שם? עלילה לשם עלילה. אין שום נפש. יש דמויות שמגיבות למצבים חיצוניים, אין עולם פנימי. רק חומריות. בהמתיות. תאכל עלים ותשתוק. אתה רואה פרק אחר פרק כדי להזין ולמלא את עצמך, ולא מצליח. ככה עד אין סוף. זה פורנוגרפיה".
