לפני חצי שנה נסעה נעמה יששכר (26) להודו. זאת הייתה הפעם השלישית שטסה לשם כחלק מניסיונה להתמקצע כמדריכת יוגה, אולם מהנסיעה הזאת היא לא שבה.
בדרך הביתה, רגע לפני שעלתה על טיסת הקונקשן ממוסקבה לישראל, החל הסיוט הגדול של חייה. כמות לא גדולה של סמים קלים, 9.5 גרם חשיש, נתגלתה בתרמיל שלה – שהועבר על ידי צוות הקרקע מהמטוס שלקח אותה מהודו אל המטוס שאמור היה להחזירה לישראל – על ידי כלב גישוש. מאז היא שהתה במעצר, רוב הזמן בכלא סמוך למוסקבה שבו התנאים קשים מאוד.
ביום שישי הגיע המכה הגדולה: בית המשפט גזר עליה שבע וחצי שנות מאסר, עונש חסר פרופורציה יחסית לעבירה. ברקע נמצאת דרישתם של הרוסים מממשלת ישראל לבטל את הסגרתו של האקר יהודי־רוסי לארצות־הברית, כשנעמה משמשת ככל הנראה אמצעי להפעלת לחץ.
מאז מעצרה, משפחתה של נעמה כמעט לא יכלה לתקשר איתה. הפגישות עימה בבית המעצר הלכו והתמעטו ככל שנמשך הזמן, שלטונות הכלא התעקשו שהמכתבים ממנה ואליה יהיו ברוסית. "ידיעות אחרונות" מביא את סיפורה של יששכר, שלב אחר שלב, כפי שסיפרה אותו לאמה במהלך אותן פגישות וכפי שעלה מתוך המכתבים ששלחה. "היא לא פושעת, היא לא תחזיק מעמד בכלא הרוסי", אומרת האם, יפה, בראיון שאותו היא מקיימת מדירה ברוסיה שבה היא מתגוררת בחודשים האחרונים, "נעמה היא כלי משחק בידי הרוסים. ערכו לה משפט ראווה".
יששכר נולדה בארה"ב וגרה יחד עם הוריה בפרבר של ניו־ג'רזי. בגיל 15 היא החליטה לעלות לארץ כדי לשרת בצה"ל. "אני לא רוצה להתגייס כעולה חדשה", הודיעה להוריה, "אני רוצה לעשות תיכון בישראל".
למרות ההתנגדויות בבית, נעמה התעקשה עד שהוריה נשברו ועלו יחד איתה לישראל. היא סיימה את התיכון, עשתה בגרות, התגייסה והייתה לוחמת בחיל האיסוף הקרבי. כשהייתה בצבא הוריה התגרשו ואמה נאלצה לחזור לעבוד בארה"ב.
"לא יכולתי לעמוד בנטל הכלכלי", מספרת יפה, "חזרתי לבת הנוספת שלי, ליעד, ונעמה הוכרזה כחיילת בודדה והייתה שנה וחצי לבד". השנים חלפו, נעמה החלה למצוא את ייעודה, ואז הגיעה אותה נסיעה גורלית.
נעמה הגיעה לשדה התעופה במוסקבה ושם התברר לה שהטיסה שלה נדחתה. "עשו לי בורדינג לטיסה הבאה, אחרי ארבע שעות. רציתי להספיק לבחירות שהיו באותו היום אז חיכיתי בשדה התעופה", סיפרה לאמה, "כשרציתי לעלות למטוס ונתתי את הכרטיס, המכשיר זמזם ומישהו אמר לי: 'בואי איתי'. כעסתי: 'מה בואי איתי, אני צריכה לעלות. הייתי פה ארבע שעות, למה עכשיו?', והוא רק אמר: 'קראנו לך בכריזה ולא שמעת'. ככה הכל התחיל".
האם, יפה, מספרת ש"הרוסים פתחו לה את התיק האישי ושלפו ממנו נרתיק. נעמה אמרה, 'זה לא שלי, אני לא מכירה את זה'. היא הייתה צריכה לבדוק את התרמיל לפני ששלחה אותו והיא לא עשתה זאת. בהודו תמיד מאחסנים עבור אנשים אחרים דברים בתרמיל שלך כי נוסעים עם חבר'ה. לקראת הטיסה התרמיל שלה היה קטן מדי. היא דחסה דברים פנימה, ומה שלא נכנס לה היא זרקה – מצעים, שמיכה. אבל היא לא דאגה לנער אותו אחרי לילה בדלהי. זו הייתה הטעות".
יפה בדיוק הייתה במטבח, בישלה לנעמה את האוכל שהיא אוהבת, כשבתה שלחה לה הודעה. "אמא, אל תילחצי, אני לא על הטיסה. מצאו אצלי משהו, אני לא יודעת, זה לא שלי".
לילה ירד. נעמה והאנשים שמתשאלים אותה מתקשים לתקשר. הם נעזרים בדיילת קרקע שיודעת מעט אנגלית. נעמה עם תיק גב, בלי אוכל. ישראלים רואים אותה, שואלים למה היא בוכה, נותנים לה תפוח ושואלים אם היא צריכה כסף.
"אמא, הבטן מתהפכת לי. אני לא יודעת מה לעשות",
היא מסמסת.
24 שעות חלפו מאז המעצר הראשוני בטרמינל. נעמה ומשפחתה מתחילים להבין שמשהו לא מתנהל כשורה. החששות גוברים. "אני מתה, המשטרה הגיעה, לוקחים אותי", כתבה נעמה לחברתה. "בשלב זה אמרו לה לחתום על טופס ברוסית. היא סירבה כי לא הבינה מה כתוב, ובסוף אחד הפקידים חתם בשבילה", מספרת האמא, "בתחנת המשטרה בשדה התעופה היא פגשה רב מבית חב"ד בשם שייע, שהגיע אליה יחד עם אשתו ונתן לה אוכל חם. הוא אמר לה, 'יש לי עו"ד טוב. מישהו בשם אלכסנדר, אמנם לוקח יקר, אבל כדאי'. אנחנו חשדנו שזו קנוניה להוציא מאיתנו סתם כסף, וזאת הייתה טעות שלנו. לקחנו עורך דין אקראי מרשימה שקיבלנו מהשגרירות. באיזה שהוא שלב היא אמרה לי, 'אמא, הם לוקחים לי את הטלפון. תשלחי את אלכסנדר. הוא הכי טוב'. עד אז היא הייתה אופטימית, אמרה לי, 'הם ייקחו את זה, יוותרו לי, ישחררו אותי'. היא אמרה להם, 'אני מודה שמצאתם את זה בתרמיל שלי. אבל זה לא שלי'. היא בכלל לא ידעה כמה גרם זה. הבנתי שזה נראה כמו חצי שקל. עגול ושטוח. בינתיים הגיע לשם גם עורך הדין ששכרנו לה, ושייע התקשר אליי ואמר, 'זה עורך דין טירון, זו טעות. נתפסה פה בחורה ישראלית לפני חודשיים ואלכסנדר הוציא אותה. הוא היה צריך להחליק להם מעטפה'. ואז אני מבינה שלוקחים אותה למקום כמו אבו כביר, ומודיעים לי שהמשפט שלה עוד יומיים, ביום שישי".
"אני מגיעה בחמש בבוקר למוסקבה ובתמימותי חושבת שהיא בתחנת משטרה בשדה התעופה. אלכסנדר, שכבר לקחנו אותו בשלב זה, אומר לי, 'לא, היא בתחנה אחרת באזור ואת לא יכולה לראות אותה'. אני מאחסנת את דבריי ולוקחת מונית לבית המשפט. אפריל. קפוא ברוסיה. נעמה עדיין עם הבגדים של הודו: גרביים, כפכפים, שאל דקיק על הכתפיים. בבית המשפט היא רואה אותי לראשונה אחרי שלושה חודשים, ועיניה זורחות. היא אומרת לי, 'אמא, אל תדאגי'. עורך הדין אומר, 'תארגני דירה כי כנראה נשחרר אותה למעצר בית. שימוש עצמי זה בין חודש לחודשיים מעצר. זה מה שקרה לבחורה אחרת שנעצרה. מעצר, קנס כספי וגירוש'", מספרת האמא.
אבל בפועל, הדברים נראים שונה. "נעמה הגיעה לשם אזוקה לגמרי", מספרת יפה, "התובע דיבר, עורך הדין אמר שהסם לא שלה, הבנתי שהם דנים בתנאי המעצר שלה ובינתיים דיברתי עם נעמה, אמרתי לה שהבאתי לה בגדים חמים, קרם פנים, סבון פנים. כשהשופט נכנס להחליט אני מצליחה לגעת בה, והיא אומרת לי:
'אמא, גם אם אני לא אקבל את מעצר הבית, אני רואה את זה כמו מילואים שעשיתי על גבול סיני, באוהלים, ואל תדאגי לי'.
שתינו אופטימיות. אני בטוחה שהיא הולכת למעצר בית. היא אומרת לי, 'אמא, הייתי בתא בודד, לא התקלחתי מאז דלהי. את מריחה אותי? ניסיתי לרחוץ את הפנים בכיור וקצת לנקות את עצמי כי במשטרה לא נתנו לי להתקלח. אמא, איזה שטות שלא בדקתי את התרמיל. כששמו לי את האזיקים על הידיים הבנתי שאני בבעיה. אמרתי להם כל הזמן, 'למה לי להבריח מהודו? אני יכולה לבוא לארץ ולקנות את הכמות הזו בלי להסתבך'. זה לא עזר. אני מנסה לחבק, אבל לוקחים לי אותה. אני רצה אחרי השוטר עם הבגדים שהבאתי לה ובסוף הוא לוקח ממני מעיל, אחרי שבדק שאין כלום בכיסים, סוודר וגרביים. הנעליים לא התאימו כי הן מעור. היא יורדת במדרגות ואני בשוק. עורך הדין אומר שהיא הולכת לבית מעצר, שרופא יבדוק אותה, שהיא תקבל מיטה ומצעים ויהיה בסדר. זה נשמע לי טוב, ולא ידעתי שזה בעצם כלא. אחר כך היא כותבת לי שהיא הגיעה לשם – ונחרדה, 'עשו לי בדיקת דם לראות אם אני על סמים. אחר כך נתנו לי מצעים, מגבת וסבון. המקלחת זה הדבר הכי טוב שקרה לי. הם לא הגבילו אותי והמקלחת הייתה חמה וארוכה. ואז
נכנסתי לאולם של 30 נשים, קיבלתי מיטה והתכרבלתי עליה כמו כדור. הרגשתי שאני בסיוט. אמרתי לעצמי: זה חלום רע ואני אצא מפה'.
"נעמה נכלאה בכלא 4, כלא הנשים היחידי במוסקבה. כדי לפגוש אותה צריך לקבוע תור. לקח לי יותר משבוע לראות אותה. שייע מבית חב"ד ראה אותה לפניי. הוא הביא לה אוכל כשר והיא סיפרה לו מה עברה. יומיים אחר כך ראיתי אותה. חיכיתי שעות בחוץ, ובסוף הקונסולית סידרה לי פגישה עם מתורגמנית. נכנסתי בקבוצה של שמונה או עשר נשים יחד. את מדברת איתה דרך זכוכית, בטלפון. ואז היא מספרת לי, 'כולם שמעו עליי, ואחת פה מדברת אנגלית. איזה מזל. נתנו לי מיטת קומותיים ליד החלון היחידי. אין הרבה מה לעשות, מתעוררים בשש בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר'. למזלה היא אוהבת דייסה, מה שנותנים שם. עוף וביצים היא לא אוכלת. 'האוכל סביר', היא אומרת לי, 'אבל גם את יכולה להביא לי אוכל כי לא מקבלים פה שום ירק או פרי, והחלב מוקצב'.
"מאז, כל פעם שבאתי הבאתי לה אוכל וגם שייע, שהיו לו יחסים טובים עם סוהרת, הגיע אליה. כל אסיר יכול להתקשר רבע שעה בשבוע. אני קיבלתי ממנה רק שתי שיחות, קניתי סים רוסי, הפקדתי לה כסף ויש דברים שהיא מזמינה בעצמה. נוזלים, למשל, אסור לי להעביר לה. את מספקת לה הכל: אבקת כביסה, גבינות, חלב. ויום אחד היא אומרת לי, 'מעבירים אותי לאולם אחר, ואני מפחדת כי התרגלתי לבנות'. בסוף מתברר שזה מקום יותר טוב. עד אז היא ישבה עם סוחרי סמים, כי כנראה מסווגים אותם לפי העבירה. היא סיפרה לי ש'הבנות שאלו אותי כמה עולה קוק בישראל. אמרתי להן: אני לא יודעת. בחיים לא קניתי קוק.
גיליתי שיש דינמיקה בכלא, צריך לדעת למי להתקרב ולמי לא, וכשיש מישהי ותיקה היא מחליטה בשביל כולן. למדתי לשמור את הדעות שלי לעצמי, לא להפריע לאף אחד,
למצוא אנשים אופטימיים ולהיצמד אליהם. הייתה לי איזו חברה שהייתה נחמדה ופתאום יצאה עליי, צרחה ודחפה אותי. לא עניתי לה, ומאותו רגע התרחקתי ממנה. למדתי עם מי לדבר ועם מי לא', היא סיפרה לי".
חודש חלף מאז המעצר. "אלכסנדר אמר לי, 'יש לנו דיון עוד חודש. תעלי על מטוס ונחזיר לך אותה לישראל'. אמרתי לו, 'אני טסה לארץ אבל חוזרת לדיון. כמה שעות אחרי שאני נוחתת בארץ, הוא מתקשר בהיסטריה ומספר לי שמאשימים אותה בהברחה. אני לא מבינה. איך הברחה? היא בכלל לא נכנסה לרוסיה. ישר עליתי על מטוס ושוב היה דיון על מעצר בית. כשהיא שמעה את המילה 'הברחה' היא אמרה לי:
'מה עשיתי? מה הם רוצים ממני? כל הזמן יש להם את אותן שאלות: למה באת לפה? איפה קנית את הסם? עושים פה כל יום חיפוש בגוף ובחדר.
אבל אל תדאגי, אני בסדר, אמא, אני חזקה, לא אתן להם לשבור אותי. אני כל כך מודה לך שאת פה'. אסור לה לכתוב בעברית כי הכל צריך לעבור צנזורה. מישהי הייתה מתרגמת את המכתבים שלי אליה לרוסית ואת שלה אליי לעברית. היא כתבה לי:
'אני מנסה לעשות יוגה ומדיטציה וללמד את הבנות בחצר לעשות ספורט ולנוע, ולא רק לאכול. אני מנסה לרומם את מצב רוחן. למישהי לא היו לה בגדים אז נתתי לה את הבגדים שלי. אני עוברת מסע. כנראה שהייתי צריכה לעבור אותו.
אני עוזרת פה לכל כך הרבה אנשים, אני לומדת על עצמי.
הכל יהיה בסדר. זה מסע שאני ואת עוברות. ככה אני רואה את זה'. עוד חודש ועוד חודש וככה זה נמשך חצי שנה. אני נוסעת לארץ כי הויזה היא לשלושה חודשים, אז אני נוסעת ובאה לכמה ימים. את המכתבים ששלחה לי צילמתי ואני קוראת אותם בימים קשים".
"החקירה נגמרה. נעמה עברה לבית כלא אחר, שעה וחצי ממוסקבה. יש בו חלונות ועציצים ואנחנו לא מוגבלות בזמן. פעמיים בחודש אפשר להיפגש לשעתיים או שלוש, אבל תמיד עם מתורגמן. נעמה כותבת לי: 'מאולם של 32 בנות עברנו לארבע בנות בתא, אבל זה מקום יותר קטן. שם יכולתי לעשות הליכה ולחייך לעצמי.
זוכרת שתמיד היית אומרת לי במוצ"ש: תחייכי שיהיה לך שבוע טוב? אז פה כל מוצ"ש אני מחייכת לעצמי והולכת ויודעת שאם אני אחייך אני אוכל להתעלם מהמציאות. כשיש לי נפילות ואני בוכה אני יודעת להרים את עצמי בזכותך. את האמא הכי טובה בעולם. זה לא מובן מאליו שאת פה ואני מרגישה את האנרגיות שלך מבעד לחומות'.
אבל אני מרגישה שאכזבתי אותה. הלכתי להמון שרים, משרדים, ניסיתי לשלם, השגתי לה בכל פעם בית אחר כחלופת מעצר, אבל הם כאילו מתנגדים. יש לזה כל מיני תנאים. למשל, שיהיה בית בלי משכנתא, שלא יהיו בו ילדים. המזכירה של שייע הביאה לנו דירה כזו, אבל משהו כאילו עוצר אותם והם הולכים נגדנו. בדיון הרביעי או החמישי הקונסולית הביאה מכתב שהם ערבים שהיא לא תברח, שייע שם ערבות, הבאתי שתי דירות שונות, ואחר כך הבנו שהשופט הולך עם התובע. כל פעם היא באה בתקווה וכל פעם חזרה לכלא. היא כותבת יומן ומסמנת איקס על כל יום שהיא נמצאת בכלא, רושמת את החלומות שלה, או מה היא צריכה. בהתחלה היא הייתה אומרת לי הרבה, 'יום אחד נצחק על זה'. היום היא כבר לא אומרת את זה. היא מיואשת. היא יודעת שהעונש פה על עבירת הברחה הוא עשר שנים. היא אומרת 'לא הברחתי. הרי בכלל לא נכנסתי לרוסיה'. היא לא יודעת שלא מעניין אותם מה היא אומרת. כבר ארבעה חודשים היא יושבת. על מה? על זה שהיא עצרה במוסקבה? אני רואה ברחוב במוסקבה בחורות מטיילות ועושות קניות ונצבט לי הלב. נעמה לא שתתה קפה הפוך מאפריל, לא שמעה שיר בעברית מאפריל".
החוויה בכלא הולכת ומכלה את נפשה של נעמה. "היא אמרה לי:
'תביאי לי אטמי אוזניים. חריקות דלתות הברזל והנעילה של הדלתות גומרים אותי. אסירות צורחות בלילות מהסיוטים. זה מפחיד אותי.
אני מנסה להירגע על ידי קריאה: ספרי מדיטציה, פילוסופיה. זה רק באנגלית ורק דברים שהודפסו ברוסיה. העברית מאוד חסרה לי. בכלל, אני מרגישה בתוך אפילה. את מספרת לי שכולם מגויסים עבורי, אבל במה זה עוזר לי? זה מוציא אותי מפה?', היא שואלת, ואני לא יודעת מה להגיד. נעמה היא אזרחית אמריקאית. אבל יותר קל לי לבקש עזרה מהמדינה שלי. הלכתי לשר הזה ולזה, וכלום לא יצא. מפחדים להתערב. לקראת החורף היא ביקשה ממני בגדים, טייצים. 'אבל אל תביאי לי מהבית', היא אומרת לי, 'אני לא רוצה שהבגדים של הבית יתחברו למקום הזה'. ביום הולדתי היא כתבה, 'מהמקום הזה כל כך קשה לי לאחל לך דברים'".
"אני מגיעה לדיון, התובע נותן את נאום הסיום במשך עשר דקות ומבקש שמונה שנות מאסר. עורך הדין שלנו עומד לפני השופט ומסביר למה זו לא הברחה, שבישראל זו כמות חוקית, ופיזית היא בכלל הייתה בדרך לעלות למטוס. ואז נתנו לנעמה לדבר. וזה היה נורא למרות שהיא הייתה מדהימה. היא אמרה:
'אדוני השופט, אני יודעת שעשיתי עבירה. לא התכוונתי להיכנס לרוסיה. מוסקבה הייתה רק תחנת ביניים, לא ביקשתי את הכבודה שלי, לא יצאתי מאזור טיסות ההמשך, ואני יושבת פה חצי שנה מאחורי סורג ובריח.
אני חושבת שאני משלמת מעל ומעבר. לקחתי אחריות על אישום השימוש העצמי אבל אני לא מודה בהברחה כי לא עשיתי את זה. אני מבקשת שתאמין לי ותשחרר אותי' – והוא בזמן הזה שיחק בטלפון שלו ובכלל לא הקשיב לה. ואז הוא אמר, 'ביום שישי אני אחליט על פסק הדין', והחזירו אותה לתחנת המשטרה".
"לפני קצת יותר משבוע, ב־3 לאוקטובר, נעמה חגגה את יום הולדתה בכלא הרוסי. חגיגה לא הייתה שם. אפילו עוגת יום הולדת לא הרשו לי להכניס לה. לפני מתן גזר הדין היא אמרה לי, 'כל השבוע פחדתי. התהפכה לי הבטן. הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר'. כשהיא ראתה את האולם היא הבינה שזה תפס ממד אחר כי העבירו את זה לאולם יותר גדול והתובע הראשי של מוסקבה היה נוכח במקום התובע הרגיל. ברור שזה משהו פוליטי, שהיא בת ערובה. לפני הדיון הספקתי לפגוש אותה ולהגיד לה כמה מילים. 'נעמה, זה הולך להיות משפט ראווה, זה הולך להיות מאסר, כי זה משהו בין שתי המדינות. אבל אנחנו עם ראש הממשלה ולחץ התקשורת. אין לך מה לדאוג, אנחנו נוציא אותך'.
"נעמה הייתה המומה. אמרה לי, 'מה, לכן זה נמשך ונמשך?' לפני הדיון היא רעדה והייתה חיוורת ומתוחה. הפעם החזקתי לה את היד וזה מה שהיה שונה מכל הדיונים האחרים. יכולתי להיצמד אליה. כשהיא שמעה את גזר הדין החזקתי לה את היד, ליטפתי אותה, אמרתי לה, 'תקשיבי, זה לא משנה אם זו שנה או עשר. אנחנו נוציא אותך, כי זו לא את'. והיא עונה לי: 'אמא, תבטיחי לי, בבקשה תבטיחי לי שתוציאו אותי מהר'. הבטחתי. התחבקנו והתנשקנו ולקחו אותה. אני לא יודעת איך היא מחזיקה מעמד".
"הבטחתי לנעמה שנראה אותה ביום שני והשופט אישר את הביקור. עכשיו אני צריכה לארגן מוניות ומתורגמנית. עשינו מימון המונים ועברנו את הסכום. הכסף הזה מיועד להגנתה ולטיפול פסיכולוגי כשתחזור ארצה.
"פניתי להמון אנשים, חלקם פוליטיקאים בכירים וחלקם אנשי עסקים. גיליתי המון דברים על אנשים, על איך הם תורמים ולמה, ושאם זה לא משרת את האינטרסים שלהם אז הם בוחרים לא לתרום. בסופו של דבר מי שהכי עזרו לנו הם רק החברים של נעמה ושל ליעד, הבת השנייה שלי".
