אם יש משהו שלא עזב אותנו בעשור האחרון, זה ירי הטילים והרקטות על עוטף עזה. "כולם שואלים אותי תמיד איך זה לחיות כאן, אבל מבחינתי זה רגיל", אומר אלון לוי מקיבוץ ברור חיל. "אני לא מכיר משהו אחר".
לוי בן ה־18, שמתגייס בקרוב ליחידה מובחרת, לא זוכר את האזעקה הראשונה שלו. אזעקות היו מבחינתו תמיד, מאז ומעולם. "נולדתי בתזמון מושלם עם תחילת ירי הקסאמים", הוא אומר. הזיכרון הראשון שלו מהלחימה בעוטף הוא מנסיעה לבית הספר, כשהיה בכיתה ג'. "פנינו שמאלה בצומת איבים, ושמענו צבע אדום", הוא מספר. "כמה שניות אחרי זה הרגשנו את האוטובוס רועד. הסתבר שהטיל נפל בצומת שהרגע עברנו בו".
אלא שבנובמבר 2018, קרה משהו ללוי. "זה היה אחרי סופ"ש עם 500 טילים", הוא מספר. "במהלך אותם ימים יצא לי להסתכל ברשתות החברתיות של חברים שלי מהמרכז ומהצפון, וראיתי שהם יוצאים למסיבות, לבילויים ולמסעדות, בזמן שמעל הראש שלי יורים טילים. רק אז הבנתי, אני חי בבועה. ביום ראשון היו לנו שיחות על המצב בבית הספר, והחלטנו שצריך לעשות מעשה".
ביחד עם כמה מחבריו אירגן לוי צעדת מחאה של תלמידים, שיצאו מעוטף עזה ועלו ברגל לירושלים. הצעדה הסתיימה בהפגנה מול הכנסת. "יש לנו ממשלה שרק מגיבה, לא יוזמת. זו הטענה העיקרית שלנו", הוא מסביר. "העוטף כבר לא מעניין. לא משנה כמה דיבור יהיה על זה, אף אחד לא חושב מה אפשר לעשות כדי לתת לנו פתרון. מדברים כל הזמן על ביטחון וביטחון, אבל אני לא רואה שמישהו מנסה לקדם את המצב".
הילדות בצל הקסאמים מנעה ממך לעשות משהו? לשחק כדורגל עם החבר'ה, למשל?
"לא, בגלל שאנחנו רגילים לזה כל כך ומבינים שזה המצב. משחקים כדורגל, ואם יש אזעקה רצים למיגונית".
כשאתה שומע אזעקה, איך אתה מגיב?
"מחשב מסלול מחדש. אתה ישר מחפש את המיגונית הקרובה. אבל זה לא רק אזעקה: בכל פעם שיש רעש חזק או צליל עולה ויורד, אני נדרך. בשנייה המוח שלך עובר למצב הישרדות".
