הרווח המרכזי מיציאתם הסמוכה של הסרט "ימים נוראים" והסדרה המדוברת לא פחות "הנערים" — עוד לפני איכויותיהם הקולנועיות הרבות — הוא שהם מאפשרים לחברה הישראלית לצאת בהדרגה מההלם. כמעט רבע מאה אחרי הרצח המתועב, ואט־אט מתפוגגת חרדת הקודש מצד אחד, והאינפנטיליות מצד שני, בעיסוק ביגאל עמיר וברצח. עמיר אינו "עשב שוטה" כפי שמתארים בימין, או איזו מפלצת מחייכת סטייל חניבעל לקטר כפי שהוא מתואר משמאל. הוא אדם ככל אדם — שעבר תהליך אישי, חברתי ובסוף פוליטי, עם סביבה שחלקה הגדול ידע ושמע, חלקה דחף למעשה, וחלקה גם ניסה למנוע.
כל התהליכים האלה מתוארים בפרוטרוט ב"ימים נוראים", המועמד לעשרה פרסי אופיר, ומבחינתי — שיזכה ויגיע עד האוסקר. הסרט — שמוצג החל מסוף השבוע בטרום בכורה וייצא רשמית לאקרנים עוד שבועיים — מתאר באופן נקי ובלי סנטימנטליות מיותרת את התהליך שעבר עמיר עד לרצח. על השאלה הטרחנית משיעורים בתיכון — האם אפשר לעשות סרט שיציג את עמיר כגיבור קולנועי בלי להידרדר לעוול מוסרי, עונה הסרט ב"כן" מהדהד.
רבין מופיע רק בקטעי ארכיון, כפי שעמיר חווה אותו — כיריב קר ומרוחק (וההחלטה לנקות את הסרט מהאבל על לכתו נכונה). ואילו עמיר עצמו מגולם נהדר על ידי יהודה נהרי־הלוי שמתאר אותו כמתנדנד בין חוסר ביטחון ותסביך נחיתות מחד גיסא, אל שיגעון גדלות מאידך גיסא.
בכלל, מרשים לראות את הבמאי ירון זילברמן (שחי ופועל בארה"ב) והתסריטאי רון לשם ("אופוריה") מביאים כזה מגע אמריקאי מהוקצע לסרט דובר עברית שוטפת. הדרמה שלהם מצליחה לרתק למרות שכולנו יודעים את הסוף.
שני צירים דרמטיים חכמים בונים זילברמן ולשם: ההקצנה כתוצאה מסיפור אהבה כושל של עמיר מול סטודנטית בבר־אילן (דניאלה קרטס), בת למשפחת אצולה אשכנזית ובורגנית מההתנחלויות המבוססות. כאן נוגע הסרט בחוכמה בזווית שלא נידונה מספיק, והוא האלמנט המיני והעדתי בהקצנה, שנפיץ ועצוב לא פחות מהפוליטי. הציר השני, צפוי יותר אך מרגש לא פחות, הוא הכעס של עמיר על אביו, שלמה, המתון וה"גלותי" (אמיתי יעיש בן אוזיליו, גם מועמד לאופיר ובצדק). גם החברה סביב עמיר, מהמרצים והרבנים ועד הפוליטיקאים, לא יוצאת נקי.
תראו את "ימים נוראים". עם הכישלון ועצימת העיניים מול התופעה הזו כולנו מתמודדים עד היום.
ציון: 4 כוכבים
