טיילור סוויפט פורצת למטבח בבית אמה בנאשוויל, כולה חיוכים, ונראית מאוד דומה לטיילור סוויפט שאנחנו מכירים. "אני צריכה שמישהו יעזור לי לצבוע את השיער לוורוד", היא אומרת, וכמה דקות אחר כך קצות השיער שלה מיישרים קו עם הלק הבוהק על הציפורניים, הסניקרס והפסים על החולצה, בהתאמה מושלמת לעטיפת אלבומה החדש, “Lover”. טיילור הקרבית, בבגדי עור שחורים מהאלבום הקודם, נעלמה ואיננה.
הכל נראה רגוע ונורמלי במטבח המשפחתי. שני הכלבים של אמא של טיילור, אחד קטן מאוד ואחד גדול מאוד, מזנקים על האורחים בחדווה לחה. זה נראה כמו עוד ביקור של בחורה בת 29 בבית ההורים, אם לא מביאים בחשבון את העובדה שבמרפסת עומדים יותר ממאה מעריצים דומעים ורועדים, מתקשים להאמין שתכף הם יפגשו את האלילה שלהם ויהיו הראשונים שישמעו את האלבום השביעי שלה. וכן, היא גם אפתה עוגיות.
הרבה עבר על סוויפט בשלוש השנים האחרונות. ביולי 2016 היא יצאה נגד הלהיט Famous של קניה ווסט, שבין היתר מדבר על האפשרות ליחסי מין ביניהם. בתגובה פירסמה קים קרדשיאן הקלטות של שיחות פרטיות בין בעלה לסוויפט, שבהן היא נשמעת כמי שמאשרת את השורה שאומרת ש”יש סיכוי שאני וטיילור נעשה סקס”. לא הופיעה שם התייחסות לשורה אחרת, "אני פירסמתי את הביץ' הזאת", שסוויפט טוענת שהפריעה לה במיוחד.
ב־2016 סוויפט בחרה שלא לתמוך באף אחד מהמועמדים לנשיאות, מה שניקז לעברה הרבה ביקורת. במקביל היא עבדה על Reputation, אלבום של בלדות אהבה שנונות וחדות, ומילאה אצטדיונים. וחוץ מזה היא פגשה את החבר הנוכחי שלה, השחקן האנגלי ג'ו אלווין, ואם לשפוט על פי כמה מהשירים ב־Lover - האלבום הבוגר ביותר של סוויפט — היחסים ביניהם רציניים לגמרי.
ברגעים הקשים שעברו עליה, היא מספרת, "את מרגישה כאילו את נשאבת לגמרי לתוך הגלים הגואים. אז מה אפשר עוד לעשות? לחבוט במים בכל הכוח? או לעצור את הנשימה ולקוות שתצליחי לצוף איכשהו? וזה מה שעשיתי. זה לקח לי שלוש שנים. העובדה שאני יושבת כאן איתך ועדיין לא נשטפת זיעה בכל הגוף, זה רק בגלל שראיינת אותי לפני שבע שנים”.
הראיון ההוא נערך בתקופה שבה הכל הלך לך טוב, אבל בכל זאת היית מאוד מודאגת, שמשהו יהיה לא בסדר.
“כן. הרגשתי שאני הולכת לבד בצד הכביש, כשאני יודעת שתכף ייפער חור במדרכה, ואני אפול לתוכו. אי־אפשר לנצח כל הזמן ולקוות שאנשים יאהבו את זה. אנשים מאוד אוהבים כל מה ש’חדש’. הם מעלים אותך גבוה, ולזמן מה את מוצאת את עצמך עומדת בפסגה ומנופפת בדגל. ואז הם אומרים פתאום, ‘רגע, בעצם אנחנו אוהבים דגל של מישהו אחר’. הם מחליטים שמה שאת עושה לא בסדר, שאת לא מייצגת את מה שאת אמורה לייצג. שאת דוגמה רעה. ואם את ממשיכה לעשות מוזיקה ומצליחה לשרוד ולגעת באנשים, בסופו של דבר הם שוב יעלו אותך על נס. ושוב יורידו, ויעלו בחזרה. זה קורה לנשים במוזיקה לעיתים תכופות יותר מאשר לגברים”.
וזה כמובן קרה גם לך?
“היו לי כמה תהפוכות בקריירה. כשהייתי בת 18 היו כאלה שאמרו, ‘טוב, היא לא באמת כותבת את השירים שהיא שרה’. אז בתגובה, באלבום השלישי כתבתי בעצמי את השירים. כשהייתי בת 22, החליטו שאני טורפת גברים סדרתית. אז הפסקתי לצאת לדייטים במשך שנתיים. ב־2016 כל מה שקשור אליי נתפס כשלילי. אם עשיתי משהו טוב, היו אומרים שזה נובע מהסיבות הלא־נכונות. אם עשיתי משהו אמיץ, לא עשיתי את זה כמו שצריך. אם התעקשתי על דעתי, אמרו שיש לי התפרצויות זעם. וכך מצאתי את עצמי מוקפת בלגלוג ובוז בלתי פוסקים. אז החלטתי לשתוק ולא להגיד כלום. אבל זאת לא הייתה באמת החלטה. זה היה לגמרי לא רצוני”.
אבל קרו לך גם דברים טובים, כמו האלבום Reputation שיצא לפני שנתיים.
“היו הקרבות שניהלתי בחוץ, ובמקביל היו הדברים שקרו בתוך העולם השקט והחמים שיצרתי לעצמי. זה מוזר, כי דווקא בתקופות הכי איומות בקריירה שלי, כשהתדמית שלי הייתה בשפל, עברתי את הרגעים הכי יפים בחיים השקטים שבחרתי לנהל. יש לי זיכרונות מדהימים מחברים שדאגו לי וחשבו עליי, גם כשכולם שנאו אותי. הדברים הרעים היו משמעותיים ומזיקים. אבל מה שיישאר הם הדברים הטובים. הלקח שלמדתי אז, זה שאסור לך לחשוף את החיים שלך בפני הציבור”.
כלומר?
“הייתי כמו גולדן־רטריבר, ניגשת לכל אחד ומקשקשת בזנב. ‘כן, בטח! מה אתה רוצה לדעת? מה אתה צריך?’ עכשיו, אני יותר כמו שועל”.
× × ×
בתקופה ההיא חשפה סוויפט את מה שזכה בתקשורת לכינוי “Girl Squad” — המעגל הקרוב שלה, שמורכב מכמה מהכוכבות הגדולות באמריקה, בהן הזמרות סלינה גומז ואלי גולדינג, השחקניות לינה דנהאם, אלן פומפאו ובלייק לייבלי, הדוגמניות ג’יג’י חדיד, קרלי קלוס וקארה דלווין ועוד. החיבור בין בנות הקבוצה, שתוארה כקליקה סגורה ואליטיסטית, ניקז לעבר סוויפט לא מעט ביקורת. “לא העליתי על דעתי שאפשר לתאר אותנו כ’קליקה שלא הייתה מקבלת אותי לשורותיה אם הייתי מנסה להצטרף’. שיט! זה הכה בי כמו גוש בטון”, היא אומרת עכשיו. “אני התכוונתי לומר שאנחנו יכולות לחבור יחד, ממש כמו שמותר לגברים. התרבות הפטריארכלית מאפשרת לגברים ליצור חבורות של 'אחים'. כשאתה גבר, כולם מבינים שיש לך כבוד לעמיתים שלך למקצוע”.
ומנשים מצפים לנהל מלחמות אחת נגד השנייה?
“כולם מניחים שיש לנו סכין בכיס. המסר הזה מסוכן. אף אחד לא מחוסן מפני זה, כי כולנו תוצרים של מה שהחברה, קבוצת הגיל שלך והאינטרנט אומרים לך”.
בתקופה ההיא כתבת ביומן שלך, "הקיץ הזה הוא הקיץ של האפוקליפסה". עד כמה היית קרובה לעזוב את הכל?
“הייתי קרובה לזה מאוד. חשבתי אז שמילים הן הדרך היחידה שלי לבטא את עצמי ולהבין את העולם, ועכשיו כל מילה שאני אומרת או כותבת עוברת עיוות ומשמשת נשק נגדי. אנשים אוהבים לעשות לינץ’, כמו להקת דגי פיראנה. אנשים כל כך נהנו לשנוא אותי, והם לא היו זקוקים להרבה סיבות. הרגשתי שהמצב ממש חסר תקווה. השירים שכתבתי היו מרירים ואגרסיביים. כתבתי המון הגיגים שידעתי שלעולם לא אפרסם, על מרגישים כנמצאים בתוך מערבולת שיימינג. ולא הצלחתי להבין מה אני אמורה ללמוד מזה, כי לא הייתי בטוחה מה בדיוק עשיתי שהיה כל כך לא בסדר. זה היה קשה. אני לא סובלת אנשים שלא מסוגלים לקבל ביקורת, אז ניסיתי לבדוק את עצמי, ואף שזה קשה וכואב מאוד לפעמים, אני באמת מנסה להבין מה גורם לאנשים לא לחבב אותי. עכשיו אני מבינה שאני בעצמי אמרתי דברים פי אלף יותר גרועים ממה שאמרו עליי”.
אבל כמה מהמבקרים הגדולים שלך בעבר הפכו לחברים, נכון?
“כמה מהחברויות הכי קרובות שלי הן עם אנשים שמתחו עליי ביקורת קשה, ופתחו בכך חלון לדו־שיח. בפעם הראשונה שהזמרת לורד הזכירה אותי, היא תקפה את התדמית שלי. איך אני אמורה להגיב כשמישהו אומר, ‘את, כבן אדם, פשוט מזויפת’. או כשאומרים לי שאני משחקת את הקורבן. אולי אני צריכה רק לחייך כל הזמן, ואף פעם לא להגיד שמשהו כואב לי? רק שאז זה באמת יהיה מזויף?”
אז איך נמלטים מהמלכודת הזאת?
“מאז שהייתי בת 15, כשאנשים מתחו עליי ביקורת כלשהי, הקפדתי לשנות ולתקן. אז בסוף — במקום להפוך לאדם אמיתי שבוחר איך הוא רוצה לחיות — אתה הופך לצירוף של כל הביקורות שהטיחו בך. אני החלטתי שאני צריכה לנהל חיים שקטים, כי שקט בחיים הפרטיים מונע עימותים. לא הבנתי שאני נותנת לאנשים תחושה שיש להם זכות לשחק בחיים שלי כאילו הם משחק וידיאו”.
אז איך השתנית?
“יש בי חלקים שלעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו בעבר. הייתי צריכה לגדול ולהתבגר בהרבה מובנים. לסמן גבולות, להבין מה שייך לי ומה הוא רכוש הציבור. הגרסה הישנה שלי, שחלקה הכל עם כולם ברצון ובלי להניד עפעף, גם עם מי שאולי לא היו ראויים לכך, טיילור הזאת כבר לא קיימת”.
ואיזו טיילור הסתכסה עם קניה ווסט?
“העולם לא הבין את הקונטקסט שבו זה קרה. שום דבר לא קורה סתם. הרגיז אותי כשהוא קרא לי ‘כלבה’. זה לא היה אירוע ספציפי אחד. פשוט נמאס לי מהדינמיקה בינינו. וזה לא רק שיחת הטלפון ההיא או השיר, אלא שרשרת של אירועים ותגובות. התחלתי להרגיש שאנחנו מחדשים את הקשר, וזה היה נפלא, כי כל מה שרציתי אחרי מה שקרה ב־2009 (כשווסט התפרץ לבמה בטקס פרסי ה־VMA בזמן נאום הניצחון של סוויפט, שזכתה על הווידיאו הטוב ביותר, וטען שהפרס הגיע לביונסה), היה לזכות מחדש בכבוד שלו. כשמישהו לא מכבד אותך, ועושה את זה בקול רם כל כך, ואומר שאת פשוט לא ראויה להיות כאן, את שונאת את עצמך בגלל הרצון העז שלך לזכות בכבוד מצידו, ורוצה שהבחור הזה שעוין אותי כל כך, יחשוב עליי בצורה חיובית.
“ואז יצאנו לארוחת ערב, והייתי מאושרת, כי הוא אמר דברים ממש יפים על המוזיקה שלי. לפני טקס פרסי MTV ב־2015, שבו הוא היה מועמד לפרס ‘ונגארד’, הוא התקשר אליי. לא הקלטתי את השיחה כי זה לא חוקי, אבל דיברנו במשך כשעה והוא אמר לי, ‘אני באמת־באמת רוצה שאת תגישי לי את הפרס. זה מאוד חשוב לי’, והוא פירט את כל הסיבות שבגללן זה חשוב לו. הוא יודע להיות הבחור הכי מתוק בעולם. ואני כל כך התלהבתי שהוא ביקש ממני, שכתבתי נאום ונשאתי אותו על הבמה בטקס. ואז הוא התחיל לצעוק, ‘MTV הזמינו את טיילור סוויפט להעניק לי את הפרס כדי לקבל רייטינג’. ואני עומדת בקהל, מחבקת את אשתו, ומרגישה שקור עובר בכל גופי. הבנתי שהוא דו־פרצופי. הוא רצה להיות נחמד אליי מאחורי הקלעים, ובו בזמן להיראות מגניב, לעלות על הבמה ולפלוט זבל. התעצבנתי נורא. הוא רצה לדבר איתי מאחורי הקלעים אחרי הטקס, אבל לא הסכמתי. אז למחרת הוא שלח לי זר ענק של פרחים כאות התנצלות. התגובה שלי הייתה, ‘אתה יודע מה? אני באמת לא רוצה לריב עוד פעם. אז בסדר, אני מתכוונת להתעלם מזה’. ולכן, כשהוא התקשר חשבתי שהוא עושה את זה מתוך כבוד אליי, כדי להסביר לי את השורה הבעייתית ההיא בשיר”.
“יש סיכוי שאני וטיילור נעשה סקס"?
“כן. בהתחלה חשבתי, ‘אוקיי, יופי. אנחנו שוב ביחסים טובים’, ואז כששמעתי את השיר אמרתי לעצמי, ‘אני עם זה גמרתי. אם אתה רוצה לריב, בוא נריב, אבל לפחות תהיה כן ואמיתי’. קודם הוא מתקרב אליך, זוכה באמונך, ואז מפוצץ אותך. אני ממש לא רוצה לדבר על זה יותר, כי זה מרגיז אותי, ואני לא רוצה לדבר על דברים שליליים כל היום”.
מתי הגעת לנקודה המתוארת בשיר הפתיחה של Lover: "שכחתי שהיית קיים"?
“זה קרה במהלך סיבוב ההופעות של Reputation, שהיה החוויה המתקנת המרגשת ביותר בקריירה שלי. הסיבוב הזה הביא אותי למקום הכי בריא ומאוזן שהייתי בו אי פעם. היום ברור לי שהתפקיד שלי הוא לעשות בידור. לא הסיפור הגדול שהתקשורת מנסה ליצור, כאילו כולנו נמצאים בשדה קרב, וכולם נלחמים נגד כולם, עד שכולם מתים פרט לאחד שיוצא מנצח. במקום זאת, הדיבור צריך להיות: ‘קייטי היא אגדה. גאגא היא אגדה. ביונסה היא אגדה. ריהאנה היא אגדה’. כי היצירה שלהן מאפילה לגמרי על הסיקור היומיומי של כל הסקנדלים המומצאים האלה. מתישהו במהלך הטור האחרון הבנתי שאנחנו פשוט שם כדי לבדר את הקהל. זה אמור להיות כיף”.
× × ×
בגיל 29, סוויפט נחשבת לאחת הזמרות המצליחות בעולם. היא מכרה 50 מיליון אלבומים, זכתה בעשרות פרסים, נבחרה שלוש פעמים לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם של השבועון “טיים”, יש לה 122 מיליון עוקבים באינסטגרם, 85 מיליון עוקבים בטוויטר והונה האישי נאמד ב־360 מיליון דולר.
בתחילת הקיץ היא יצאה נגד עסקת המכירה של “ביג מאשין”, הלייבל של סקוט בורשטה, האיש שהחתים אותה כזמרת אלמונית בגיל 15, לחברת ההשקעות “איתקה הולדינגז” שבבעלותו של סקוטר בראון, מי שגילה את ג’סטין ביבר, עוד נמסיס ותיק שלה. סוויפט תיארה את העסקה כ”תרחיש אימים”, וטענה כי בורשטה ובראון “שולטים באישה שלא רצתה שום קשר איתם”, ושהם התנהלו ב”בריונות”.
“כשיש לך מערכת יחסים עסקית עם מישהו במשך 15 שנים, יש תמיד עליות ומורדות”, היא אומרת, “אבל באמת חשבתי שהוא מסתכל עליי כעל הבת שמעולם לא הייתה לו. ולכן, גם כשהיו לנו רגעים קשים וחילוקי דעות מרים בענייני יצירה, נתתי יותר משקל לדברים הטובים. רציתי שנהיה חברים. חשבתי שאני מבינה מה זה בגידה, אבל מה שקרה איתו הגדיר את המושג הזה מחדש. לעבור ממצב שבו את מרגישה שאת הבת שלו, לתחושה הגרוטסקית של ‘אני בעצם העגלה המובחרת שהוא מפטם כדי למכור לבית המטבחיים שישלם לו את הסכום הגבוה ביותר’. בורשטה ובראון הם שני אנשים עשירים וחזקים מאוד, שמשתמשים ב־300 מיליון דולר של אחרים כדי לרכוש את אוסף היצירות שלי, ואז הם עומדים בבר ומצטלמים עם כוסות וויסקי בידיהם, בתחושת ניצחון כי הם הצליחו לעבוד עליי, ועשו את זה כל כך בחשאי, כך שאפילו לא ראיתי את זה בא”.
אחד השירים באלבום החדש כולל את השורה "סיפורים אמריקאיים עולים באש לנגד עיניי". למה את מתכוונת בדיוק?
“השורה הזאת מדברת על מה שאנחנו חושבים שאמריקה הייתה לפני שהנוף הפוליטי השתנה, ועל התמימות שהייתה בנו אז. והיא גם מדברת על הרעיון שאנחנו, תושבי אמריקה, בסך הכל רוצים לחיות את חיינו, להתפרנס, לגדל משפחה, ולאהוב את מי שבא לנו. וקשה לנו לראות את כל האנשים שמאבדים את הזכויות שלהם, או לראות אנשים שלא מרגישים בבית במה שאמור להיות הבית שלהם. יש שם גם שורה שאומרת ‘אני רואה את הרעים נותנים כיף’, לא רק בגלל שרעיונות ודיבורים גזעניים נוראיים התקיימו פעם בסתר ועכשיו הם גלויים לגמרי ומתחילים להיות השיח השולט, אלא גם כי האנשים שמייצגים את הדעות הללו פשוט חוגגים בקולי קולות. וזה נורא”.
את נמצאת במקום משונה — כוכבת פופ בלונדינית עם עיניים כחולות, שעד לא מזמן כל תומכי הימין, כולל הקיצוניים שביניהם, הניחו שאת בצד שלהם.
“אני לא חושבת שהם עדיין חושבים ככה. כן, זה היה די מורט עצבים. ולא גיליתי את זה אלא רק אחרי שזה קרה. כי בשלב ההוא לא היה לי אינטרנט בטלפון, ואנשי הצוות ובני המשפחה שלי דאגו לי מאוד, כי לא הייתי במקום טוב בחיי. זו הייתה תקופה שבה נאלצתי להרים ידיים ולומר, ‘חברים, אני לא מסוגלת לעשות את זה. אני צריכה שתיקחו ממני את המושכות, כי כל מה שאני רוצה זה להיעלם".
ובדיוק אז קבוצות שדוגלות ב"עליונות לבנה" ניכסו אותך אליהן?
“זה פשוט דוחה. אין דבר גרוע יותר מאלה שמאמינים בעליונות הגזע הלבן. זה מגעיל. אסור שיהיה לזה מקום בתוכנו. בעבר חייתי בסוג של אמביוולנטיות פוליטית, כי תמיד המועמד שהצבעתי עבורו זכה בבחירות. הייתה לנו תקופה מדהימה תחת אובמה. ממשלות זרות נתנו לנו כבוד. וכולנו היינו נרגשים מזה שאדם מכובד כל כך יושב בבית הלבן. הצבעתי לו פעמיים. עכשיו אני מתמקדת בבחירות של 2020. אני ממש מחפשת דרכים לעזור ולקדם את הנושא. אני לא רוצה שזה שוב יתפוצץ לנו בפנים. כי אני מאמינה שהמעורבות של סלבריטיז בקמפיין של הילרי פעלה נגדה”.
כמעריצה שרופה, מה חשבת על הסיום של "משחקי הכס"?
“אוי מיי גאד! קראתי איפשהו שהמוח שלנו, באופן קליני, מגיב לסיום הסדרה האהובה עלינו כמו שהוא מגיב לפרידה בזוגיות. אין דרך טובה לסיים את זה. לא משנה מה קורה בפרק הסיום, אנשים עדיין יהיו מאוד מדוכאים רק מעצם העובדה שזה נגמר”.
את לא מדברת על מערכות היחסים האינטימיות שלך, אבל את שרה עליהם תוך חשיפה של המון פרטים. מה ההבדל בעינייך?
“יש קונפליקט מוזר בין הרצון להיות יוצרת שכותבת שירים אישיים, לבין מצב שבו החיים הפרטיים שלך נזרקים אל תוך הדבר הזה שנקרא תרבות הפופ, כמו שקרה לי לפני עשר שנים. הבנתי בשלב מוקדם, שלא משנה מה אעשה, אנשים כל הזמן יתעניינו במה נכתב על מי. כשאת מבינה את חוקי המשחק ואיך הם ישפיעו עלייך, את חייבת לבחון היטב את המצב ולהחליט על אסטרטגיה. אבל בו בזמן, כתיבת שירים מעולם לא הייתה מרכיב אסטרטגי בקריירה שלי. נכון לעכשיו, אני כבר לא פוחדת להודות שמרכיבים אחרים בקריירה שלי, כמו איך לשווק את האלבום, הם בהחלט חלק מאסטרטגיה. אני לא סובלת נשים שלא מסוגלות להודות שיש להן מוח אסטרטגי, כי לגברים זה בהחלט מותר. נמאס לי להעמיד פנים כאילו אני לא מסוגלת לתכנן ולארגן את העסקים שלי.
“הרבה זמן הרגשתי שאסור לנשים בעסקי המוזיקה לנפנף בהצלחות שלהן, או אפילו לחשוף אותן, ולומר בגלוי, ‘כן, זאת הייתי אני. אני באתי עם הרעיון הזה’. אני חושבת שזה ממש לא הוגן. תראו את פרק הסיום של ‘משחקי הכס’. התחברתי במיוחד לסיפור של דאינריז, כי בעיניי היא ההוכחה לכך שלאישה קל לצבור כוח ועוצמה הרבה יותר מאשר לשמור עליהם לאורך זמן”.
טוב, היא גם רצחה.
“ברור שלא אהבתי את מה שהיא עשתה, אבל חשבתי שאולי הם מנסים להציג אותה כמי שמטפסת לצמרת ומגלה שלהישאר שם זה הרבה יותר קשה. קל יותר לצבור כוח מאשר לשמור עליו. קל יותר לזכות במוניטין מאשר לשמור עליו. קל יותר לקבל תשומת לב מאשר לשמור עליה לאורך זמן”.
סיפרת פעם שאמא שלך לא הענישה אותך כשהיית ילדה, כי את היית מענישה את עצמך. נדמה שזה כוח מניע ממשי ביותר בחיים שלך.
“כן. יפה שעלית על זה. והשאלה שמציגים לי היא: אם את ממשיכה לנסות לעשות דברים טובים, אבל כולם רואים את הדברים האלה בעין צינית ומניחים שהמניע והכוונה הם שליליים - האם עדיין תמשיכי לעשות אותם? למרות ששום דבר ממה שעשית לא נתפס כמעשה טוב? והתשובה היא ‘כן’. ביקורת בונה מאוד עוזרת לעיצוב האופי שלי. ביקורת סתמית וחסרת בסיס היא משהו שאני צריכה להיפטר ממנו”.
זה נשמע כמו החלטה בריאה. האם זה בעקבות טיפול פסיכולוגי?
“מעולם לא הייתי בטיפול. אני מדברת המון עם אמא שלי, כי היא זאת שראתה הכל. לוקח המון זמן לעדכן מישהו בכל מה שקרה ב־29 השנים שבהן אני חיה, ואמא שלי הייתה שם וראתה הכל. היא יודעת בדיוק מאין באתי. היו פעמים, בימים ממש־ממש־ממש־ממש קשים, שהיינו מדברות בטלפון במשך שעות על גבי שעות”.
את עדיין מרגישה ככה לפעמים?
“כשאני ביום רע, אני מרגישה כאילו כל החיים שלי הם ערימה של זבל שמורכב מכותרות מרושעות או מדברים רעים שקרו, מטעויות שעשיתי, מקלישאות ושמועות ודברים שאנשים חשבו עליי ב־15 השנים האחרונות. הרבה פעמים אתה עושה טעות, מקבל החלטה שגויה, אומר את הדבר הלא־נכון, פוגע באנשים, גם אם לא התכוונת. אתה לא תמיד יודע איך לתקן את הטעויות האלה. גדלתי במחשבה שאם אני נחמדה ומנסה לעשות את הדבר הנכון, אוכל להתגבר על כל המכשולים האלה. מתברר שאי־אפשר. מאז שהייתי ילדה ניסיתי להיות אדם טוב ונדיב. ואיך אדם כזה צריך להגיב כשדורסים אותו מכל עבר? אי־אפשר סתם לשבת, לאכול סלט ולהניח לזה לקרות. לא מזמן קייטי פרי ואני דיברנו על המזלות שלנו”.
מה אמרתן על זה?
“הייתה לנו שיחה מאוד ארוכה כשחזרנו להיות בקשר. שתינו תה, והיא אמרה, ‘אם הייתה לנו כוס יין לבן עכשיו, שתינו היינו בוכות’. דיברנו על בעיות תקשורת שהיו לנו עם אנשים בעבר, לאו דווקא זו עם זו. והיא אמרה, ‘אני מזל סרטן. סרטנים תוקפים מיד כשהם מרגישים מאוימים’. ואני אמרתי, ‘אני קשת. אנחנו עומדים מאחור, מנסים לאמוד את המצב, להעריך איך אנחנו מרגישים כלפיו, להרים את הקשת, למתוח אותה, ורק אז לירות’. כך שיש לנו דרכים מאוד שונות לעבד מצבים של כאב, בלבול, אי־הבנה. לעיתים קרובות היה לי עיכוב בתחושות כשמשהו הכאיב לי, ורק אחרי שעבר זמן יכולתי לומר שזה כאב.
“כשמסתכלים על הקליפ מהטקס ב־2009, אפשר לראות שקפאתי שם לגמרי. זאת הדרך שבה אני מגיבה לאי־נוחות, לכאב. אני פשוט נשארת קפואה. כשקורה משהו רע באמת, ואני מרגישה ממש־ממש פגועה וכואבת, אני יודעת את זה רק לאחר מעשה. כי אני מנסה לדכא ולהשתיק את התחושה שאומרת לי, ‘זה בטח לא מה שאת חושבת שזה’. לפני שנתיים התחלתי להתאמן בלהגיב לרגשות שלי באופן יותר מיידי. וזה בהחלט עזר במצבים של ויכוח. כי קונפליקט רגעי הוא הרבה יותר טוב מאשר מלחמה שמתעכבת”.
תרגום: לילית וגנר
