זִנְּקוּ מִן הַקּוֹמוֹת הַבּוֹעֲרוֹת מַטָּה —
אֶחָד, שְׁנַיִם, עוֹד אֲחֵרִים
מִלְּמַעְלָה, מִלְּמַטָּה.
הַתַּצְלוּם עָצַר אוֹתָם בַּחַיִּים
וְכָעֵת נוֹצֵר אוֹתָם
מֵעַל לָאֲדָמָה בַּדֶּרֶךְ לָאֲדָמָה.
כָּל אֶחָד עוֹדוֹ שְׁלֵמוּת
עִם פָּנִים מִשֶּׁלּוֹ
וְדָם חָבוּי הֵיטֵב.
יֵשׁ דֵּי זְמַן
לִפְרִיעַת הַשֵּׂעָר,
לִנְשִׁירַת מַפְתְּחוֹת וְכֶסֶף קָטָן
מִן הַכִּיסִים
עוֹדָם שְׁרוּיִים בִּתְחוּם הָאֲוִיר,
בִּטְוַח הַמְּקוֹמוֹת
שֶׁעַתָּה זֶה נִפְעֲרוּ.
רַק שְׁנֵי דְּבָרִים אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת לְמַעֲנָם —
לְתָאֵר אֶת הַמָּעוֹף הַזֶּה
וְלֹא לְהוֹסִיף מִשְׁפָּט אַחֲרוֹן.
מתוך: בשבח החלומות / הוצאת קשב לשירה
