הסטנדאפיסטית נגה ד'אנג'לי מודה שכאמא טרייה, הבמה הייתה עבורה תחליף מתבקש לחוגי היוגה ועיסוי התינוקות, שלא הצליחה לסבול. "הייתי בשוק אחרי הלידה", היא מספרת, "החיים התערערו לי והייתי צריכה להבין מחדש מי אני, מי בן הזוג שלי, מי זה הילד הזה שאני מאוד אוהבת אבל למה אי־אפשר אותו במינון של שעה וחצי ביום. אז נעמדתי על הבמה, דיברתי גם על דיכאון אחרי לידה ועל טחורים, ושם מצאתי את הפורקן שלי".
רק שם?
"הלכתי כמובן גם לפסיכולוגית, הייתי חייבת שמישהו יעשה לי סדר ברגשות האשם שלי על זה שקשה לי, על זה שאני מרגישה כלואה, והבנתי את הציפייה של העולם ממני כאישה. המשבר שחוויתי אילץ אותי לעצור ולהגיד 'לא טוב לי ככה', והחלטתי שבמקום להקטין את זה אני אגיד את זה. כי העולם רק מחכה להזדמנות להגיד לך איזה אמא להיות ומתי מותר להפסיק להיניק ומתי זה בסדר להוציא את הילד למשפחתון, ואני לא בהכרח מתאימה למודל הזה".
לבקשתנו, ד'אנג'לי שוטחת את משנתה המנומקת על קבוצות הווטסאפ הבלתי נסבלות (ראו מסגרת) ובכלל, עצות להורים מצחיקות אותה מאוד. "אני כל הזמן אומרת לבת שלי, 'את עצמאית! את אישה חזקה' ואז אני נזכרת שרבאק, הילדה בת שנתיים", היא מפציצה בהומור עצמי. "אני גם מתאמצת מאוד לא להתעצבן על הילד, כי ככה אמרו בהדרכת הורים, שצריך לשקף לו את הסיטואציה, לא לצעוק. אבל מה אני אמורה לעשות כשהוא נטרף? לעמוד לידו ולומר, 'אני רואה שיש שם תסכול ויש עייפות' ולא לצאת מדעתי? אז אני פוצחת בשירת התקווה ובעלי נכנס ואומר, 'אני רואה שאיבדת את זה'".
ד'אנג'לי ("אבי ממשפחה איטלקית, סבא שלי עבר את השואה בתעלות בוונציה וסבתא שלי גילתה את המיניות שלה כפרטיזנית ביערות", היא מסבירה בדרכה את השם הייחודי) בת 35, נשואה למסעדן אורי לוין ואמא לבן חמש ולבת שנתיים, מתגוררת בתל־אביב, מופיעה במועדונים, מצלמת סדרות טלוויזיה ורשת, ומרגישה, סוף־סוף, שמצאה את הקול הייחודי לה, שהיא נהנית להשמיע, ועדיין מופתעת שיש מי שרוצה לשמוע.
"הייתי רוצה להיות בת 30, כי אני מרגישה ששרפתי עשור על שטויות ועל אכילת ראש", היא אומרת. "אני מסתכלת על אחותי הקטנה. היא בת 27 והיא כל הזמן בוכה, ועל מה? 'קיבלתי מחזור ויש מסיבה'. בא לי לצחוק לה בפרצוף. אבל גם מבחינתי, להיות רווקה בתל־אביב היה רע. שנים אמרתי לעצמי שכל מה שאני צריכה זה למצוא גבר אחד ומקום חניה אחד, זה הכל. הגעתי בגיל 22, אחרי הטיול הגדול, אחרי עבודה בצוות בידור באילת, כל החבילה. נכנסתי לבית ספר למשחק והעיפו אותי בשנה ב' בתירוץ שאני קומיקאית וצריכה להתמקד בזה. נעלבתי כל כך ששנים אחר כך שיחקתי אבן במחזה על מרדכי אנילביץ', העיקר להוכיח שאני גם שחקנית, שאני יכולה להיות רצינית. אבל בהצגה המאה, בצוותא, שמעתי גלי צחוק מהאולם הסמוך והבנתי שאני לא בפוזיציה הנכונה. בסוף ההצגה טסתי לראות מה קורה שם, ראיתי את עדי אשכנזי ואמרתי לעצמי, 'אני יכולה להיות היא'".
למה חיכית כל כך הרבה?
"דווקא בגלל שאני ילדת הסנדוויץ' המצחיקה במשפחה, זאת שפורקת תסכולים בצורה שגורמת לכולם להתפוצץ מצחוק, לא היה לי ביטחון להיות במקום הזה, חשבתי שזה לא מכובד מספיק. בלימודי המשחק מקדשים נורא את הדרמה, ואני בת, אז היה ברור שאני אנסה לרַצות, שאני אלך לחולשות שלי. היום אני אומרת פשוט ‑ זאת אני. אבל התסכול הכי גדול היה שעד שהתחלתי לעשות סטנד־אפ הרגשתי בגוף כאילו מישהו מרביץ לי, כשהבנתי כמה זה מה שאני יכולה וצריכה לעשות וכמה אני רחוקה משם. הייתי צריכה להפסיק להשקיע בלהגשים את הפנטזיות היצירתיות של במאים ושל קבוצות תיאטרון ולהחליט שאני משקיעה בי. להתחיל לכתוב בעצמי, לבחור את האנשים שיעזרו לי, לעמוד מאחורי משהו שאני יצרתי, לא להיות המזדנבת".
זה קשור גם לג'נדר, מן הסתם.
"בטח. חלק מההתבגרות שלי כאישה היא היכולת להביא את הקול שלי, והעובדה שאני אישה עיכבה אותי. הרי המודל שלנו הוא לראות גברים מצחיקים שצוחקים על נשים, זאת ההבניה. וזה בסדר ללכת לערב סטנד־אפ של גברים ולשמוע אותם צוחקים עלינו, אבל ברגע שאישה מעלה מופע כזה ‑ הם מיד תופסים את זה כערב לנשים בלבד. ככל שיש לך יותר מקורות השראה מהמגדר שלך, כך את יכולה יותר לראות את עצמך במקומות האלה, ובאמת, כשראיתי את עדי זה נתן לי את הכוח ללכת על זה. לשמחתי המצב השתנה, ובנות צעירות רואות כיום נשים בכל מיני עמדות ומבינות שלא חייבות לגדל שערות בבית השחי ולשרוף חזיות כדי להיות פמיניסטיות".
הערב הראשון שלה על במה היה נורא. "כשזה לא עובד, וזה לא עבד באותו ערב, את צריכה גם להרגיש את הקהל וגם שהוא ירגיש אותך, לא לדבר מהר מדי, לדלג הלאה בזריזות כשמשהו שחשבת שיעיף אותם לא מעורר ולו צחוק אחד, וכל הזמן מתנהל איזה דיאלוג פנימי מתיש. אבל כשזה עובד ‑ את במולטי־אורגזמה".
אז היא ירדה מהבמה, חזרה לכתוב, התפרנסה מהצגות ילדים, חרשה את הארץ, חיממה מופעים ולא ויתרה. "ברגע שפרצתי את המחסום הבנתי שאין לי עניין במשחק דרמטי. לפעמים את מבינה שאת לא מבינה את החלום שלך, שהוא בעצם לא החלום שלך בכלל, שחלמת אותו כדי לעשות איזה וי. אז הרגשתי אנדרדוג, כי כולם סיימו את הלימודים וקיבלו הזדמנויות, ואני, שעפתי מהלימודים, הייתי צריכה להוכיח לכולם שאני ראויה ומוכשרת. בהתחלה הרגשתי שזה לא לגיטימי לדבר על הדברים האמיתיים שקורים לי, אבל הבנתי שאם לא עליהם, על מה אדבר? הלגיטימיות שחשתי באה עם ההתבגרות שלי, עם זיהוי הקול שלי ועם ההבנה איך אני רוצה לעשות את זה, איך אני הופכת סיפור כואב למצחיק. אחרי הלגיטימציה בא הביטחון ‑ בהתחלה לעמוד עשר דקות על במה, אחר כך חצי שעה ואחר כך שעה ורבע. כיום יש רגעים שבא לי להגיד לעצמי, 'וואלה, נגה, שיחקת אותה. איזה יופי שהאמנת בעצמך'. אני בתחום שלי, אני עושה מה שאני אוהבת ואני גם מתפרנסת מזה. זו תחושה של הישג, וזה לגמרי לא מובן מאליו".
החומרים שלה לקוחים מסביבתה הקרובה. "תמיד צחקתי על המשפחה שלי. הוריי התגרשו כשהייתי בת 17 ואי־אפשר לא להתייחס לזה שאבא שלי בטינדר ואימא שלי, היקית, נכנסה פתאום לקטע רוחני והתחילה להקשיב לזוהר ארגוב ולרקוד ריקודי בטן. על כל דבר היא הייתה אומרת לי, 'תחבקי את הילדה הפנימית שלך', ואני אמרתי לה, 'לא, תני לה לאכול!' כשהכרתי את אורי אמרתי לו שהוא גאל אותי מהסטטוס היחיד שהוא גרוע יותר מסטטוס עובדת זרה בתל־אביב ‑ הרווקה. וכמובן, אחרי שילדתי נוסף לי הנופך הנשי־אימהי. הייתי יוצאת נניח בלי הילד מהבית ואוטומטית אנשים שאלו 'איפה הילד?' הייתי עונה להם, 'מז'תומרת? גרסתי אותו'. כאילו, איפה הילד יכול להיות? יש לו גם אבא והוא איתו".
היא לא מהססת לדבר על החשק לפתוח את הנישואים ועל החשש מכך, יש לה ערימות של פתקים עם רעיונות למערכונים ועדיין חשוב לה במיוחד להצחיק בנים. "עד היום, כשאני עולה על במה ורואה רוב גברי אני מיד אחשוב מה אני משנה כדי לחבר אותם אליי, איך אני מבהירה להם שזה בסדר שהם פה, שאני אתייחס גם אליהם, שלא ירגישו שזה מופע לנשים בלבד. והאמת היא שכשגברים צוחקים אני נהנית יותר. עצוב שזה ככה, אבל זה כאילו שאם גבר צחק אז נציגות הפטריארכיה הגיעה ומצאתי חן בעיניה. אני עדיין זקוקה לאישור שלהם".
1. לא תישאי את אותה תגובה לשווא
בין צונאמי תגובות לא חשובות ‑ "צודקת", "מסכימה לגמרי", "גם אני חושבת ככה", "מזל טוב! נגיע", "יובלי ישמח לחגוג", "שילמתי", "גם שילמתי", "למי שייך הכובע?", "לא שלנו" כפול 30 ‑ את מפספסת הודעה כמו: "מחר להגיע ברבע לשמונה אחרת ההסעה יוצאת".
2. לא תכתבי יותר מ־30 תווים ותתחילי לשקול מילים.
3. לא תשפריצי חרדות שקר. "זהירות יש ילדים אלימים עם כינים ותולעים!" אמן ייחנקו מעינב לא חתוך, הפדופילים הלא־מחוסנים האלה! וכו'.
4. לא תשתמשי באמוג'י או כל תמונה. לא תשלחי מיליון תמונות שסותמות את הטלפון וגם אין שם תמונה של הילד שלי כי הוא בכלל לא אוהב להצטלם.
5. לא תדליקי את הצ'אט לשווא. פיספסת 250 הודעות? אין תקצירים חמודה. תגללי ותביני כמו שכולנו קראנו והבנו שלא צריך משלוח מנות כי הוועד קנה.
6. לא תקדמי את אביך או אמך. דודה שלי עושה סדנת טמפרור, אחותי עושה חוג בובות אנתרופוסופיות, אני מופיעה מחר תבואו (זאת אני ואני אפסיק. סליחה).
7. כן תהיה לך תת־קבוצה על פניי ‑ קבוצת מרמרה שבה אפשר לטנף, לשצף, לגדף את אמא של עילאי וליהנות מכל רגע. ורק שלא יתפלק לך בטעות "אלוהים אדירים שתסתום כבררררר", בקבוצה של הגן.
8. לא תהיי אמא של עילאי! תהיי קצת יותר אבא של דן, שעד עכשיו לא ידעת בכלל שהוא בקבוצה, נכון? יפה, תלמדי.
9. זכרי את יום השבת ושמרי על שקט גם בראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי ושישי לקודשו ‑ בחייאת, השבוע עמוס ויש לי עוד חמש קבוצות משפחתיות על הראש.
10. אנוכי אשתך אלוהיך, שהוצאתיך מכל קבוצות ההורים, כאילו יצאת לערב פוקר! בן הזוג אשר לא נמצא בקבוצה ואינו צריך לסבול אלפי הודעות בשנה, צריך להלל, לשבח, לפאר, לרומם את אשתו, אחרת פשוט יצורף לקבוצות לאלתר!
שתהיה לכולנו יצא/ת מהקבוצה טובה ושקטה!
