כמעט אואזיס

כל הורה יודע שריבים בין אחים הם חלק מהחיים. אצל האחים גלאגר נדמה שזאת כבר דרך חיים. עשר שנים חלפו מאז הפירוק של אואזיס, ונדמה שהאיחוד רחוק מתמיד. עם כל העצב שבדבר, לא בטוח שזה כל כך רע. באלבומים האחרונים של הלהקה – למרות שגם בהם היו לא מעט שירים טובים – היה קשה לאתר את התנופה שאפיינה אותם בתחילת הדרך. על הבמה הם סירבו לתקשר. הייתי באחת ההופעות האחרונות שלהם, והמחזה היה מכמיר לב, למרות שהמוזיקה המשיכה להיות נהדרת.

הפרידה אמנם הייתה מכוערת וקולנית, אבל מאז קרו לגלאגרים רק דברים טובים. נואל, הבכור, הדגים בשלושת אלבומיו שהוא עדיין כותב מבריק. לליאם – שבלהקה־האם תיפקד בעיקר כמבצע - לקח קצת יותר זמן למצוא את דרכו. בדרך הוא אסף את השברים שנותרו מאואזיס מינוס אחיו, והתוצאה הייתה מבולבלת במקרה הטוב. לפני שנתיים זה סוף־סוף קרה עם האלבום As You Were שהפתיע לטובה. עכשיו התחושה הזאת מתחזקת עם האלבום Why Me? Why Not, שאפילו עולה על קודמו.

להגיש שירים ליאם תמיד ידע, לכתוב אותם זו הייתה משימה קצת יותר מורכבת עבורו. כאן הוא נעזר בשירותיהם של אנדרו וויאט וגרג קורסטין, שעבדו בין היתר עם סיה, ליידי גאגא, אדל, לורד וברונו מארס. קשה להגדיר את התוצאה כמהפכנית אבל היא בהחלט מהנה, ובעיקר היא העמידה רצף שירים טובים שיגרמו לחובבי אואזיס להרגיש בבית. למשל בשיר הנושא המצוין, או ב־Be Still עם הגיטרות הרושפות, או ב־Now That I've Found You הכיפי שיעבוד טוב בהופעות.

חוץ מלהתכתב עם להקתו לשעבר, ליאם ממשיך להצדיע לאביו המוזיקלי הרוחני – ג'ון לנון, הילד הרע מהלהקה שגלאגר תמיד חלם שהוא החבר החמישי בה. הבלדה הממכרת Once נשמעת כמו העתק־הדבק מ־Jealous Guy של לנון, והיא לא הפעם היחידה שבה רוחו של האליל של גלאגר מרחפת כאן.

ועדיין, למרות האזכורים לביטלס ולאואזיס, Why Me? Why Not מצליח לשכנע שגם כשגלאגר מתכתב עם העבר שלו הוא בעצם ממשיך לנוע קדימה.