מישהו עוקב אחריכם

שמי הוא אדוארד ג'וזף סנודן. פעם עבדתי בשירות הממשלה, אבל עכשיו אני עובד בשירות הציבור. נדרשו לי כמעט 30 שנה כדי להבין שיש הבדל, ומשהבנתי, הסתבכתי באי־אלו צרות במשרד. כתוצאה מכך אני מקדיש עכשיו את זמני לניסיונות להגן על הציבור מפני האיש שהייתי פעם — מרגל בסוכנות הביון המרכזית (CIA) ובסוכנות לביטחון לאומי (NSA), או סתם עוד איש היי־טק צעיר שיצא לבנות עולם שיהיה טוב יותר, כפי שהייתי סמוך ובטוח.

הקריירה שלי בקהילת המודיעין האמריקאית נמשכה רק שבע שנים קצרות. כלומר, רק שנה אחת יותר, עליי לומר בפליאה מסוימת, ממשך הזמן שאני נמצא בגלות, בארץ שלא בחרתי להיות בה. אבל במשך שבע שנות השירות האלה השתתפתי בשינוי המשמעותי ביותר בתולדות הריגול האמריקאי — שינוי מהמעקב הממוקד אחר יחידים למעקב המוני אחר אוכלוסיות שלמות. הייתי שותף לתהליך הטכנולוגי המאפשר לממשלה יחידה ללקט את כל התקשורת הדיגיטלית העולמית, לאחסן אותה לדורי־דורות ולערוך בה חיפושים כאוות נפשה.

צילום: שאטרסטוק

אחרי 11 בספטמבר 2001 הייתה קהילת המודיעין אכולת אשמה על שלא הצליחה להגן על אמריקה, על שהניחה להתקפה ההרסנית והקטלנית ביותר על הארץ מאז פרל הארבור להתרחש במשמרת שלה. בתגובה החליטו ראשיה לבנות מערכת שתבטיח כי הם לא ייתפסו עוד ישנים בשמירה, לעולם ועד. הבסיס שלה נועד להיות טכנולוגי, עניין זר ומוזר להמוני בעלי התואר הראשון במדע המדינה והתואר השני במנהל עסקים שאיישו אותה. דלתותיהן של סוכנויות המודיעין החשאיות ביותר נפתחו לרווחה לפני אנשי טכנולוגיה צעירים כמוני. כך קרה שהחנוּנים ירשו את הארץ.

אם היה משהו שידעתי בימים ההם, זה להתעסק עם מחשבים, ומשום כך התקדמתי במהירות. בגיל 22 קיבלתי לראשונה סיווג ביטחוני סודי ביותר מה־NSA ומילאתי תפקיד שנמצא בתחתית הפירמידה הארגונית. פחות משנה אחר כך הייתי ב־CIA, כמהנדס מערכות בעל גישה גורפת לאחדות מהרשתות הרגישות ביותר בעולמנו. המבוגר האחראי היחיד מעליי היה ברנש שבילה את שעות המשמרת שלו בקריאת רומנים של רוברט לדלום וטום קלנסי. הסוכנויות, בלהיטותן להעסיק בעלי יכולות טכניות, ניפצו את כל הכללים שלהן עצמן. בימים כתיקונם הן לא היו מקבלות לעבודה מישהו בלי תואר ראשון, או שלפחות למד שנתיים־שלוש במוסד להשכלה גבוהה, ואני לא הייתי כזה וגם לא כזה. בעולם שנוהג כמנהגו, לא היו נותנים לי אפילו להיכנס לבניין.

במעמקי מנהרה בהוואי, מתחת לשדה אננס — בעבר, בימי פרל הארבור, היה שם מפעל מטוסים תת־קרקעי — ישבתי לפני מסוף שממנו הייתה לי גישה בלתי מוגבלת למעשה לכל התקשורת של כמעט כל גבר, אישה או ילד עלי אדמות: כל מי שאי־פעם חייג בטלפון או נגע במחשב. בין האנשים האלה היו כ־320 מיליון אזרחים אמריקאים כמוני, שניהולם השוטף את חיי היומיום שלהם היה נתון למעקב — מתוך הפרה גסה לא רק של חוקת ארצות־הברית, אלא גם של ערכיה הבסיסיים של כל חברה דמוקרטית.

החלטתי לשבור שתיקה ולספר את האמת.

רק אחרי שהבנתי טוב יותר את המעקב הזה ואת נזקיו, התחילה לייסר אותי ההכרה בכך שאנו, הציבור הרחב — הציבור לא בארץ אחת בלבד, אלא בכל העולם — מעולם לא קיבלנו את הזכות להצביע על התהליך הזה, או אפילו את ההזדמנות להביע את דעתנו. מערכת המעקב הכמעט־אוניברסלי הוקמה לא רק בלי הסכמתנו אלא גם באופן שהעלים מידיעתנו כל היבט של תוכניותיה. על כל צעד ושעל שינויי הנהלים והשלכותיהם הוסתרו מכולנו, ובכלל זה מפני רוב המחוקקים שלנו. אל מי יכולתי לפנות? עם מי יכולתי לדבר? אמירת האמת, אפילו בלחש, אפילו באוזנו של עורך דין או שופט או חבר קונגרס, נעשתה עבירה חמורה עד כדי כך שאפילו רמיזה על קווי המתאר של העובדות הכלליות ביותר הייתה גוררת מאסר עולם בתא כלא פדרלי.

הייתי אבוד ושקעתי במצב רוח קודר בעת שהתלבטתי עם מצפוני. אני אוהב את ארצי ואני מאמין בשירות הציבור. נשבעתי שבועת אמונים — לא לאיזו סוכנות, אפילו לא לממשלה, אלא לציבור: לתמוך בחוקה ולהגן עליה, ומדובר באותה חוקה שהבטחתה להגן על חירויות האזרח הופרה בצורה כה בוטה. עכשיו לא הייתי סתם חלק מההפרה הזאת - הייתי שותף לדבר עבירה. כל העבודה הזאת, כל השנים האלה, בשירותו של מי עבדתי? כיצד אני אמור ליישב את ההתחייבויות החוזיות שלי לסודיות כלפי הסוכנויות שהעסיקו אותי עם השבועה שנשבעתי לעקרונות היסוד של ארצי? למי או לְמה אני חב את הנאמנות הגדולה יותר? באיזה שלב אני מחויב על פי צו המצפון להפר את החוק?

עטיפת הספר

*****

רק במבט לאחור אני מסוגל להבין לאיזה גובה דרך כוכבי. מהתלמיד שלא הצליח להוציא מילה מפיו בכיתה נהפכתי למורה לשפתו של עידן חדש; מבנם של זוג הורים צנועים ממעמד הביניים נהפכתי לגבר שחי חיי תפנוקים ומשׂתכר כסף כה גדול, עד שהוא איבד כל משמעות. בשבע השנים הקצרות של הקריירה שלי טיפסתי מתחזוקת שרתים מקומיים לבנייה ולהפעלה של מערכות חובקות עולם — משומר לילה בודד לשליט המפתחות של ארמון החידות.

אבל תמיד מסוכן להניח לאדם, גם אם הוא מיומן ביותר, לעלות גבוה מדי מהר מדי, לפני שהוא מספיק להיעשות ציני ולנטוש את האידיאליזם שלו. באורח בלתי צפוי לחלוטין תפסתי עמדה של ידיעת־הכל שלא הייתה כדוגמתה בקהילת המודיעין — הייתי די קרוב לשלב התחתון של סולם ההנהלה, אבל נמצאתי בקודקוד הפירמידה מבחינת הגישה. הדבר העניק לי יכולת יוצאת מן הכלל, שלמען האמת לא הגיעה לי, לצפות בקהילת המודיעין במלוא תועבותיה. ועדיין, נשארתי סקרן שבעתיים ביחס לעובדה היחידה שעדיין התקשיתי להשיגה: האם יש מישהו בעולם שהמכונה הזאת אינה יכולה לעקוב אחריו? האם יש מקום שהמכונה הזאת אינה יכולה להגיע אליו?

הדרך היחידה לגילוי התשובה הייתה לרדת למטה. עובדי ה־NSA בעלי הגישה החופשית ביותר למודיעין הכי גולמי היו אלה שישבו בכיסא המפעיל והקלידו במחשביהם את שמות האנשים שהתעוררו נגדם חשדות, זרים ואזרחי ארצות־הברית גם יחד. מסיבה זו או אחרת, או בלי שום סיבה בכלל, אנשים אלה נעשו יעדים להתבוננותה המדוקדקת ביותר של הסוכנות, וב־NSA היו מעוניינים למצוא כל דבר ודבר עליהם ועל התקשורת שלהם. היעד הסופי שלי, ידעתי, היה נקודת הממשק המדויקת הזאת — הנקודה המדויקת שבה המדינה נועצת את מבטה באדם, והאדם אינו מודע לכך כלל ועיקר.

התוכנה שאיפשרה את הגישה הזאת נקראה XKEYSCORE, והדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא כנראה כמנוע חיפוש המאפשר לאנליסט לחפש בכל מה שהכנסתם למחשביכם בימי חייכם. תארו לעצמכם מין גוגל שבמקום להראות דפים מהאינטרנט הציבורי מספק תוצאות מהדוא"ל הפרטי שלכם, מהצ'טים הפרטיים שלכם, מהקבצים הפרטיים שלכם, הכל בכל.

בלשון פשוטה, זה היה הדבר הכי קרוב למדע בדיוני שראיתי אי־פעם כמדע ממשי: הממשק מאפשר לך להקליד את הכתובת, את מספר הטלפון או את כתובת ה־IP של כל אחד בערך, ומיד לראות את ההיסטוריה של פעילותו המקוונת בזמן האחרון. בכמה מקרים יכולת אפילו לאחזר תיעוד של הפעילות המקוונת הזאת, כך שהמסך שראית לפניך היה המסך שלו, כל מה שהיה על שולחן העבודה שלו. יכולת לקרוא את הדוא"ל שלו, את היסטוריית הגלישה שלו, את היסטוריית החיפושים שלו, את מה שהוא העלה לרשתות החברתיות — את הכל. יכולת להשתיל במערכת התרעות שיופיעו כשאיזה אדם או איזה מכשיר שמעניין אותך נכנס לאינטרנט. ויכולת לעבור על חפיסות של נתוני אינטרנט ולראות את שאילתות החיפוש של האיש מופיעות אות אחר אות, כי אתרים רבים מאוד שידרו כל תו ברגע שהוקלד. זה היה כמו לצפות בהשלמת מילים אוטומטית, כשאותיות ומילים מופיעות על המסך מעצמן. אבל הבינה שמאחורי ההקלדה הזאת לא הייתה מלאכותית אלא אנושית: האדם בשלמותו.

לא הקלדתי את שמותיהם של מנהל הסוכנות או הנשיא ב־XKEYSCORE, אבל אחרי מספיק זמן במערכת תפסתי שהייתי יכול לעשות זאת. התקשורת של כל אחד ואחד הייתה במערכת — כל אחד ואחד. בהתחלה פחדתי שאם אעשה חיפושים בדרגים הבכירים ביותר האלה, יתפסו ויפטרו אותי, אם לא גרוע מזה. אבל היה פשוט להפליא להסוות שאילתה, אפילו על האישיות הרמה ביותר, על ידי קידוד מונחי החיפוש שלי במתכונת המכונה, שנראתה כמו קשקוש גמור לבני אדם, אבל הייתה מובנת לחלוטין ל־XKEYSCORE. אילו טרח מי מהמפקחים שתפקידם לבדוק את החיפושים להעיף מבט חודר יותר, הוא היה רואה רק קטע קוד בלתי מובן, בעוד אני יכולתי לדפדף בפעילויות האישיות ביותר של שופט בית המשפט העליון או חבר קונגרס.

*****

עד כמה שראיתי, איש מעמיתי החדשים לא התכוון לעשות שימוש לרעה בכוחותיו באורח כה מפואר, אבל אסייג ואומר שאם אכן עשו זאת, הם לא דיברו על כך מעולם. בכל מקרה, כשהאנליסטים חשבו על ניצול המערכת לרעה, הם התעניינו הרבה פחות בתועלת שפעולה כזאת עשויה להביא להם מבחינה מקצועית, והרבה יותר בתועלת שהיא עשויה להביא להם אישית. הדבר הוליד נוהג שזכה בכינוי LOVEINT, בדיחה גסה על יומינט וסיגינט, וסילוף של עצם רעיון המודיעין — מנהגם של האנליסטים להשתמש בתוכנות הסוכנות כדי לעקוב אחר אהובות או אהובים בעבר ובהווה, כמו גם אחר מושאי חיבה מזדמנים, לקרוא את הדוא"ל שלהם, להאזין לשיחות הטלפון שלהם ולהתחקות אחריהם באופן מקוון.

עובדי ה־NSA ידעו שרק האנליסטים הכי מטומטמים ייתפסו בשעת מעשה, ולמרות החוק הקובע כי העוסק במעקב מכל סוג שהוא לשימוש פרטי צפוי לעונש מאסר של עשר שנים לפחות, בכל תולדות הסוכנות לא קרה מעולם שמישהו ישב אפילו יום אחד בכלא בגלל הפשע הזה. האנליסטים הבינו כי הממשלה לא תתבע אותם אי־פעם למשפט בפומבי, מפני שאי־אפשר להעמיד לדין מישהו על שימוש לרעה במערכת סודית של מעקב המוני, אם מסרבים להודות בעצם קיומה של המערכת.

העלויות של המדיניות הזאת התגלו לעיניי במלואן כשישבתי לפני הקיר האחורי של חדר הכספות V22 במִפקדת ה־NSA עם שניים מהאנליסטים המוכשרים ביותר של התשתיות, שעיטרו את מרחב העבודה שלהם בתמונה בגובה שני מטרים של צ'ובאקה, הווקי המפורסם מ"מלחמת הכוכבים". התברר לי, בעת שאחד מהם הסביר לי את הפרטים של שגרות האבטחה של יעדיו, שתמונות עירום מיורטות הן מטבע לא רשמי במשרד. שותפו למרחב העבודה הסתובב בכיסאו שוב ושוב והפסיק אותנו בחיוך ובאמירת "תראו אותה", שעל כך השיב המדריך שלי ב"כל הכבוד!" או "איזה יופי!". הכלל הלא כתוב של העסקה היה שאם אתה מוצא תמונה או סרטון וידיאו בעירום של יעד מצודד — או של מישהי שמתקשרת עם יעד — אתה חייב להראות את זה לשאר החבר'ה, בתנאי שאין אף אישה בסביבה. ככה אתם יודעים שאתם יכולים לסמוך על חבריכם: אתם שותפים זה לפשעו של זה.

דבר אחד שמתברר במהירות רבה כאשר משתמשים ב־XKEYSCORE הוא שלכל האנשים המקוונים בעולם יש לפחות שני דברים במשותף: כולם צופים בפורנו בזמן זה או אחר, וכולם שומרים במחשב תמונות או סרטוני וידיאו של משפחותיהם. דברים אלה אמורים לגבי כל אדם ואדם, בלי הבדל מגדר, שיוך אתני, גזע או גיל — מהטרוריסט הכי שפל ועד הקשיש הכי חביב, שאולי הוא סבו של הטרוריסט הכי שפל, או אביו, או דודנו.

העניין המשפחתי הזה נגע לליבי יותר מכל. היה ילד אחד שאני זוכר במיוחד: ילד קטן מאינדונזיה. טכנית, לא הייתי אמור להתעניין בילד הקטן הזה, אבל התעניינתי בו מפני שהמעסיקים שלי התעניינו באביו. עברתי על תיקיות היעדים השיתופיות של אנליסט "דיוקן אישי", כלומר מישהו שלרוב מבלה את זמנו בחיטוט בחפצים כמו יומני צ'ט, תיבות דואר נכנס של ג'ימייל ומסרוני פייסבוק, במקום בתעבורה הסתומה והקשה יותר של האנליסטים של התשתית, המתקבלת ברובה מפיצוחים.

אביו של הילד, כמו אבי שלי, היה מהנדס — אבל שלא כמו אבי, האיש הזה לא היה קשור לממשלה או לצבא. הוא היה סתם אקדמאי מן השורה שנלכד ברשת הגריפה של המעקב. אני לא זוכר אפילו איך או למה הוא משך את תשומת ליבה של הסוכנות, אלא אם כן הייתה זו בקשתו להתקבל לעבודה באוניברסיטת מחקר באיראן. העילות לחשדות כמעט אף פעם לא תועדו כהלכה, אם בכלל, והקשרים יכלו להיות רופפים להפליא — "סבורים שהוא עלול להיות בקשר עם", ובהמשך שמו של איזה ארגון בינלאומי, כל דבר שהוא, מארגון תקינה לתקשורת בזק או יוניצ"ף עד משהו שאפשר אפילו להסכים שהוא מסוכן.

קטעים נבחרים מתקשורותיו של האיש סוננו מתוך זרם תעבורת האינטרנט ורוכזו בתיקיות — הנה העותק הרה הגורל של קורות החיים ששלח לאוניברסיטה החשודה; הנה המסרונים שלו; הנה היסטוריית הגלישה שלו ברשת; הנה התכתובת שלו, יוצאת ונכנסת, תחת כתובת ה־IP שלו, מהשבוע האחרון בערך. והנה נקודות הציון של ה"גיאו־גדר" שהאנליסט הציב סביבו, כדי לבדוק אם הוא התרחק יותר מדי מביתו, או אולי נסע לאוניברסיטה לראיון.

והיו גם תמונות שלו, וסרטון. הוא ישב לפני המחשב שלו, כפי שישבתי אני לפני המחשב שלי. חוץ מזה שעל ברכיו ישב פעוט, ילד בחיתול.

האבא ניסה לקרוא משהו, אבל הילד לא הפסיק לזוז, ללחוץ על המקשים ולצחקק. המיקרופון הפנימי של המחשב קלט את הצחקוקים שלו, ואני, כאן, שמעתי אותם באוזניות שלי. אבא החזיק את הילד חזק יותר, והילד הזדקף והישיר מבט אל מצלמת המחשב בעיניו המלוכסנות השחורות — לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שהוא מביט בי במישרין. פתאום תפסתי שנשימתי נעצרה בגרוני. סגרתי את ההתקשרות, קמתי מהמחשב ויצאתי מהמשרד לשירותים שבמסדרון, ראשי שחוח, האוזניות עדיין עליי והפתיל שלהן נגרר מאחור.

*****

כל דבר ודבר בילד האינדונזי ההוא, כל דבר ודבר באביו, הזכיר לי את אבי שלי. זמן מה לפני כן אכלנו ביחד ארוחת ערב, פתאום באמצע הארוחה, בין נגיסות בסלט הקיסר ולגימות של לימונדה ורודה, עלתה על דעתי מחשבה: לעולם לא אראה עוד את משפחתי. עיניי היו יבשות — הפעלתי שליטה עצמית רבה ככל שיכולתי — אבל בפנים הייתי הרוס. ידעתי שאם אספר לו מה אני עומד לעשות, הוא יקרא למשטרה. או יקרא לי משוגע ויסדיר את אשפוזי בבית חולים לחולי נפש. הוא יעשה את כל מה שיידרש כדי למנוע בעדי מלעשות את החמורה שבשגיאות.

לא נותר לי אלא לקוות שברבות הימים תשכך הגאווה את כאבו.