בארץ לא חוגגים הלואין, וילדים ישראלים לרוב לא מתחפשים בפורים לרוחות רפאים וזומבים. סרטי אימה ביום שישי ה־13 הם לא ממש מסורת מקומית. דווקא משום כך, כדאי למי שרוצה שהילדים שלו יטעמו קצת תרבות אמריקאית גותית ומקאברית, לחשוף אותם לסדרה או לסרט שבאמת משלבים בין צחוק להפחדות: נניח ביטלג'וס, ספרי צמרמורת, או סרטי משפחת אדמס המקוריים עם כריסטינה ריצ'י הילדה, וגם הסדרה המקורית מהסיקסטיז מחזיקה יופי. לעומתם, סרט האנימציה החדש של משפחת אדמס הוא בזבוז זמן.
הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו זה שהוא קצר, ואם רוצים לגלות נדיבות מיוחדת אפשר להגיד שהוא "בסדר". העיבוד החדש והלא־מבריק מציג את העלילה הבסיסית על משפחה של רוחות רפאים שחיה בטירה אפלה, אבל היא בעצם משפחה אוהבת ורגילה עם אב ואם ושני ילדים שובבים שצריכים להתבגר ולמצוא את מקומם בעולם.
הסרט גונב מכל סרט של טים ברטון עם בדיחות עבשות שחוזרות אלף פעם: המשפחה שמעדיפה לכלוך ואופל על ניקיון ואור, ילדה גיבורה חיוורת שמסרבת לחייך ופרבר כל־אמריקאי ורוד הוא בעצם מקום עוין. אבל הייתי סולח לסרט על כך שהוא מעתיק ממאה מקומות אחרים, אם היה בו רגע אחד מצחיק, מרגש או מעניין.
כל הדמויות עוברות במכניות את המסלול שלו ציפיתם, וכמעט בכל סצנה אפשר להשלים לבד את המשפטים ולהבין לאן הדברים יתפתחו מכאן. אין פה שנייה של מוזרות אמיתית או הומור פרוע - וזה חבל כי בדיוק זה מה שמשפחת אדמס אמורה לייצג.
תגידו עזוב, סרט ילדים. מה נתקעת על תוצר זריז וזול (וקצר!) שחלק מהצופים אולי ייהנו ממנו וישכחו תוך שבוע? אולי, אבל בעידן שבו פיקסאר ('משפחת סופר־על') ואפילו דרימוורקס ('קונג פו פנדה') מגישים משלים שלמים ומרגשים בהרבה על משפחות מוזרות וחריגים בחברה, מגיע לילדכם יותר מ'משפחת אדמס'.
