נכנסנו לירדן בטעות: המשימה הייתה להגיע עד הכניסה למובלעת צופר, אבל כנראה שהצלחנו יותר מדי. ציפינו לפגוש בדרך שער נעול, גדר, שלט. בעיני רוחנו אפילו דמיינו את מה שנכתוב — כמה עבה המנעול, כמה גבוה השער. התבדינו.
מה שקרה הוא שהגענו לבודקה עלוב עם שתי חיילות, אמנם בלבוש קרבי מלא, אבל לא דרוכות במיוחד. מבלי שעצרו אותנו חלפנו על פניהן, מבולבלים, מחפשים את השער הנעול. אחרי דקה של נסיעה מזרחה ראינו בודקה נוסף, עלוב פחות. מעליו התנוסס הדגל הירדני.
בתוך הבודקה מצאנו את מקביליהן של שומרות הגבול הישראליות: זוג חיילים ירדנים חייכנים, שאחד מהם שכב פרקדן על המיטה ויצא אלינו כשהוא עדיין מכפתר את חולצתו. שניהם היו חמושים בטלפון נייד בלבד. הם סיפרו שהם גרים בעיר אירביד, יוצאים הביתה ליום אחד פעם בשבוע, ובסך הכל מבסוטים. השניים הסבירו שכדי להמשיך הלאה אנחנו צריכים להראות להם את הכרטיס המגנטי שלנו. לא היה לנו כרטיס מגנטי.
הכל היה יכול להמשיך על מי מנוחות. אחד החיילים, זה שנראה כבכיר יותר מבין השניים, הציע שיטלפן ל"קפטן" וישאל אותו, אולי אפשר בכל זאת להכניס אותנו או לפחות לתת לנו לצלם את הבודקה. אלא שבדיוק אז עבר במקום חקלאי ישראלי ממושב צופר, אחד שיש לו חממות במובלעת, אחד שיש לו כרטיס מגנטי שמאפשר לו להגיע אליהן. "משוגעים", סינן כשהבין שאנחנו עיתונאים. "תברחו לפני שיעצרו אתכם", הציע והסתלק עם הטנדר.
לאחר דיון קצר החלטנו שמוטב לא להסתבך. בעוד הירדני מתחיל לחייג לקפטן, סובבנו את האוטו מערבה ואמרנו יפה שלום. שוב חצינו את שטח ההפקר, שוב חלפנו על פני צמד החיילות, שהפעם גילו בנו התעניינות מסוימת, שוב ניווטנו את הרכב בין חממות פלפל וחציל וחזרנו אל כביש 90. נשמנו לרווחה. פסגות הרי אדום נראו לפתע קרובות מתמיד.
הקלות שבה מצאנו את עצמנו בירדן, שמחר יצוינו 25 שנים לחתימת הסכם השלום עימה, מעידה על מצבו הנוכחי של גבולנו עם הממלכה ההאשמית: מנומנם, פריך, במקומות מסוימים אפילו בלתי נראה. במסע שערכנו ביום שני השבוע, חג סוכות שני, מצופר שבערבה ועד לנהריים שבמפגש הירמוך והירדן, גילינו שמדובר, אולי, במקום השפוי ביותר במדינת ישראל: גבול נעים, מתפקד, בין שתי מדינות המקיימות ביניהן יחסי שכנות תקינים. אמנם זה לא הגבול בין ליכטנשטיין ושווייץ, אבל הוא מרגיש יותר אירופי מאשר מזרח־תיכוני.
ובכל זאת, אי־אפשר בלי דרמה. בדצמבר 2018 הכריז עבדאללה, מלך ירדן, שבכוונתו לממש את הסעיף המאפשר לו להשיב את השטחים בצופר ובנהריים לידיים ירדניות. מדובר בשתי מובלעות הנמצאות בריבונות ירדנית אך מוגדרות בהסכם השלום כבעלות "משטר מיוחד", מה שמאפשר לחקלאים של צופר ושל קיבוצי אשדות יעקב (איחוד ומאוחד) להמשיך לעבד את אדמותיהם שמעבר לגבול. במקרה של אשדות יעקב, על שטחי המובלעת מנהלים אנשי הקיבוץ גם את אתר התיירות "פארק נהריים".
הכרזתו של עבדאללה הגיעה על רקע הפגנות של אזרחים ירדנים נגד ממשלתו, בעיקר בתחומי הכלכלה והשחיתות, אבל גם בעניין המובלעות. כשכמה חברי פרלמנט וחלק מהאיגודים המקצועיים החלו לצרף את הנושא לשורת הדרישות שלהם, המלך נעתר.
חשוב להדגיש שזו הייתה זכותו. על פי הנספחים הרלוונטיים בהסכם השלום, המצב המיוחד במובלעות צופר ונהריים תקף ל־25 שנה, עם אופציה להארכה ב־25 שנים נוספות. ההחלטה הסופית של המלך צפויה להתפרסם בשבועיים הקרובים, ואם ירדן תדבוק בעמדתה, לישראל אין מה לעשות בנידון.
כל הסיטואציה הזו מלחיצה את אנשי צופר, שכבר שנה כוססים ציפורניים בהמתנה. כ־30 משפחות מהמושב מעבדות 1,100 מהדונמים שבמובלעת, ועבור חלקן מדובר בשטחים היחידים שבבעלותן. מדי יום חוצים החקלאים, מצוידים בכרטיס המגנטי כמובן, את הגבול לירדן וחזרה ללא בעיות. הם והחיילים הירדנים בבודקה משתפים פעולה בצורה נהדרת, אבל המשבר הדיפלומטי המרחף הרחק מעל ראשם עלול להיתרגם מבחינתם לחורבן כלכלי. "כל העניין עומד על כרעי תרנגולת", מנסח זאת אחד מהם.
בממשלת ישראל, לעומת זאת, לא שידרו פאניקה והמתינו לרגע האחרון. בידיעה שפורסמה השבוע בעיתון זה טענו בכירים ירדנים כי ישראל לוקחת את ירדן כמובן מאליו ולא טרחה לנהל איתה משא ומתן מסודר בעניין צופר ונהריים. השנה שחלפה מאז הכרזת המלך בוזבזה. גם תושבים שעימם שוחחנו אומרים שלמיטב ידיעתם לא נעשה דבר כדי לנסות לשכנע את המלך לחזור בו מהודעתו. להפך. ההכרזה של ראש הממשלה נתניהו על סיפוח בקעת הירדן, כחלק מקמפיין הבחירות האחרונות, הייתה אצבע בעינו של המלך והכל פרט לסולם שיוריד אותו מהעץ. גם הסכסוכים הנמשכים סביב הר הבית והקיפאון במשא ומתן עם הפלסטינים מקשים על עבדאללה להפיס את דעתם של נתיניו, שלפחות כשליש מהם פלסטינים.
כפי שמסתמן כעת, ההחלטה הישראלית היא לאפשר למלך להחזיר לידיו את המובלעות, בבחינת צפרדע שניתן לבלוע. מהלכים דרמטיים – כמו קידום פרויקט "תעלת הימים" שעבדאללה מעוניין בו מאוד, או לחילופין איום על ירדן שאספקת המים שהיא מקבלת מישראל תופסק או תצומצם – לא צפויים להתרחש בטווח הזמן הקרוב.
אלו, כמובן, חדשות רעות עבור אנשי צופר ואשדות יעקב. על פי פרסומים שונים, בצופר אמנם הצליחו אנשי משרד החוץ להשיג מהירדנים הארכה של חצי שנה, רק כדי לסיים את העונה החקלאית ולהציל את הפלפלים שעוד תלויים על השיחים, אבל אחר כך לא תתאפשר עוד כניסת ישראלים למובלעת. אתר התיירות בנהריים צפוי להיסגר לכניסה מישראל החל מ־10 בנובמבר, אלא אם כן תהיינה הפתעות מרעישות. זאת בשל הסמליות של השטח, המקשה מאוד על המלך לבצע פניית פרסה מהכרזתו.
למרות ההחלטה המסתמנת, נפגשה השבוע משלחת של אנשי משרד החוץ והמל"ל עם גורמים בירדן במטרה למצוא בכל זאת פתרון יצירתי שימתיק את הגלולה. תוצאות הפגישה יתבררו מן הסתם בקרוב.
החשאיות, שמאפיינת את כל המגעים עם ירדן, היא גם הסיבה שאנשי צופר גזרו על עצמם שתיקה וסירבו להתראיין בחודשים האחרונים. ובכל זאת, כשהשמועה על הכתב והצלם שחצו את הגבול פשטה בווטסאפ המושבי, אחד מהם עצר את הטנדר לידנו ואמר: "כל דבר קטן כזה מיד עולה למעלה ועלול לעשות לנו נזק. האדמות האלה חשובות לנו מאוד, אנחנו לא רוצים לאבד אותן. אנחנו מחוברים לרמות הכי גבוהות במדינה ומבינים מהן שהכי טוב זה להיות בשקט. דיבורים על זה רק מזיקים". הבנו שעדיף לנו לתפוס מרחק מצופר והמשכנו צפונה.
אימפריה של פלפלים
את תולדות השלום עם ירדן משרטטת ציפי גדיש מעמדת יתרון: מעל חמישה עשורים שהיא גרה במשק המזרחי ביותר של מושב עין יהב, מרחק זריקת אבן מהגבול. את מה שלא נכתב בספרי ההיסטוריה קלטו אוזניה, את מה שלא צולם ראו עיניה.
עין יהב, שחוגג בימים אלה 60 שנה, הוא היישוב הראשון בערבה. בתחילה התמקם בשיפולי ההרים המערביים של השבר הסורי־אפריקאי, אך בשלב מסוים הבינו המושבניקים שמוטב להם לרדת למטה, אל השפך של נחל נקרות, שם נמצאת אדמת הסחף הפורייה. במהרה יהפוך עין יהב לאימפריה של פלפלים.
עוזי וציפי גדיש התחתנו יום לאחר המעבר, באוקטובר 1967. הגבול בין ישראל לירדן עבר אז במרכזו של נחל ערבה. בהתאם לכך, בשנים הראשונות עיבדו אנשי עין יהב את האדמות עד לשפת הנחל ולא העזו לחצות אותו. גדר לא הייתה אז, וגם לא היה בה צורך: מעברו הירדני של הגבול כמעט לא היו אנשים, פרט לשבט בדואי אחד שעשה צרות רק לעיתים רחוקות. "השקט צילצל פה באוזניים", היא אומרת. אלא שבאוגוסט 1968 החלו ארגוני הטרור הפלסטיניים לנצל את חולשת הגבול ולהפגיז את המושב. הריטואל הזה חזר על עצמו אחת לכמה חודשים, והבתים הבאים שנבנו לאחר מכן בעין יהב כבר כללו מקלט.
את ראשית תהליך השלום עם ירדן מסמנת גדיש ב־10 בספטמבר 1968, אז נערכה פגישה גורלית בין קצינים ירדנים לבין קצין המודיעין של פיקוד הדרום. לדבריה, הירדנים היו מודאגים ממעשי הטרור הפלסטיניים, אף שאלו הופנו כלפי ישראל, וביקשו את עזרת צה"ל במיגור התופעה. לפגישה, שהתקיימה בשטח ירדן, הצטרף גם בעלה עוזי ז"ל, באותם ימים רכז המשק של עין יהב. הוא הביט על האדמות הבתולות שמשתרעות ממזרח לנחל הערבה ופיו התמלא רוק. "עוזי היה אחד כזה שיכול לטעום את האדמה ולהגיד אם היא טובה", מסבירה ציפי.
באותה פגישה הוחלט שקו הגבול יוזז מעט מזרחה, לעבר הרי אדום, כדי לאפשר לצה"ל להגן ביעילות על עין יהב וכביש הערבה. אחד הדוחפים לפתרון היה עוזי גדיש: עם כל הכבוד לשיקולים הביטחוניים, המהלך העניק לחקלאי עין יהב מתנה נפלאה – מעתה יכלו לעבד גם את האדמות המצוינות שממזרח לנחל.
בהסכם השלום שנחתם עם ירדן ב־1994 נקבע כי הגבול יעבור מעתה בקצה האדמות המעובדות של יישובי הערבה, ממש על סף החממות, גם אם אלו נמצאות מזרחית לנחל. באופן מעט פרדוקסלי, רק לאחר הסכם השלום הוחלט גם להקים גדר גבול. אנחנו מבקשים לראות אותה, וציפי לוקחת אותנו אל החממות המתוחות, אל האדמה שסיקלה במו ידיה, אל הגדה המזרחית של נחל הערבה. בשלב מסוים היא מתחילה לנסוע לאורך גדר תיל נמוכה, מחלידה, שילד בן שלוש יכול לקפוץ מעליה. רק כעבור עשר דקות של נסיעה אנחנו מבינים שהגדר הזו, היא־היא הגבול. "אתה רואה את השיח הזה?" שואלת ציפי ומצביעה על שיח שנמצא מטר מאיתנו, מעבר לגדר. "זה שיח ירדני".
הגדר מביכה, סתמית, כמעט מיותרת. אני מסרב להאמין לציפי ובודק בטלפון. המפה מאשרת שאנחנו אכן עומדים ממש על גבול ירדן. "פעם אחת הפועלים התאילנדים שלנו חצו את הגדר הזאת כדי להשתין, הם לא הבינו שמדובר בגבול", אומרת ציפי. אפשר להבין אותם.
גלבייה בתשעה דולרים
אנחנו ממשיכים במסע לאורך עורפה הדק של המדינה, אזור שבו הרדיו הירדני נקלט טוב יותר מזה הישראלי. הנוף לאורך הכביש הוא מהיפים במחוזותינו: מדבר יהודה, ים המלח, הגלעד. אחרי עין גדי אנחנו עוברים דרך מחסום צבאי ונכנסים לשטחי הרשות הפלסטינית. מכאן וכמעט עד בית־שאן ניסע באותה בקעה שנתניהו מבקש לספח.
אחד המקומות שבהם הגבול עם ירדן שקוף לחלוטין הוא קאסר אל־יהוד, צפונית לים המלח. כביש דק נמתח מציר 90 מזרחה, דרך שדות מוקשים מגודרים, ואז צולל למטה אל אפיק נהר הירדן. בקצהו מגרש חניה עמוס אוטובוסים מתפקעים מתיירים.
סביב הנקודה שבה על פי המסורת הנוצרית הטביל יוחנן את ישו, צמח אתר תיירות משגשג. זו פיסת מדבר שבה עשרות כמרים מסתובבים בגלימות שחורות ובזקנים נוטפי מים. הכל כאן מגוּנן, נקי ומאורגן; בתשעה דולרים תקנה גלבייה לבנה, תקפוץ איתה למי הירדן ותיגאל.
רוחבו של נהר הירדן כאן צר מלהכיל, והצליינים שמגיעים לישראל מכל קצוות תבל מוטבלים במרחק דק מהצליינים שבצד הירדני. הושט ידך וגע בם. בגדה שלנו, מתחת לדגלים סגולים שהמילה Jesus כתובה עליהם, מתארגנת הופעה קטנה: בחור פיליפיני מנגן בגיטרה ושר שירי גוספל, בעוד חבריו קופצים למים איש־איש בתורו.
האחראית על הקבוצה היא ג'ינה, שזו הפעם החמישית שלה בארץ הקודש. בפיליפינים היא מנהלת קהילה של מאמינים והפעם הגיעה לכאן עם קבוצה של 75 איש לביקור של עשרה ימים. אני שואל אם היא מודעת לכך שהיא נמצאת על הגבול בין שתי מדינות שהיו פעם במלחמה. "זה מה ששמעתי, אבל קשה לשים לב", היא אומרת. אכן, קשה לשים לב: רק במהלך השיחה עם ג'ינה אני מבחין בשלט צהוב, מגוחך, תלוי על גדות המים, בין השפריצים של המוטבלים – "גבול לפניך".
החלק הצפוני של בקעת הירדן הוא ארץ התמרים, ושדרות דקלים מעטרות את שני צידיו של כביש 90. היישובים היהודיים והפלסטיניים צמודים כאן האחד לשני, קצות ענפי הדקלים שלהם כמעט נשזרים זה בזה.
בערך באמצע הדרך בין ים המלח לכנרת נמצא המטע של אבו־ג'מאל, בן 65, מנהל בית ספר לשעבר שביתו ניצב ממש מתחת לכפות התמרים. למרות שהערנו אותו מהשנ"צ, הוא מדליק סיגריה בסיגריה ומפריח עשן מתחת לשפם. הוא גר כאן עם שתי נשותיו ושמונת ילדיו, ושולט על כמה מאות דונם של מטעי תמרים המתפרסים מהגדה המערבית של כביש 90 ועד לגדר הגבול. זה שיא העונה ורק אתמול סיים לקטוף 25 טון של מג'הול. את הסחורה הוא מייצא דרך חברה פלסטינית לכל העולם — טורקיה, סעודיה, איחוד האמירויות ואפילו אמריקה.
משפחתו, בדואים מאזור באר־שבע, הגיעה לבקעה ב־1948. "ראש המשפחה שלנו לא נהג כמו שצריך. היה עדיף לו להישאר, אבל הוא ברח אפילו מבלי שירו עלינו", הוא מתלונן.
מה רע לך פה, מתחת לתמרים?
"במשך אלפיים שנה גרנו בבאר־שבע. כשבאנו לכאן לא היה כלום, היה קשה. לקח זמן להגיע למצב הזה".
בילדותו לא היה גבול שהפריד בין בית המשפחה לבין ירדן, "רק המים של הנהר". ב־1967, הוא זוכר, "הרבה אנשים ברחו משכם ומג'נין, היה בלגן גדול. היה לנו דוד שאמר: 'אנחנו הפסדנו את האדמה שלנו בבאר־שבע, לא נפסיד גם את האדמה פה. נעמוד כאן ולא נזוז'. זו הייתה החלטה נכונה".
היום הוא משלם מיסים לרשות הפלסטינית, מנהל יחסים טובים עם השכנים היהודים ("אין בעיה בכלל. הילדים שלנו עובדים אצלם"), ולא מתרגש מהסכמי השלום. "ההסכם עם ירדן לא העלה לנו ולא הוריד לנו", הוא אומר. "גם אוסלו".
מה לגבי סיפוח הבקעה?
"מה אני יכול להגיד לנתניהו? אם הוא רוצה, שיספח".
התעניינת מה זה אומר לגביך? תקבל תעודת זהות כחולה?
"עדיף לי לחיות בפלסטין. אם יש לך ממשלה שמורכבת מהאנשים שלך, זה טוב בשבילך. אתה היית רוצה לחיות במדינה שראש הממשלה שלה פלסטיני?"
לקראת סיום השיחה שלנו מגיע אחד מבניו של אבו־ג'מאל, מועאיד בן ה־28, שמדבר עברית שלמד באתרי הבנייה של קריית־מלאכי וטירת־כרמל. כשהוא שומע שיש סיכוי שיקבל תעודת זהות כחולה, הוא דווקא מתלהב. "כשעבדתי בישראל הייתי צריך לשלם בשביל אישור 3,000 שקל, שהלכו לכיס של קבלן פלסטיני", הוא אומר. "אם תהיה לי תעודה כחולה, אוכל ללכת לאן שארצה".
גשר לשום מקום
צפונה משם מתחילים ההרים בצד הישראלי להצהיב. שדרות התמרים נעלמות ואיתן היישובים. דווקא בצידו השני של הנהר ניכר שגשוג — בתים ושדות ירוקים וחומים, חממות ממלאות את השטח הירדני ככל שהעין משגת. רק אחרי היציאה משטח C, ככל שאנחנו הלכים ומתקרבים לערש לידתה של ההתיישבות העובדת, חוזרים היישובים הישראליים ללבלב. רגע לפני הפנייה לבית אלפא מתקדרים השמיים וגשם של סוף סוכות מתחיל לרדת.
אנחנו פונים ימינה לכיוון טירת צבי ואז יורדים מהכביש הראשי לדרך צרה, פסטורלית, החולפת בין שדות ומטעי תמרים. בקצה שלה ממתינה גדר הגבול, ואנחנו ממשיכים לנסוע לאורכה עד שנגלה לפנינו מחזה מוזר: מעל נהר הירדן עומד גשר רחב וחדש, מיותם.
הגשר הוא חלק מפרויקט "שער הירדן", מיזם שנולד בהמשך להסכם השלום ומטרתו הקמת אזור סחר חופשי משותף לישראל ולירדן. בשלב מסוים הגה שמעון פרס רעיון להקים פה גם בית חולים בינלאומי. יעל שאלתיאלי, ראש המועצה האזורית עמק המעיינות בתקופת חתימת ההסכם, זוכרת כיצד עמדה איתו כאן ב־1999, בעת כהונתו כשר לשיתוף פעולה אזורי, ושניהם חלמו חלומות גדולים. "היה שתיים בצהריים, יולי־אוגוסט", היא מספרת. "כשהגענו לכאן פרס כמעט התעלף".
בית החולים לא התרומם, בלי קשר לחום, אבל דווקא בצד הירדני העניינים זזו במהירות. כיום פועלים בגדה המזרחית כמה מפעלים, חלקם בבעלות ישראלית. "בצד הירדני יש הרבה מאוד יתרונות לתעשיינים ישראלים — מיסים נמוכים, שכר עבודה נמוך, פטור ממכס ויצוא", מסביר יורם קרין, ראש המועצה הנוכחי. "דברים שאפשר למצוא רק בהודו. בנוסף, אתה יכול לייצא מפה לכל העולם, בלי החותמת 'מייד אין יזראל'".
במועצת עמק המעיינות רצו מאוד להשלים את הפרויקט ולהקים גם בצד הישראלי פארק תעשייתי, שיהווה מוקד מחקר ועורף לוגיסטי למפעלים הירדניים. "המטרה היא לייצר בועה שבתוכה יוכלו להיפגש אנשים משני הצדדים, מבלי שיצטרכו דרכון או ויזה", אומר קרין. במשך 20 שנה הביורוקרטיה הישראלית עיכבה את המיזם, וגם האינתיפאדות והמבצעים בעזה גרמו לדחיות חוזרות ונשנות. "השטח צמא לשיתופי פעולה מכל הסוגים", אומר קרין. "הבעיה היא המערכת הגיאו־פוליטית המורכבת, שעוברת עליות וירידות. בתקופות שיש איזה צוק איתן למשל, אז במשך חודש אי־אפשר להיפגש".
רק ב־2013 נרשמה פריצת דרך כאשר עברה החלטה ממשלתית לתקצב את הקמתו של הגשר. במועצה מיהרו לנצל את התקציב והגשר נבנה, אבל המכרז שיאפשר את בניית התשתיות לפארק בצד הישראלי עדיין לא עזב את שולחן המשרד לשיתוף פעולה אזורי. כרגע, בצד הישראלי לפחות, הגשר מוביל לשום מקום. "זה לא באג'נדה", מסבירה שאלתיאלי. "וגם אין ממשלה", מצטרף קרין. "לפני שנה היה פה השר לשיתוף פעולה אזורי, צחי הנגבי, והיינו רגע לפני המכרז. אבל אז נכנסנו לשנה של בחירות וכלום לא קורה מאז". גלגלי השלום והסחר החופשי תקועים, אם כן, עד שיותר הפלונטר הפוליטי.
בין שני מלכים
הניסיון להגיע למעבר הגבול שייח' חוסיין נקטע כמה קילומטרים לפני היעד, כאשר על הכביש נתקלנו באדם מבוגר עם שתי קוקיות, הרבה מאוד קעקועים לגופו ושרשרת עם שיני פומה משתלשלת מצווארו. הוא צעד בנחישות לכיוון בית־שאן.
מדובר בסטיב, בן 62 מאוסטרליה, סוכן נדל"ן בעברו, שמאז יצא לפנסיה לפני שבע שנים מבלה תשעה חודשים בכל שנה בטיולים בעולם. על גבו נשא תיק של שלושה קילו בלבד ("אני שוטף את התחתונים כל יום במקלחת, יש לי שני זוגות מכנסיים וארבע חולצות. יותר מזה לא צריך"), ובחודשים האחרונים הוא הסתובב ככה בדרום אמריקה, אירלנד, אנגליה, שוודיה ובלרוס, עד שמצא עצמו בישראל. "נכנסתי לירדן דרך מעבר הגבול בעקבה, וחזרתי מפה", הוא אומר. "אני אף פעם לא עובר באותו מקום פעמיים".
כמי שחצה הרבה מעברי גבול, מה דעתך על זה שמעל נהר הירדן?
"בצד הירדני עקצו אותי בסכומים של בערך מאה דולר. מאלצים אותך לרדת ממונית בכניסה למעבר הגבול ולקחת מונית אחרת, גובים ממך כפול על הוויזה. יש הרבה מאכרים בצד ההוא. אבל אז הגעתי לישראל וגיליתי שזה חג ואין מוניות או אוטובוסים. אני מבין את זה, הייתי בירושלים ביום כיפור, אבל לא תיארתי לעצמי שהחגים שלכם כל כך ארוכים. אז החלטתי לא לחכות למונית ופשוט ללכת ברגל".
אנחנו נותנים לו טרמפ לבית־שאן ומנסים לאתר עבורו מונית שתיקח אותו לירושלים. אחרי חצי שעה מבינים שזו משימה בלתי אפשרית. "הפוליטיקה לא מעניינת אותי", הוא אומר כשאני שואל אותו מה הוא יודע על היחסים בין ישראל לירדן. "הדבר היחיד שאני יודע זה שאם יש לי חותמת ישראלית בדרכון, זה יכול לעשות לי בעיות בכניסה למדינות אחרות".
אנחנו משאירים את סטיב בתחנת אוטובוס בבית־שאן, מאחלים לו הצלחה וממשיכים ליעד הסופי של המסע — נהריים. זה אתר תיירות נחמד שבכניסה אליו קיוסק קטן וגן מרשים לזכר שבע הנערות שנרצחו כאן בידי חייל ירדני ב־1997. בכניסה חונה גם האמר צבאי. "זה גבול שקט", אומרים החיילים מגדוד 46 של השריון. "יש רק ניסיונות להברחת נשק וסמים מדי פעם. לפני שבועיים תפסנו פה מבריחים, שניסו להסתנן דרך המעברים של הנחלים שזורמים מתחת לגבול".
הפארק, שמתופעל בידי ישראלים מאשדות יעקב, משתרע על כמה דונמים במובלעת שנמצאת בריבונות ירדנית, מעבר לגדר המערכת הישראלית. כדי להיכנס צריך מנהל המקום, שי הדר, לתאם עם הצבא הירדני, עניין שבשגרה. בכיסו מונחים גם המפתחות לשערים בגדר, והוא רשאי לפתוח אותם כראות עיניו. בחג סוכות האחרון השתמש במפתחות האלה כמה פעמים ביום.
בסיועו של הדר אנחנו חודרים למובלעת, למרות שלא תיאמנו מראש. לסיור מתלווה אלי ארזי, איש אשדות יעקב, שמסביר בידענות על הטופוגרפיה, על מפעל החשמל ההיסטורי של פנחס רוטנברג הנמצא במקום, ועל מערכת הגשרים, התעלות והסכרים שנבנו אי אז בראשית המאה הקודמת. ההסבר מבלבל אבל השמש השוקעת צובעת את העננים באדום והאוויר נעים. הירדן והירמוך זורמים סביבנו כמו מתוך גלויה.
אנחנו חוצים גשר, נכנסים באופן רשמי לשטח ירדני, ואז חולפים גם מבעד לשער גבוה שדיוקנם של המלך עבדאללה ואביו, המלך חוסיין, מתנוססים מעליו. שוב אנחנו נתקלים בזוג חיילים ירדנים, חביבים, חמושים ברצון טוב. אם היינו מתאמים מראש היינו יכולים להמשיך הלאה, אל נקודת התצפית המרהיבה שבראש אחת הגבעות.
גם אנשי אשדות יעקב במתח לקראת החלטתו הסופית של המלך בדבר המובלעות. אם ייקח אותן חזרה אליו, ייאלץ הפארק הנאה לסגור את שעריו, במלוא מובנו של הביטוי. הם גם כועסים על הכרזת הסיפוח של נתניהו. "זו הייתה סתם הכרזת בחירות", אומר ארזי. "זה לא היה ברור שההכרזה תקשיח עוד יותר את העמדה של המלך כלפי צופר ונהריים?"
השטח שבמובלעות הוא עולם ומלואו עבורכם ועבור אנשי צופר, אבל בתוך מערכת השיקולים הכוללת של המדינה, אולי מדובר בכמה דונמים שאפשר לוותר עליהם?
"אני לא מסכים", אומר ארזי. "מפעל החשמל שאתה רואה פה זה ראשית הציונות. עבדאללה הראשון, הסבא של המלך הנוכחי, תמך במיזם של רוטנברג כי הוא הבין שהיהודים מביאים פיתוח לארץ. כשחנכו פה את תחנת הכוח, רוטנברג הביא את המלך כדי שילחץ על הכפתור. המקום הזה מסמל את שיתוף הפעולה בין ישראל לירדן וצריך לשמר את זה. מעבר לכך, האינטרס שלנו הוא שהמלך יישאר על כיסאו. אם הוא ייפול, אלוהים ישמור אותנו ממי שיעלה במקומו. אל תשכח שאנחנו מדברים על מדינה שיש לה את הגבול הארוך והשקט ביותר עם ישראל".
בפרספקטיבה של 25 שנה, איפה אנחנו נמצאים על גרף היחסים עם המדינה שמעברו השני של הגבול?
"בשפל רציני, הכי גדול שאני זוכר".
ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה: "משרדי ראש הממשלה והחוץ מקיימים בשנה האחרונה דיונים רציניים ומעמיקים עם הצד השני שטרם הסתיימו. מ"מ מנכ"ל משרד רה"מ עומד בקשר שוטף עם ראשי ההתיישבות, משקף בפניהם את תמונת המצב העדכנית ונערך לתת לפתרונות".
