אז הפעם נתחיל מהסוף: זה הטור האחרון שלי ב"7 ימים".
זו לא בחירה שלי, ולא זה המקום לפרט את הסיבות והנסיבות שבמסגרתן אני מסיימת את דרכי כאן. אבל, כפי שעשיתי מדי שבוע במהלך כמעט חמש שנים של כתיבת טור שבועי ל"7 ימים", אני מנסה לבחון את הנושא שעל הפרק בכנות מקסימלית, תוך שאיפה להבין איפה מה שקשור אליי ומעסיק אותי, פוגש אתכן ואתכם, הקוראות והקוראים של הטור.
את מערכת היחסים בינינו ראיתי תמיד כחוזה, קדוש מבחינתי, שאת נדריו אני מחדשת באדיקות מדי שבוע, ועיקרו: אתן ואתם תעניקו לי משאבים יקרים - זמן, תשומת לב, מחשבה; ואני בתמורה אעניק את מה שיצדיק את הבחירה להתעכב על העמוד המסוים הזה - עניין, צחוק, רגש, ובעיקר עוד זווית למחשבה על הדרך שכולנו צועדים וצועדות בה יחד - גם, ואולי אפילו במיוחד, כשנדמה לנו שאנחנו לגמרי לבד.
אז הנושאים שעל הפרק השבוע הם: פרידה, סוף ושינוי - כלים שבעזרתם החיים מתקילים אותנו מדי פעם, מארגנים לנו עיקול בכביש, או פנייה חדה שמצליחה להפתיע אותנו, גם אם הווייז הפנימי שלנו כבר עידכן אותנו שזה מגיע - בעוד 400 מטרים פני לשינוי, בכיכר הקרובה צאי ביציאה הראשונה לדרך חדשה.
המעניין הוא שבמהלך שנותיי בעיתון עסקתי בנושאים הללו - פרידה, סוף, שינוי ודרך חדשה - שוב ושוב.
מעל דפים אלה התמודדתי עם אובדן וגעגוע. כתבתי לא פעם על סבתי האהובה ועל לקחי החיים היקרים מפז שהשאירה לי, שחוכמתם רק מעמיקה עם השנים; כתבתי גם על סבא שלי, מיד לאחר מותו לפני שלוש שנים, וגם בפרספקטיבה של שנה ויותר; וממש לאחרונה התמודדתי כאן גם עם מותו בטרם עת של אחי האהוב.
אני דווקא אדם פרטי במהותי, אבל כשבחרתי להכניס אתכן ואתכם לאירועים הרגישים ולתחושות האינטימיות ביותר שלי, זה אף פעם לא היה מקרי. עשיתי את זה כשהרגשתי שבדברים שאני עוברת, חושבת או מרגישה, יש משהו שהוא הרבה מעבר לי עצמי - חוויה אוניברסלית, אנושית בבסיסה. ואין סיפוק גדול יותר, אין תמורה משמחת יותר לעמלי, מהרגעים שבהם מגיע מייל מקורא, שכותב ש־16 שנים אחרי מותה הפתאומי של אמו קרא את הטור שכתבתי על אובדן בעקבות מות אחי, וסוף־סוף מצא את המילים שמתארות את חוויית האובדן שלו. או מייל מקוראת שבעקבות טור שכתבתי על הודיה, הציעה בקבוצת הווטסאפ של אחיה ואחיותיה לכתוב תודות יומיות - והנה היא מספרת איך בתחילה הייתה ציניות, אבל תוך ימים ספורים הם התחילו לכתוב תודות אמיתיות, שיצרו כנות ואינטימיות שלא היו ביניהם קודם.
או קוראת שכתבה לי בעקבות טור על סבתי, שכך היא מקווה שנכדיה ונכדותיה יזכרו אותה - "זרועותיה רכות כפלומה וחזקות ככנפי נשרים". או מנהל בית ספר בחיפה שכתב לי שאת הטור שלי על חינוך ועל יחסים בין הורים לצוות חינוכי, הדפיס - "הארד־קופי! לא במייל..." - ב־500 עותקים וחילק אותו לכלל הורי בית הספר. ויש עוד ועוד דוגמאות, מאות, ואני נוצרת כל אחת מהן.
מעל דפים אלה גם צמחו וגדלו קבוצות הווטסאפ של גן פשוש - דנה הגננת, חדווה עוזרת בכירה לגננת, הורי הגן, וגם משפחת ווטסאפ עם אמא ואבא וארבעת ילדיהם, רונה, מיכלי, אביתר ואמיתי; וגם קבוצות הווטסאפ "החבר'ה של חמישי", עם שלושת זוגות החברים שפגשו את האתגרים של יחסי גברים ונשים באופן כללי; קבוצת הטיולים "תעבירו את הקבנוס", שחבריה בעיקר רוצים למצוא סיבות להבריז מטיול לטובת אכילת חמין בבית, ועוד.
הדמויות הפיקטיביות הללו, שנבראו אי שם בערבות דמיוני הפרוע, קיבלו חיים עד כדי כך שמצאתי שאני בעיקר צריכה לתת להם נושא לדון בו, ואז להקשיב ולהקליד את מה שאני שומעת. טורי הווטסאפ עסקו שוב ושוב בכמה שאנחנו לא מושלמים. בשריטות האינסופיות שיש בהורות ובזוגיות ובחיים שאנחנו חולקים עם אנשים אחרים, בין אם נרצה ובין אם לאו - במיקרו של חיי היומיום שלנו במשפחה, בגן ובחיי החברה שלנו, וגם במאקרו של חיינו המשותפים במדינה הזאת. וכך קרה, לא במקרה, שלגן פשוש הצטרפו נור ואמו אסיל, ערבים ישראלים שעימתו את הורי הגן עם הגזענות שטבועה בכולנו. גן פשוש התמודד לאורך השנים גם עם צוק איתן, עם טראומת רצח רבין, עם קשרי הון־שלטון, עם האיום המתמשך על הדמוקרטיה הישראלית ועל חופש הביטוי והמחשבה של כולנו.
גם מחוץ לגבולות קבוצות הווטסאפ עסקתי בנושאים הללו, שזוכים לכותרת המכבה־משהו "פוליטיקה". כי כישראלים וישראליות אין לנו את הפריבילגיה להפריד בין מה שקורה בגן של הילדים שלנו למה שקורה במדינה שלנו. במובן הרחב זה נכון לגבי כל מקום בעולם, אבל בישראל זה נכון במיוחד. כי ישראל כל כך צעירה - במונחים היסטוריים של אומות היא לא יותר מתינוקת - ועם זאת, סוחבת על כתפיה הצנומות אלפיים שנות היסטוריה. חתיכת תסביך, הדבר הזה.
מה גם שהיסטוריה היא דבר מתעתע. מצד אחד, צריך המון זמן ופרספקטיבה כדי להבין אותה. מצד שני, היא מתהווה בכל רגע נתון. החלטות שאנחנו מקבלים ומקבלות ברגעים אלה ממש, בחירות שאנחנו עושים ועושות - לשתוק או לצעוק, לוותר או להיאבק, לשבת בצד או לקפוץ פנימה ולהיות חלק פעיל מהתהליכים שיכריעו את העתיד שלנו - כל אחת מההחלטות הללו היא אבן בפסיפס חיינו, קטנה לכאורה, אבל הצירוף של כולן הוא שיקבע איך תיראה התמונה שתתקבל בסופו של דבר.
אז הפעם ההחלטה היא לא שלי. זה קורה בחיים, וזה בסדר גמור. יצא לי לפגוש סוף כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות, ואחד הדברים שלמדתי הוא שמותר להתאבל על דבר יפה שהגיע לסיומו, אבל אחרי שנותנים מקום לאבל, בטווח הארוך עדיף לחגוג את מה שהיה. במקום שסוף יהיה משקולת שמושכת אותנו לתהומות, כדאי לתת לכל הטוב שקדם לו להיות הרוח שנושבת תחת כנפינו. לשחרר את האבן הזאת, לראות אותה נוחתת, יוצרת אדוות על פני המים ואז שוקעת בשקט, בעוד אנחנו ממריאים - הלאה, לשמיים פתוחים, לאפשרויות אינסופיות.
תודה מעומק הלב לעורכת שלי, עפרה מזרחי, חדה כתער וסבלנית כנזיר בודהיסטי. תודה לרות גוילי שאיירה והאירה את מילותיי מדי שבוע. תודה למזל חורש על הגרפיקה. תודה לרון ירון שהביא אותי ל"ידיעות אחרונות".
התהליך שבמסגרתו מילים שנחצבו בליבי, בנפשי ובתודעתי עושות את דרכן המפותלת בעולם ואז נוחתות בליבו, בנפשו ובתודעתו של אדם אחר - זה נס מטורף. הייתה לי הזכות לנסות לחולל את הנס הזה, מדי שבוע, במשך שנים. אז יותר מכל תודה לכן ולכם - היה לי לכבוד ולעונג.
