עבור יוסי אלפי, גם סרטן הוא כר פורה להוציא ממנו סיפורים. בדיוק לפני שנה נחתה עליו הבשורה שהוא חולה בסרטן הערמונית. הגידול, שכבר הספיק לחסום את הכליות, אילץ את אלפי להיות מחובר לקתטר במשך שבועות. והנה, גם מציאות כואבת ומוגבלת כמו זו, השנייה הזאת שבה אדם הופך מבריא לחולה, מתורגמת אצל אלפי לסיפור מבודח. כל האמצעים כשרים כדי לרתק את הקהל. "חמש דקות אחרי שאני מגיע למחלקה האורולוגית בבית החולים, הרופאה הבדואית היפה יסמין עושה לי קתטר, ולא ידעתי שהיא הולכת לעשות את זה. אני מסתכל עליה כי היא כל כך יפה, ולא חושד בכלום. אני אומר לה, 'אז מה בדיוק את הולכת לעשות?’ והיא אומרת לי, 'יוסי, יוסי, אל תדאג'. החמודה הזו מדברת איתי יפה ופתאום, טאח, אני עם קתטר".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
ובזמן הזה המשכת לעבוד כרגיל?
"ביטלתי הכל, אבל היה אירוע אחד שלא הייתי מוכן לוותר עליו. הזמינו אותי להנחות אירוע בבית הנשיא, 70 שנה להקמת בית המשפט העליון. ערב סיפורים עם שופטי בית המשפט העליון לדורותיהם ואני לא אהיה שם?! הודעתי בבית החולים שעל זה אני לא מוותר. בסוף הסכימו לשחרר אותי. לבשתי חליפה יפה ועל השוק, מתחת למכנסיים, מוצמד בסקוץ', היה הקתטר. זהו, אני מוכן לאירוע. אני מגיע לבית הנשיא, האולם מלא. כל המי ומי שם. אני הולך לשירותים, פותח את הפקק, מרוקן ויודע שיש לי שעתיים להנחות את האירוע מבלי שהשקית תתפוצץ.
“אני מוכן, נאה ומסורק. מתיישב, לידי יושבים השופטים, ומחכה לעלות לבמה. אבל אני מרגיש שהנעל נכנסה לתוך בִּיצה. נהייתה רטובה לגמרי. אני אומר סליחה, אני תכף חוזר. רץ לשירותים, אלוהים ישמור, לא סגרתי את הפקק. הכל נשפך לתוך הנעל. מוריד את הנעל, מרוקן לאסלה, מנסה להספיג עם נייר טואלט. סו אשתי שבאה איתי לאירוע מחכה לי ליד הדלת. אני אומר לה, 'אל תדאגי, הכל בשליטה'. ואז אני שומע, 'אני מזמין לבמה את יוסי אלפי'. אני חוזר לאולם ותוך כדי שם לב שנעל אחת בצבע מט והשנייה בצבע הרגיל. תוך כדי שאני מדבר לקהל, אני משפשף את הנעל הלחה במכנסיים, בלי שישימו לב, כדי שתחזור לצבע הרגיל. זהו, עברתי את האירוע כמו גדול".
צחוק־צחוק, זה לא פשוט בכלל.
"היה לי צד שאמר לכולם, 'אני לא חולה, אני בתקלה'. אמרתי לעצמי שאני יוצא מזה. לא הסכמתי ללבוש את הבגדים של בית החולים. לא פסים עוד פעם", הוא צוחק על העיראקי שהוא. "מצד שני, זה פחד אלוהים. הייתי בחרדה קיומית. אמרתי לילדים, 'תדעו שהיו לי חיים נהדרים. אם אמות, אני מת שלם. ניסיתי לעשות כמה שיותר טוב. וגם אתם הייתם ילדים נפלאים'".
איך הם הגיבו לזה?
"הם שאלו אותי למה אני עושה סיכום. אמרתי להם שגם אם אני הולך, הכל טוב, הכל בסדר. אני מדבר על המוות כבר מגיל 30. הייתי היפי וגיל 30 היה נחשב זקן, 'תהרגו אותי אם אני מגיע לשם'. אז כבר עשיתי צוואה. היא לא השתנתה עד היום הזה. באתי לעולם עם טוסטוס ואעזוב עם טוסטוס".
×
מספר שנים שעננת הסרטן ריחפה מעליו, אבל אלפי ברח מבשורה. "בחמש השנים האחרונות שלי מדד ה־PSA3 (סמן סרטן הערמונית — ת"ב) עלה בהתמדה. הרופאה אמרה לי שאני חייב ללכת לביופסיה. אבל אני אדם שאף פעם לא היה חולה. אמרתי לה, תעזבי אותי, מה אני צריך את החרא הזה, שידקרו אותי שם? כשהיא התעקשה, הלכתי לאורולוג. בביופסיה הראשונה קבעו שמדד הגליסון (מהירות הצמיחה — ת”ב) - כל הזמן שמות אשכנזיים - דורש טיפול. אבל אני אדם עקשן וקיבלתי חוות דעת שנייה שאפשר עוד לחכות", אומר אלפי. מיד מתברר שהוא ממלא את המונחים "עקשן" ו"חוות דעת שנייה" בתוכן חדש - הוא ראה בערך 16 פרופסורים עד ששמע את מה שהוא רצה לשמוע.
כך זה נמשך, כחמש שנים. "בקיץ שעבר כבר רצו לנתח אותי ואני אמרתי, 'חבר'ה, אני לא יכול לדבר עד אוקטובר'. אחר כך טסתי עם אשתי לחתונה של בן של חברים בקופנהגן. ואז אני יורד מהמטוס ולא יכול לזוז. אין לי אוויר. אני מרגיש שאני נמוג. אני נשאר לחתונה ומרגיש כל כך חלש. סו אומרת לי, 'אמרתי לך לא לעשות ארבע הופעות בערב'. ברגע שאני חוזר לארץ, אני מרים טלפון לפרופסור שלי. נכנעתי לסיטואציה".
אלפי התאשפז כשהכליות שלו כבר היו בשביתה איטלקית. "מודיעים לי שעוד רגע אני עומד לאבד את הכליות. הן היו חסומות לגמרי והתנפחו לבלונים ענקיים. כשראיתי תמונות שלי אמרתי לסו שאני נראה חתיכת דרעק, 'תראי איזו כרס נהייתה לי'. כשחיברו אותי לקתטר, ירדו ממני ארבעה וחצי קילו מים. זה מה שגרם לכרס. כשעשו לי פט־סיטי זו פעם ראשונה שהייתי במכונת סי־טי. אני מרגיש שמכניסים אותי לסרקופג, שאני כמו בקבר. אסור לי לזוז כמעט שעה ואני חושב על נכד־נכד, נכדה־נכדה. על זה שיש לי רעיה נהדרת ושאסור לי לפשל".
מילה על סרטן הערמונית. הוא ממותג כסרטן "קל", שאם כבר לחטוף את 'הביג C', אז עדיף אותו. אבל מתברר שהוא נהנה מיחסי ציבור טובים מדי. הוא מדורג במקום הרביעי בתמותה מסרטן בישראל. אלפי הובהל לניתוח, ואז אפילו הנחישות שלו כבר לא עזרה. "התחושה שכולם בסדר, כולם חיים את החיים הרגילים, ורק אני לא. היו ימים קשים עם חום. כל פעם חטפתי זיהום מבית החולים. זה כאבי תופת, חוסר אונים וחולשה. המליצו לי על קנאביס רפואי, אבל לא רציתי. זה היה טוב לתקופה ההיפית שלי בצעירותי".
המשפחה הקיפה אותו. "סו הגיעה כל יום בשש בבוקר ונשארה איתי עד עשר בלילה. אין מתנה שקיבלתי מהעולם שמשתווה לזה שקיבלתי את האישה הזו. 50 שנה אנחנו ביחד ואני עדיין מחזר אחריה. היא שמרה עליי כמו לביאה. גם הבת הייתה איתי כל הזמן. הבן שלי שמנהל עסק ענק, התעקש לישון בכורסה בחדר שלי בבית חולים".
ומה עם גורי? הוא היה עם המשפחה בלוס־אנג'לס.
"גור אמר לי בטלפון, 'אני בא עכשיו'. אמרתי לו, אתה לא בא. היו לו שם את הפרויקטים שלו ולא רציתי להפריע לו. הוא היה מתקשר כל יום, למרות שיש הבדל של עשר שעות והיום שלנו הפוך. זה הפך לשעת סיפור. חברים קרובים הגיעו. עמיר פרץ, שהוא חבר ותיק, בא לבקר. גילה גמליאל שלא הכירה אותי ושמעה, צילצלה לשאול לשלומי. אבל אורחים שראו אותי במחלקה מסתובב עם ז'קט ומכנסי טרנינג שאלו אותי את מי באתי לבקר וביקשו לעשות איתי סלפי. בחופשים מהמחלקה, כשנתקלתי באנשים ששאלו אם רזיתי, עניתי שכן, שאני בדיאטה. נהייתי חתיך. מה שלומך? ‘טוב מאוד’. לא רציתי לעשות עניין".
אחרי עוד 25 הקרנות קשות ותקופת החלמה, עכשיו אלפי בסדר. כבר חמישה חודשים שהבדיקות יוצאות תקינות. אין יותר עדות לנוכחות תאים סרטניים בגוף. אבל הנפש זה סיפור אחר. "החרדה עוד איתי. זה פוסט־טראומה. אני רואה עקיצה על העור ואני רץ לבדוק שזה לא סרטני. אני גם עובד עכשיו על ספר שירים חדש שיקראו לו 'שירים מסרטן הערמונית'". "חייתי את חיי”, כתב באחד משיריו, “הייתי השחקן, הייתי הבמאי ועכשיו ביי־ביי".
×
בגיל 74 הוא קם מדי בוקר בארבע וחצי והולך לצעוד שלושה קילומטרים בפארק הלאומי ברמת־גן. לעבודה הוא מגיע על קטנוע, כשסו בת ה־69 יושבת מאחוריו. יש לו שלושה ילדים: בן, גור (המוכר כגורי) ושרי. "רציתי שתהיה שלישייה של בן, גור ויון. אבל השלישית יצאה בת".
לא בא לך לנוח אחרי התקופה הזוועתית שעברת?
"להיות פעיל זו השמחה הגדולה שלי. כשאני נח אני מרגיש שאני הולך לעזאזל".
הקיר במשרדו משובץ תעודות הוקרה, מלמעלה עד למטה. יקיר עיר כזו ועיר אחרת. גם תעודת "יקה לשם כבוד" תלויה שם. "כל פרס וכל תעודה זו הוכחה שהגעתי לעוד משהו. אההה, אני יכול לנשום. כל הילדות והנערות רציתי להוכיח שאני משהו", הוא מספר בכנות נוגעת ללב. "למד איתי בכיתה ילד שאבא שלו היה בעלים של מחצבה, וילד אחר שאבא שלו היה הבעלים של היקב הכי גדול אז בארץ. הם הלכו בעולם כאילו הוא שייך להם. הם יודעים. אני הייתי צריך להזיע כדי שישמעו אותי. היינו עשרה אחים במשפחה וכשלקחנו מונית כי זה יוצא יותר זול מלנסוע כולנו באוטובוס, שלושה מאיתנו נשכבו על הרצפה של המונית. אני הייתי אחד מהם. שוכב על הרצפה ורגליים עליי. כשגיליתי את יוסי בנאי החלפתי את השם שלי מיוסף ליוסי. לא עניתי יותר למי שקרא לי יוסף - הנה מישהו אחד שנראה כמוני. עד היום, אני מרגיש כמו חור שחור שצריך למלא בתוכן, להוכיח את עצמי. אבל מה שלא נכנס פנימה למערכת, החור הזה לא מתמלא".
חבל שאלפי לא יכול להסתכל על עצמו מהצד. הוא נחשב אבי התיאטרון הקהילתי בארץ, והקים מגמות של תיאטרון חברתי וקהילתי באוניברסיטאות. תלמידים שהכשיר הם היום ראשי חוגים באקדמיה. הוא חתום על הקמת תיאטרון גבעתיים, ועומל גם על הקמת מוזיאון המעברות בשיתוף המועצה לשימור אתרים. בסך הכל, הוציא כ־30 ספרים - בהם ספרי לימוד, ספרים לילדים ולנוער וכ־15 ספרי שירה. בשוליים, ניתן לחוש באכזבה שדווקא כמשורר הוא לא עשה לעצמו שם. "אולי אחרי מותי יכירו", הוא פולט.
אלפי התחיל כשחקן מוכשר, אבל לא בלי מאבק. "בסוף כיתה ח' הודיעו לי שאני ממשיך לבית ספר מקצועי להיות מסגר", הוא נזכר. "זה אכזרי ומטומטם. לא הסכמתי לזה. מגיל אפס ידעתי שאני אהיה אמן, איש תיאטרון. הלכתי עם ידיעה ברורה שזה מה שאני. שמעתי שיש בית ספר לאמנויות, 'רננים' (לימים תלמה ילין — ת"ב), והלכתי להתקבל. זה היה בית ספר פרטי והם נתנו לי ללמוד בחינם וגם עזרו לי כלכלית. למדתי עם הלל מיטלפונקט וטליה שפירא ז"ל. כל חיי היו נראים אחרת אם לא הייתי שם".
בצבא שירת בלהקת גייסות השריון וכשהשתחרר, נסע ללמוד באקדמיה הנחשבת בלונדון למוזיקה ואמנויות דרמטיות. כשחזר לארץ, שיחק בין היתר בקאמרי ובחאן (באחת הביקורות, כונה במליצות של אז "הוולגה המתפרצת"), וכשהשתעמם מלדקלם טקסטים של אחרים, התחיל לכתוב מחזות ולביים. בשלב הבא, החליט להביא את התיאטרון לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל. הוא הקים קבוצות תיאטרון בשכונת התקווה ובפרדס כץ, והעלה איתן מחזות פוליטיים מחאתיים. "אני נותן לעצמי את הקרדיט לזה שהתחילו להעלות בתיאטרון מחזות ישראליים. עד אז העלו רק מחזות מתורגמים. קבוצות התיאטרון שלי העלו רק מחזות מפה והביאו הרבה קהל. פתאום ראו שיש לזה קהל שצמא לזה", טוען אלפי.
שם גם הכל התחיל בשביל גורי הילד. הוא היה בן 11 כשהכריח את אביו לתת לו להשתתף כשחקן במחזה "המלך ואני" שאלפי העלה בשכונת התקווה. "הוא הגיע איתי לחזרות והחליט על דעת עצמו שהוא נבחן לתפקיד הראשי של הילד לואיס. הבמאים שעבדו איתי הודיעו לי שהילד גאון והתפקיד שלו. אמרתי להם שאני לא מוכן. לא רציתי שיגידו נפוטיזם. הם נלחמו בי וגור השתתף. יום אחד באתי הביתה ואמרתי לסו, 'זהו, זה סופי. אי־אפשר לעצור אותו'".
אמנים בדרך כלל נחרדים שהבן שלהם ימשיך בדרך המאתגרת הזו.
"גם אני הייתי חרד לו. אני יודע איזה חיים אלה. תודה לאל שהוא עושה חיל. אני שמח שאני אבא של גור ולא שהוא הבן של יוסי. מכיר הרבה 'בנים של'. הבן של הזמר הזה והבן של הבמאי ההוא, זו טרגדיה".
×
הימים שלפני הבחירות עשו אותו כועס ומודאג. רק עכשיו אלפי, איש נעים וחייכן שגם על הסרטן שלו דיבר בהומור, הופך לרציני. הוא לא יודע איזו ישראל ישאיר לנכדיו. "איזה דרדס קטן אומר שרבין רצח ניצולי שואה. איך דבר כזה יוצא לך מהפה? אז אני אקרא ליאיר נתניהו דרדס ולא אכפת לי להגיד את זה, גם אם יבואו לעצור אותי. לשם זה הולך. עוד יעצרו אזרחים על דברים שהם אומרים. אם לא נפסיק את ההסתה ואת הפילוג תהיה פה מלחמת אחים. מאז שביבי בשלטון, ההמנון הלאומי הוא בואו נהרוג את מי שלא מסכים איתנו או לא מעריץ אותנו.
"יש קריאות לרצח יום־יום. אני יודע דבר אחד: אם הוא ימשיך בדרך הזו, הוא יגרום לעוד רצח. רצח רבין לא היה רק בידיו של החרא הזה יגאל עמיר. זה קורה לנו מול העיניים, מגדלים פה עוד יגאל עמירים. אומרים, 'יהודים לא הורגים יהודים', אבל בהיסטוריה שלנו, יהודים בהחלט הרגו יהודים. נוער הגבעות מנסים להיות התלמידים של שמעון בר־יוחאי. בתקופה שלו יהודים הרגו יהודים".
אתה לא קצת מגזים?
"יצאתי מהבית השבוע ומולי שלט גדול עם הפנים של גנץ ומישהו עם סכין יפנית חתך לו את הפנים. זה לא אלימות? זה לא חינוך לאלימות?"
אז אתה ונתניהו פחות מסתדרים.
"אני עושה אירועים ליוצאי האצ"ל והלח"י. ביבי זה תועבה בשבילם. מה שקורה בארץ זו תועבה. אין משטרה", אלפי יורה. "רק לרפורטים קיימת המשטרה. גם שאר המנגנונים לא עובדים. החינוך בבלגן, הבריאות בבלגן. יש כאן אנשים רעבים ללחם. שלא יספרו לנו סיפורים. אני חבר עמותה ב'מטבח של פסיה'. אנחנו מאכילים אנשים בדרום תל־אביב. אנשים חושבים שהכל בסדר. אבל מטר ממרכז תל־אביב כלום לא בסדר. כל זה כי הראש עסוק בעצמו ובתיקים שלו".
גורי סיפר בראיון שהוא חבר ליכוד.
"שלא ידבר שטויות. הוא החליט שהוא רוצה לשנות את הליכוד מבפנים. אבל בגין לא הצליח בזה ולא מרידור ולא אחרים. הוא לא ליכודניק".
מה הצבעת?
"לעמיר פרץ. אני מכיר אותו עוד מהימים שהיה לו שפם גדול ושחור. מאשימים אותו שהפך את המפלגה לעדתית. אורלי והוא מרוקאים - אז זה עדתי. אם שני רוסים היו שם במקומם, היו הרי קוראים לזה ישראלי. בהתמודדות הראשונה של עמיר על ראשות מפלגת העבודה, הטחתי באיזה פורום שלא רוצים לבחור בו בגלל שהוא מרוקאי. חד וחלק".
ולפחות בינתיים מירי רגב היא שרת התרבות שלך.
"עם חוסר תרבות אי־אפשר לעשות תרבות. לא יוצרים תרבות עם פוליטיקה מסריחה. המילים הגסות, ההתגססות. כואב הלב, כי היא נלחמת על דברים שאני נלחמתי עליהם לפני 40 שנה".
אתה מבין שאתה תחטוף על זה שאתה שמאלני?
"גם את הנשיא היקר שלנו שעומד בנגף הפכו לשמאלני. הוא ראוי להערצה. כשכתבתי ביד שמאל, נתנו לי מכה על היד. אז עכשיו אני כותב ביד ימין ואת כל השאר עושה ביד שמאל. מה לעשות, לחתוך לי את היד? יש שמאל ויש ימין".
×
התודעה המזרחית של אלפי התעוררה במקביל לעבודה שלו בפריפריה. עד אותו רגע ניסה להתערות בכל כוחו בישראליות ולמחוק כל סממן למוצאו העיראקי. "ההורים דיברו ערבית ואני עניתי להם בעברית", הוא נזכר. "רק בגיל 30, כשאני אבא לילדים, הבנתי מה עשיתי. לקחתי מורה פרטי והתחלתי ללמוד ערבית".
כשחיפשו כותבים לסדרת הילדים המיתולוגית "הילדים משכונת חיים", אלפי הגיע להיבחן. הוא עקף את עמוס קינן וטאלנטים ספרותיים נוספים, והפך לכותב הראשי של הסדרה. "לשם כבר הבאתי את התודעה המזרחית שלי", הוא נזכר. "בפרינציפ, הילד הכהה היה החכם. הילד הבלונדיני היה פחות מוצלח. תקראי לזה אפליה מתקנת. עד אותו רגע, ילד שחור בטלוויזיה היה מסכן, מטומטם, מוכר עיתונים, עני".
בשנות ה־80 החל להגיש תוכניות רדיו בקול ישראל, ברשתות א' ו־ב'. באחד מהשידורים, מנהל הורה לסגור לאלפי את המיקרופון באמצע התוכנית כי השמיע יותר מדי מוזיקה ערבית. "שמתי שירים עיראקיים בתוכנית. עכשיו תשאלי מי הורה להפסיק את השידור שלי ולעבור מוזיקה? מנהל תוכניות עיראקי! הוא אמר לי שהפכתי את זה לרדיו ערבי. הטחתי בו שהוא יותר גרוע מכל גזעני אחר. מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. אמרתי לו שאני אעשה הכל שהוא לא יהיה ברדיו. זמן די קצר אחר כך, הוא כבר לא היה".
כשהתודעה שלך העמיקה, חזרת לסיפור המשפחתי, להבין מאיפה באת?
"בוודאי. הרבה שנים לא האמנתי שהיה לי אבא גיבור. ידעתי שהיו גיבורים באצ"ל, בלח"י, בפלמ"ח. אבל אף אחד לא סיפר לי שהיו גיבורים גם במחתרת בעיראק. הוא היה במחתרת הציונית בעיראק ובגלל זה עליתי רק עם סבתא שלי, והוא ואמא שלי נשארו מאחור לעוד כמה שנים. סבא שלי הבריח יהודים לארץ בתקופת השלטון הבריטי. הוא כל שנה לקח מונית מעיראק לנופש בים המלח עם אשתו. הבריטים חיכו בחופים למעפילים לא חוקיים. כשהמחתרת הציונית שמעה על הנסיעה הזו, הם ביקשו שיבריח יהודים במונית. זה אגדי".
מה הבנת אז על הישראליות, על גזענות?
"שהחזק מספר את הסיפור. הוא הקנון והוא לא מוכן לתת נתח של הסיפור למישהו אחר. אתה מספר על אנשי חומה ומגדל, אבל לא מספר על המעברות. קהילה שמתעלמים מהסיפור שלה, זה ג'נוסייד. מי שלא מספרים את הסיפור שלו כאילו לא נולד ולא היה פה. גרמו לאתיופים לצאת מכליהם כי אין הקשבה אליהם, לסיפור שלהם, לשואה שעברו בדרך לפה. אתה לא מכיר בהם, אז אתה גם הופך אותם ללא יהודים. אם לא נספר את הסיפור שלהם, נקבל דור שני עוין. כמו הדור השני באנגליה שיצר את אל־קאעידה".
יש עוד מספיק קשב לערב של שלוש שעות של סיפורים?
"הבן הממזר של מספר הסיפורים הוא הסטנדאפיסט. הוא עושה את זה קצר, אנחנו עושים את זה עמוק. קהל צעיר זה לאו דווקא קהל טוב. 40 אחוז פה הם אנשים מעל גיל 50 והם רוצים את התוכן הזה".
אפרופו סטנדאפיסט, כשגורי התראיין הוא אמר עליך, "לא מגיע לאיש פרס ישראל כבר?"
"כל שנה ממליצים עליי. אבל אם מתוך 630 מקבלי הפרס רק מעט יותר מעשרה הם בני עדות המזרח, אתה מבין שמשהו דפוק בפרס".
