מרגישים את זה? תצמידו אוזן לטקסט הזה, אולי תרגישו; הטקסט נכתב במשרד של חברת ווי־וורק. הוא לא שלי (המשרד) - הוא של חבר טוב שאני עובד איתו מדי פעם ומשתמש לו בחלל הישיבה בכל פעם שהוא לא - אבל כן, זה טקסט ממשרדי ווי־וורק. מרגישים?
אני מקשקש, כמובן.
אני מניח שממילא אין דרך להעביר לטקסט את התחושה הנקייה והמוארת שבה הופכים את עצמם חללי העבודה המשותפים של החברה לנווה מדבר של איזו אורבניות משכילה, יזמית, דוברת השפה, גם בלב המדבריות הצחיחים והלוהטים של, למשל, דרום יפו.
אני מניח שזה עשוי להישמע מטופש לדבר על מיידיות כל התשתיות הדרושות לעבודה, על נדיבותו וחמימותו של העיצוב, על מטבחים נוחים ושופעים, על תאורה מדויקת, על חצר ובה ערסלי מנוחה, על מוזיקת רקע חזקה מספיק בשירותים וחלשה מספיק בכל מקום אחר, על רצינות של עשייה במסדרונות ודינמיקה חברתית באזורים המשותפים.
ווי־וורק עושה את כל זה באופן שנראה כמעט אגבי ומתבקש בתוך שוק עבודה שכל זה, ברוב המקרים, רחוק ממנו לגמרי. מרבית בנייני המשרדים - בוודאי התאגידיים - נעים עדיין בין סטריליות מעקרת ותאורה חלבית קרה לבין איזה כאוס מגובב של שולחנות, מחשבים, אביזרים, מטבחוני נס קפה ושאריות של החיים.
רוב השכירים יעבירו את רוב חייהם, להלן שעות עבודתם, בחללים שאינם מתקרבים להיות סביבה אנושית ונעימה מהסוג שווי־וורק טורחת ליצור. כן, חברות היי־טק הן אולי יוצאות הדופן - אבל גם שם, אם יצא לכם לבקר, העסק נע בין תאגידיות מעודכנת לבין אינפנטיליות עיצובית לשמה. איכשהו, ווי־וורק הצליחה להגדיר את שביל הזהב שמייצר סביבת עבודה עכשווית ופרודוקטיבית שמרגישה בו־זמנית נעימה, מסודרת והיררכית אבל לא מאיימת או ממשמעת מדי; כזו שאיננה בית קפה שכונתי אבל גם אינה הבידוד הנואש שכופה עליכם עבודה מהבית.
זו, אני מניח, הסיבה שווי־וורק בראה והגדירה מחדש את שוק חללי העבודה המשותפים - כי בואו, משרדים להשכרה היו שם הרבה לפניה. זה גם מה שמיתג והזניק אותה, מהר מדי, להערכת שווי מופרכת של 70 עד 90 מיליארד דולר, ולפרה הקשורה שבה כולנו נהנים לבעוט עכשיו, אחרי שהנפקתה המיועדת בוטלה, הערכת השווי צנחה מהר יותר מבועה דוטקומית, והמייסד, אדם נוימן - בחור עם פנים ותסרוקת יפים משל רובנו - נבעט למעלה.
אז אין כאן שום ניסיון לטעון שהמודל העסקי לא היה עקום; או שהנראטיב ששיווקה החברה למשקיעים לא היה מטעה; או שנוימן הוא מלאך. מה לי ולזה. אבל אם כבר שימוע - תנו לי לקחת לרגע את צד לקוח הקצה; ווי־וורק בכל זאת המציאה משהו: את חלל העבודה האוטופי של הזמן הנוכחי. זה לא מעט. אם תשרוד ואם לא, יש מה לקחת ממנה בירושה.
