אני לא מתלהב במיוחד מ"ספרי הסברה", כאלה שמכוונים להאכיל את הקורא בכפית. גם מסע מדומיין אל הקוטב הצפוני יכול לקבל מוחשיות דרך סיפור ועלילה, בטח ובטח מקום בעל משמעות תרבותית והיסטורית. בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת הייתה זו סדרת "ילדי העולם" שהתפרסמה במפגש של תרבויות שונות בצורה הכי מיוחדת שהכרתי עד היום. ילדות ממדינות שונות פתחו את ביתן וחייהן. אסטריד לינדגרן כתבה את רוב הסיפורים, חנה ריבקין־בריק צילמה, ולאה גולדברג כתבה את הגרסה העברית. מ"אֶלֶה קָרִי הילדה מלפלנד", דרך "נוריקו סאן הילדה מיפן" ועד "סיאה הילדה מאפריקה" — כולן סיפרו תרבות, סיפרו מקום, סיפרו תקופה. אבל בעיקר הסיפורים סיפרו את החיים של האנשים במדינות וקירבו אליהם ילדים נוספים שרחוקים מהם מאוד.
זאת לא המטרה של טרילוגיית הספרים "איפה זה" (תרגום: אסיה ברוך/ הוצאת ידיעות ספרים). הספרים הם מעין אנציקלופדיות קטנות לילדים על מקום, גילויו והאנשים שהעלו אותו לכותרות. אבל הספרים מנסים לחרוג מהתבנית המילונית ולספר את הסיפור בדרך קצת יותר קומוניקטיבית — יש שם את היירם בינגהאם וצוות החוקרים שלו שגילו את המאצ'ו פיצ'ו אחרי מסע מפרך בג'ונגל; בני האינקה שחקרו את השמיים כדי ללמוד על השמש, הירח והכוכבים; יש את, אל "פני צלקת" קפונה וג'ורג' "מכונת ירייה" קלי, כוכבי כלא אלקטרז; והבריחה המפורסמת של פרנק מוריס בחודש יוני 1962, מהכלא שהוגדר "השמור ביותר בעולם".
הספרים האלה, גם אם מוכרים, יכולים לעורר אצל ילדים את הרעב לסיפור שהוא מעבר לפרטים היבשים. בין אם הספרונים נלווים לביקור במקום או סתם כעוד רקע למקום — הם מעניינים לילדים ובוגרים כאחד. אולם מדובר בספרי אינפורמציה וככאלו יש להתייחס להם.
