שתי ידיעות, שתיהן קשורות בדאעש, שתיהן עוסקות באירועים שהתרחשו בסוריה, התפרסמו השבוע בכלי התקשורת. אחת מהן, על חיסולו של מנהיג הארגון אבו בכר אל־בגדדי בידי כוח קומנדו אמריקאי, הסעירה את העולם. השנייה, על כך שבחסות הלחימה בין הטורקים לכורדים, תוצאה של בגידת טראמפ בבעלי בריתו, נמלטו עוד עצירים אנשי דאעש ובני משפחותיהם ממחנות ההסגר אל־הול ועין אל־עיסא, נדחקה לשוליים ומשכה בעיקר את תשומת ליבם של מומחים ומיטיבי לכת בתחום. אבל המשמעות האמיתית לשלום העולם שגלומה בידיעות הללו היא דווקא ביחס הפוך.
אין ספק שחיסולו של מנהיג דאעש הוא הישג מודיעיני, מבצעי ומוראלי ראשון במעלה לארצות־הברית, לגורמים המסייעים לה, ובראשם יחידות המודיעין של הכורדים, וליתר שותפיה למערכה המתמשכת של הקואליציה הבינלאומית נגד הטרור העולמי; הישג המגיע אחרי חמש שנים של לחימה, יותר מ־11 אלף הרוגים כורדים וכתריסר הרוגים אמריקאים, הבסת הכוחות הקרקעיים של דאעש וניפוץ חזון הח'ליפות של אל־בגדדי. אך משמעותו המעשית קטנה ממשמעותו הסמלית.
"כל מי שחושב שנגמר הסיפור של דאעש, שיראה מה קרה לאל־קאעידה אחרי שבן־לאדן נהרג", אמר לנו השבוע גורם ביון מערבי העוסק בתחום המלחמה בטרור. "הארגון עדיין קיים ופעיל, ואולי הוא אפילו יותר מסוכן היום מכפי שהיה לפני החיסול. לחיסולו של בן־לאדן היה ערך סימבולי, אבל הוא רחוק מלמוטט את הארגון. אל־בגדדי הוא הראש השלישי של הארגון שהחל את דרכו כשלוחה העיראקית של אל־קאעידה בראשות זרקאווי, שחוסל. הארגון גדול ומסועף וחזק מכדי שהיעדרו של אדם אחד יביא לחיסולו".
מאז כיבוש המעוז הקרקעי האחרון של דאעש, במארס השנה, הפך המצוד אחר אל־בגדדי ליעד מרכזי. מקור בוושינגטון, שהיה חשוף לחלק מפרטי המבצע, סיפר השבוע ל"ידיעות אחרונות" כי התמונה המודיעינית החלה להתבהר לפני כשלושה חודשים. מקורות אחרים חשפו כי חקירותיהם של אחת מנשותיו של אל־בגדדי ושליח שלו שנעצרו הובילו למסקנה המפתיעה: בגדדי נמצא רחוק מאוד מהמדינה האיסלאמית שאותה הנהיג בימי השיא של דאעש, בלב אזור שידוע בכלל כמעוז של ארגון הקשור לאל־קאעידה, התנועה ממנה פרש תוך השפלתה והקטנתה, ושיש בה לא מעטים שהיו עושים לו בעצמם קפד ראשו. ככל הידוע, אל־בגדדי השתקע שם זמן קצר אחרי שנמלט מהאזור שבו שלט קודם לכן. הגורם בוושינגטון רמז בשיחה כי היו עוד מקורות מידע מעבר לחקירות, אך סירב לפרט.
בדיקת דנ"א במסוק
אל־בגדדי היה ידוע במדיניות ביטחון המידע הקשוחה שלו. עדויות שפירסמה רוקמיני קלימאצ'י ב"ניו־יורק טיימס" תיארו את המסע הארוך שנאלצו לעשות פעילי דאעש שקיבלו אישור לפגוש את הח'ליף. אחרי שנלקחו מהם כל פרטי הלבוש, "אפילו שעון היד שלי", כפי שתיאר אחד מהם. הם הוסעו כפותים ומכוסי עיניים במשך עשרות קילומטרים, הובלו לתוך מבוך חדרים והושבו באחד מהם. כשהורידו מהם את כיסוי העיניים, אל־בגדדי כבר ישב מולם. הוא גם היה הראשון לצאת מהחדר.
מנהיג דאעש נמנע משימוש בכל אמצעי אלקטרוני, משדר או מקרין. הוא בודד את עצמו, למעט כמה קרובים ושליחים שאותם ראה מדי פעם, ודאג להוציא להורג את מי שחשד בו כי הוא מלשין. כדי להפיל חיתתו על הסביבה הקרובה היה נוהג להראות להם סרטים המתעדים הוצאות להורג ברבריות שבהן היה שותף. אבל גם לאדם כזה, שאפילו קלטות שלו כמעט ולא הופצו, יש נקודות תורפה ויש שגרה. "כדי להרוג מישהו", אומר איש מוסד לשעבר שהיה מעורב בכמה מבצעי התנקשות של הארגון, "צריך למצוא הצלבה בין מִדְפָּס — דפוס פעולה — שגרת יום שהאיש חוזר עליה, לבין מתפס — מקום שבו ניתן להגיע אליו ולהרוג אותו".
האמריקאים גילו את המקום שבו הם שיערו שבגדדי מסתתר, ובדומה למבצע ללכידת אוסמה בן־לאדן בפקיסטן, במאי 2011, האתגר המרכזי היה לוודא שהוא אכן נמצא שם. בגדדי עצמו הקפיד לאורך השנים להפיץ סיפורים על מותו, גם כדי לגלות מי בוגד בו וגם כדי שיוכל לצוץ לאחר מכן, גדול מהחיים. במבצע "חנית נפטון" לחיסולו של מנהיג אל־קאעידה שלחו האמריקאים רופא מקומי עם סיפור כיסוי שהוא עורך חיסונים ובדיקות לכלל האוכלוסייה. הפעם שלחו את בעלי הברית (דאז), הכורדים, כדי לנסות להשיג משהו מהמתחם. טראמפ אמנם יטען לאחר מכן כי העזרה שנתנו "הייתה קטנה מאוד", כדי להצדיק את השלכתם תחת שרשראות הטנקים הטורקיים. אבל מפקד הכוחות הכורדים, מזלום עבאדי, גילה ל"ניו־יורק טיימס" כי אנשיו הצליחו להשיג תחתוני בוקסר של הח'ליף וגם דגימת דם שלו (הוא לא פירט כיצד). שניהם שימשו להפקת פרופיל דנ"א שהושווה למה שכבר היה לאמריקאים מהתקופה שבה בילה אל־בגדדי בכלא שלהם, ב־2004. עם הזיהוי החיובי הזה, ועם מידע רב נוסף שהביאו הכורדים על הבית וסביבותיו ועל מנהרת המסתור היוצאת ממנו, יכלו הסי־איי־אי ופיקוד המבצעים המיוחדים להתחיל לתכנן את הפשיטה. אלא שהודעתו של טרמאפ על הנסיגה מסוריה, והפקרתם של הכורדים, טרפו את הקלפים, סיכנו משמעותית את כל המבצע וחייבו את המעורבים בתכנון לחתוך בבת אחת את לוחות הזמנים.
המבצע בוטל פעמיים ברגע האחרון, וגם כשיצא לדרך "הוא כלל בתוכו סיכונים סופר־משמעותיים שבמצב רגיל לא היו לוקחים אותם", אומר הגורם בוושינגטון, "אבל הסיכון שבגלל האירועים נאבד אחיזה בשטח ואל־בגדדי יעבור לאזור אחר, הכתיב הימור גדול".
לאמריקאים יש ניסיון מעורב בפשיטות מעין אלה. ב־1980 ניסו הכוחות המיוחדים של ארצות־הברית לחלץ את בני הערובה שאנשיו של חומייני תפסו בשגרירות האמריקאית בטהרן, אך התרסקותם של המסוקים בדרך הביאה לכישלון המביך של המבצע, שקבר סופית את נשיאותו של ג'ימי קרטר וגם היה סמל לניצחון האיראני על ארצות־הברית. הכישלון ההוא הפך לטראומה והשפיע רבות על הממסד האמריקאי, בין היתר על מי שהיה אז איש מודיעין זוטר בבית הלבן ונכח בחדר המצב, רוברט גייטס שמו. לימים הפך למזכיר ההגנה של אובמה, ותחת מוראות היום ההוא התנגד למבצע לחיסולו של בן־לאדן. "לא הייתי בטוח בזיהוי", סיפר ל"ידיעות אחרונות" לפני מספר שנים, "וגם חששתי מאוד מהסתבכות נוספת". כאשר גייטס, פניו הדואגות מונצחות באותו צילום מפורסם מחדר המצב בבית הלבן בעת המבצע, ראה את אחד המסוקים האמריקאיים שהשתתפו בפשיטה מבצע נחיתת חירום במהלך הפשיטה, הכל חזר אליו. "אמרתי לעצמי: הנה לך, האסון מתחיל שוב", תיאר.
עדיין לא פורסמו פרטים מההתייעצויות לקראת המבצע לחיסול אל־בגדדי, אבל העובדה שהכוחות נמצאו בשטח כשעתיים, זמן עצום עבור כוח קומנדו ביעד עוין, מלמדת על גודל הסיכון שהבית הלבן היה מוכן לקחת. טרמאפ, אגב, חיכה עד שהמסוקים ימריאו בחזרה ואז צייץ מיד: "משהו גדול מאוד התרחש זה עתה". המקור בוושינגטון שאיתו שוחחנו מוסיף בחצי חיוך וחצי אנחה: "אסור להכניס טלפונים לחדר המצב. אני מקווה שלפחות על זה הקפידו עם הנשיא. מעניין מה הוא אמר לאחרים שם כשהחליט לצאת החוצה ולקחת את הטלפון כדי לצייץ. שיש לו עניין אישי דחוף? שהוא צריך לשירותים?"
מכמה דיווחים עולה כי הכוח הפושט השתמש כנראה באמצעים מתוחכמים לזיהוי ביומטרי תוך כדי המבצע. אם אכן קיימת יכולת לזהות אדם מבוקש הנמצא בתנועה ביעד מורכב וקשה — זה בהחלט הישג טכנולוגי משמעותי. מערך הזיהוי השני, כך נראה, היה הפקת דנ"א תוך זמן קצר, כנראה באמצעות מכשור שנמצא על המסוקים שאיפשר לצוות להודיע לפיקוד הכוחות המיוחדים, וממנו לבית הלבן, כי אכן היה זה אל־בגדדי שפוצץ את עצמו במנהרה.
האסיר ממחנה בוקה
הידיעה השנייה, זו שלא עוררה תשומת לב, הייתה על בריחה של עצירים מכמה מחנות הסגר בצפון סוריה ובהם, לפי אחד המקורות, שלושה בלגים ושלושה עזתים. עשרות אלפי לוחמים, נשים וילדים כלואים בשורה של מחנות, הגדול שבהם מאכלס כ־70 אלף איש. לאחר שהחלה הפלישה הטורקית דיווחו הכורדים כי ממחנה אחד נמלטו 800 איש, ועוד רבים נמלטו ממחנה אחר, עין אל־עיסא שמו, זאת משום שהם אינם יכולים להקצות עוד את כוח האדם הדרוש לשמירה. מבריחי גבולות זריזים גובים 8,000 דולר עבור הוצאת אדם אחד מהמחנה. מערך ההסברה של דאעש פירסם קול קורא לתרום כסף זה כדי להוציא לחופשי כמה שיותר מלוחמי הארגון.
"העולם כולו יושב על חבית אבק שריפה בצפון סוריה — עשרות־אלפי פעילים ובני המשפחות שלהם שאף מדינה לא מוכנה לקבל", אומר גורם הביון שאיתו שוחחנו. "הכורדים שנטשנו אמורים לשמור עליהם, אבל הם עסוקים בלחימה. תארו לכם מה יקרה אם הם יחליטו לשים את המפתחות של הכלא על השולחן כקלף מיקוח. יש דיבורים על כך שהרוסים והסורים ייקחו אחריות, אבל אז נקבל טבח נורא ועוד זעם. בינתיים יש שם הרבה מאוד אנשים כועסים, מתוסכלים, משועממים, מחוסרי תעסוקה ועבודה, ילדים שגדלו לתוך מלחמה ודם, בלי מערכת חינוך. אנחנו במו ידינו מגדלים את הדור הבא של הג'יהאד העולמי".
לא צריך להביט הרחק אחורה בציר הזמן. במחנה המעצר העצום שבנתה ארצות־הברית אחרי הפלישה שלה לעיראק, "מחנה בוקה", היה כלוא אדם אחד, איברהים עואד אל־בדרי שמו, שהפך עד מהרה לראש כנופיה מקומית שהתעללה באסירים השיעים. הוא ניצל את האכסניה שסיפק לו הדוד סם וקיבץ סביבו חבורת חסידים שיהפכו לימים לעוזריו הקרובים, כשישנה את שמו לאבו בכר אל־בגדדי ויקים את המדינה האיסלאמית. שניים מאותם חברים מועמדים היום לרשת אותו.
הג'יהאד העולמי לא בהכרח יתאושש תוך זמן קצר. המלחמה שהתחוללה בשנות ה־80 בין הצבא הסובייטי שפלש לאפגניסטן לבין המוג'אהדין המקומיים, בני טיפוחיו של הסי־אי־איי שאימן וחימש אותם, הולידה את תופעת "בוגרי אפגניסטן" ואל־קאעידה, אבל זה לקח עשר שנים. היעדרה של פעילות טרור אינטנסיבית בערי המערב בתקופה האחרונה והשקט היחסי שממנו הן נהנות אחרי הבסתו הצבאית של דאעש וסילוקו מהשטחים שכבש בסוריה ובעיראק, אינם ערובה לכך שהטרור של "בוגרי סוריה" לא ישוב לפקוד מדינות במערב.
השטן התורן
דאעש הוא למעשה הדור הרביעי לתנועות הג'יהאד שהחלו את דרכן בשנות ה־80 באפגניסטן. אל־בגדדי, פעיל זוטר יחסית בסניף העיראקי של אל־קאעידה, ניתח היטב את כישלונות הארגון, שבסופו של דבר הובס בידי ארה"ב, וניסה לבנות משהו אחר, חזק וקטלני פי כמה. גם נסיבות הזמן פעלו לטובתו. הנשיא בוש מיהר להיכנס לעיראק, לכבוש אותה ולפרק את צבאו של סדאם חוסיין לפני שהבטיח יציבות שלטונית. את הוואקום שנוצר כתוצאה מכך תפסו גורמי איסלאם קיצוני, ובתוכם נבט דאעש.
הנשיא אובמה עשה את אותה הטעות, אבל בכיוון ההפוך. הוא קיים את הבטחתו לצאת מעיראק ועשה זאת בלי לבדוק מה יקרה שם ביום שאחרי הנסיגה. היו במודיעין האמריקאי מי שהתריעו כי התוהו ובוהו שייצר שם עלול לגלוש למקומות אחרים במזרח התיכון ומשם למערב, אבל זה לא הזיז את אובמה מהחלטתו. הוא הכריז על מדיניות ברורה — ויישם אותה.
טעות קריטית נוספת עשה אובמה כשלא התערב כמעט בנעשה בסוריה. במקום לתמוך בגורמים המתונים יותר בקרב המורדים, הוא הניח לזירה הזאת לדמם. התעלמות המערב מהטבח בסוריה הפכה את המדינה המשוסעת לאבן שואבת למתנדבים מרחבי העולם שבאו לסייע לאחיהם המוסלמים, הסובלים מנחת זרועו של אסד. "25 מיליון ערבים סונים בין דמשק לבגדד מצאו את עצמם כלואים בין שלטון שיעי מצד אחד ועלאווי מהצד השני, בתוך הבוקה ומבולקה של האביב הערבי, וכמעט נידונים לפנות להתנגדות ולקיצוניות", מסביר הגורם המודיעיני. "והקבוצה הקיצונית ביותר היא דאעש".
וכך פתאום, כאילו משום מקום, הופיעה תנועה חדשה, שבתחילה עוד התלבטו רבים איך לכנות אותה ובאיזו שפה, ואיך הוגים את השם המוזר הזה. היא כבשה נתחים רחבים, נוטפי נפט, במזרח התיכון, והציבה את עצמה, מרצונה, במעמד השטן התורן והרשע האולטימטיבי. בימי השיא שלה שלטה "המדינה האיסלאמית" על שטח שגודלו כשל בריטניה ועל אוכלוסייה שמנתה בין שישה ל־12 מיליון בני אדם.
עד לטבח הנורא ביזידים וכיבוש מוסול, העולם לא שם לב לדאעש. "אף אחד לא תיאר לעצמו שארגון טרור יכול להשתלט על שטחים כה גדולים, ותוך זמן קצר להקים עליהם מנגנונים של מדינה ממש. זה הכה את כולנו בתדהמה", אומר הגורם המודיעיני. ואז הופנו כל העיניים לזוועות. כמו ההונים האכזריים שפשטו בשעתו על האימפריה הרומית, גם אנשי דאעש חרכו בתערובת מבחילה של אש ודם כל שעל אדמה שהצליחו להניח עליו רגל גסה. איש מודיעין בעל ותק רב, אך גם בעל הבנה בעולם הטלוויזיה של היום, המשיל לא מזמן את הברבריות של דאעש לאחד מהפרקים של "משחקי הכס" במובן של "הכל הולך": אין חוקים ומותר הכל, כולל מעשי הטבח האכזריים ביותר, כל עוד הם משרתים את המטרה הגדולה — עוד ועוד שליטה וכוח.
ההשתלטות המהירה של דאעש על שטחים ונכסים, תבוסת הצבא העיראקי וניצול הוואקום השלטוני בסוריה, הבהירו תוך חודשים ספורים כי מדובר בארגון שחורג בכוחו, היקפו, נזקו והסיכון הנשקף ממנו מכל הארגונים האחרים המוכרים של הג'יהאד העולמי. רצח העם השיטתי של היזידים, ולאחר מכן עריפות הראשים המשודרות ושאר המיתות המשונות שהמציא אל־בגדדי ובחלקן אף השתתף, לצד מעשי אונס מחרידים בילדות, קיבעו את מעמדו של הארגון כסכנה הברורה והמיידית לשלום העולם. בהשוואה לדאעש נראו מעשי הטבח האכזריים של צבא אסד קצת פחות נוראיים, והאזהרות של רוסיה שתמכה באסד כי במקומו יקום משהו הרבה יותר גרוע נשמעו לפתע הגיוניות. אפילו אל־קאעידה, השטן של העשור שעבר ומי שאחראי לפיגוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה, נראה כמעט בלתי מזיק בהשוואה לאל־בגדדי ואנשיו המסורים.
פיצות וקלצ'ניקוב
ההישג הגדול ביותר של אל־בגדדי טמון ללא ספק במערך ההסברה שהקים, מערך שפעיל מאוד גם היום, ואותו מכנה הגורם המודיעיני "קמפיין גיוס ההמונים המוצלח בהיסטוריה".
אל־קאעידה היה תלוי במועד שידור קלטות הווידיאו הפרימיטיביות של בן לאדן באל־ג'זירה, ודאג להפיץ דרשות ארוכות ודי מייגעות של סגנו ויורשו — איימן אל־זוואהירי. אל־בגדדי הבין שצריך לדבר לצעירים בשפה אחרת. והתוצאה: עשרות אלפי צעירים, כנראה בסביבות 50 אלף, מכמאה מדינות, שבעקבות השימוש היעיל של דאעש במדיה החברתית עזבו הכל כדי להגשים את החלום הדאעשי בסוריה ועיראק. "טכנולוגיות שיווק שמשמשות בדרך כלל כדי למכור מוצרי צריכה או רהיטים עברו הסבה חכמה לטוויטים, קליפים מהירים וטקסטים מותאמים ליעד — הכל כדי לגרום לאנשים לבוא", מסביר גורם הביון.
מחקרים של גופי מודיעין ומכוני מחקר אקדמיים גילו כי במקרים רבים מגויסי דאעש באו בקבוצות מאותו מסגד בלונדון או מאותה שכונה בבריסל, לפעמים בשיטת "חבר מביא חבר". "הם יודעים לכוון בדיוק למטרות שלהם", אומר הגורם המודיעיני, "מגיע אחד מאזור מסוים, והם מלמדים אותו איך לפנות לחבריו באופן הכי משכנע, להסביר איזה כיף עושים פה, לשלוח וידאו קליף עם פיצה ליד הבריכה לקהל מסוים או עם נשק בלחימה לקהל אחר. ומאחר שמדובר בחברים שלו, מדובר בפנייה ממישהו שהם מכירים וסומכים עליו".
ענקיות האינטרנט כמו גוגל, פייסבוק וטוויטר משקיעות כיום מאמצים אדירים בניסיון לחסום את הפעילות הזו, וההנחה המקובלת היא שהן מצליחות לעצור 99 אחוז ממנה. אבל מומחי ההסברה של דאעש פותחים מיד פרופילים חדשים במקום אלה שנסגרו. גם היום, אחרי כל המכות שספג, דאעש יודע להפיץ הודעות נטילת אחריות לפיגועים או מסרים אחרים כמה פעמים ביום וב־15 שפות, להגיע למאות אלפים לפני שסוגרים להם את הפרופיל — וחוזר חלילה.
אל־בגדדי זנח את המבנה ההיררכי הנוקשה של אל־קאעידה לטובת משהו יותר רופף וחופשי, בדיוק כמו עולם הרשתות החברתיות: כמו שכל אחד יכול להיות בלוגר, כך כל מי שמצהיר שהוא פועל בשם דאעש ונשבע לו אמונים נחשב כמי שפועל מטעמו, ומערך ההסברה סיפק לו את הכלים וההדרכה כיצד לבצע פיגועים. במקומות שבהם יכולה הייתה חללית־האם של דאעש ליצור קשר ישיר וחשאי עם בסיס מקומי חדש — זה קרה לאחרונה במוזמביק, קונגו וניז'ר — הם עשו זאת. אבל גם היכן שלא יכלו, הם קיבלו את הפיגועים ואת שבועות האמונים באהבה, גם בדיעבד. זה הכפיל את עוצמתו של הארגון ועכשיו, אחרי חיסול מנהיגו, זה מעלה את החשש לפיגועי נקמה.
מדוע צעירים שחיו ברווחה יחסית במדינות המערב יצאו מגדרם וממולדתם כדי להצטרף לדאעש? המחקרים מצביעים על כך שלא מדובר בפנאטים דתיים או חכמי דת. אצל כמה מהנוסעים שנעצרו בדרך גילו את מדריכי הכיס "Islam For Dummies", שרבים רכשו כדי לא להגיע בורים לחלוטין. המומחים מחלקים את זה לגורמי Push (דחיפה) — מדינות אירופה שלא קיבלו את הזרים והצעירים שלא הצליחו להשתלב וראו בעיניים כלות את בני דורם מצליחים הרבה יותר, וגורמי Pull (משיכה) — הרפתקנות, סקס (ההבטחות של מערך הגיוס לאישה ואולי כמה נשים) ויצרים אפלים של הרג והרס, לצד החלום להצליח ותחושת השייכות שהמדינה האיסלאמית ידעה למכור להם. הגורם המודיעיני אומר, בתוספת מירכאות, כי "הדבר היפה שהם עשו הוא להתאים את המסר לכל קהל יעד. לאחד — בוא תחיה חיים טהורים, לשני — שבו ליד הבריכה. לשלישי — בוא תילחם ותהרוג כמה שתרצה. ולרביעי — בוא תמצא לך אישה ותקים בית".
במעשיו הברבריים ניסה אל־בגדדי לשדר למערב שאין אף נורמה שמחייבת אותו, שהוא מעל לכל חוק ודין ומציית רק לפרשנות שלו את האיסלאם. לצד ההוצאות להורג ומעשי האונס הוא החל להחריב את כל העתיקות באזורים עליהם השתלט, גורם נזק בל יתואר למורשת העולמית. אצל כמה מאנשי ובוגרי חטיבת המחקר באמ"ן תלויים שני צילומי אוויר מחוברים במסגרת אחת — שניהם צולמו בידי כלי טייס ישראלי. רואים בהם את עתיקות המקדש הכנעני בתדמור, לפני ואחרי שדאעש החריב אותן עד ליסוד, מתחת לציטוט של מזכירת אונסק"ו שאמרה כי, "פיצוץ המקדשים והרס העתיקות שמבצעים דאעש הם פשע מלחמה חדש ואובדן עצום לאנושות".
חשוב לומר: דאעש באמת בנו מדינה בשטחים שבהם שלטו. כמו בבנאליות של הרוע אצל הנאצים, הם פרטו את הרשע למסמכים ולביורוקרטיה של החרמת רכוש ועונשים. אבל המדינה האיסלאמית גם סיפקה שירותים ממשלתיים למיליוני אנשים, ובחלק מהמקרים — שירותים יותר טובים מאלה שסיפקו הממשלות ששלטו על אותם אנשים קודם לכן, לרבות מענקי חתונה, מערכת בריאות סבירה במושגים של האזור ועוד.
בין סרי־לנקה לקונגו
המהירות שבה צמח דאעש והתפשט, הברוטליות ללא גבול, טרור המתאבדים שהכה במערב וגם בעולם המוסלמי בשמו של אל־בגדדי, לצד כמה מגה־פיגועים מתוחכמים, כמו הפלת המטוס הרוסי בסיני, יצרו בעולם תחושה כאילו יש פה רשע חדש שאי־אפשר להביס, מדינת שטן שנצטרך ללמוד לחיות איתה. אלה היו דברי הבל. כבר ב־2014 כתבנו ב"ידיעות אחרונות" כי "אם תחליט ארצות־הברית לצאת למערכה נגד אל בגדדי וחבורת הרוצחים שלו, היא תצליח להרוג את כולם או רובם תוך פרק זמן סביר ולגרום לכוחות הארגון נזק משמעותי ביותר. מדובר בסופו של דבר בחבורה ארחי־פרחי בעלי מיומנות צבאית מוגבלת. את דאעש יהיה קל יחסית להביס".
וכך אכן קרה. אל־בגדדי למד הרבה מטעויות של אחרים, אבל נפל באותה נקודה שבה נפל היטלר כשפלש לפולין, סדאם חוסיין כשפלש לכוויית ואוסמה בן־לאדן - כשמוטט את מגדלי התאומים: הוא היה בטוח שזה יעבור לו בשקט ולא הבין שכאשר העולם החופשי מרגיש שהסדר העולמי נמצא בסכנה, הוא יוצא למלחמה. כישלונה של "המדינה האיסלאמית" לממש את החזון שהבטיחה למאמיניה נבע מהערכת חסר של אל־בגדדי את מאזן הכוחות. הוא שגה בהערכת נכונותה ונחישותה של הקואליציה הבינלאומית הרחבה, זו המערבית־ערבית וזו הרוסית־איראנית בשיתוף חיזבאללה, לפעול בעוצמה רבה לבלימת שאיפותיו הטריטוריאליות והתנהלותו הברוטלית. בסופו של דבר, השתלטותה של "המדינה האיסלאמית" על שטחים נרחבים בסוריה ובעיראק, תוך כפיית נורמות לחימה והתנהלות שאיפיינו מלחמות בעת העתיקה – המיטו עליה את סופה.
אל־בגדדי טעה שוב כשהעריך כי בעקבות הכרזתו על עצמו כח'ליף (הסמכות הדתית העליונה באיסלאם) ביולי 2014, יזכה בתמיכה גורפת במנהיגותו ובהגמוניה של כל מחנה הג'יהאד העולמי. התברר כי רובם המכריע של הארגונים מקרב שותפי אל־קאעידה נותרו נאמנים למנהיג הארגון שירש את בן־לאדן, אל־זואהירי.
העולם הקים קואליציה של 82 מדינות כדי להילחם בדאעש וכצפוי, ניצח בקלות, בעיקר כי את רוב העבודה והקזת הדם עשו לוחמים כורדים ומורדים סורים מצד אחד, ואנשי חיזבאללה מהצד האחר. במארס 2019, כחמש שנים אחרי כינונה של "המדינה האיסלאמית", הושלמה תבוסתה הצבאית עם אובדן שליטתה במאחזה האחרון באל־בארוז שבמזרח סוריה. ההישג העיקרי של דאעש ניטל ממנו – היסוד הטריטוריאלי שעליו ביסס הארגון את יומרתו לממש את חזונו האלוהי, ושהיה עבור מאמיניו עדות לשביעות רצון האל מדרכו. אובדן המדינה אילץ את אל־בגדדי להציג למאמיניו מסר חלופי, שיישב את הסתירה בין ההבטחה האלוהית, כביכול, לבין התבוסה הצבאית.
בהופעתו הפומבית האחרונה, בצילום וידיאו שהופץ באפריל בידי מערך ההסברה של הארגון, נראה אל־בגדדי בן ה־48 שונה לחלוטין מאשר בהופעותיו הקודמות – עייף, זקנו לא צבוע ומלבין בחלקו, לבוש ברישול. הוא תירץ את המצב החדש שאליו נקלעה "המדינה האיסלאמית" כניסיון שבא לבחון את חוזק אמונתם ואת נחישותם של הפעילים. בדבריו במסר קולי מוקלט שהופץ בחודש שעבר, לצד דברי עידוד לאנשיו לפרוץ לבתי הכלא ולשחרר את חבריהם, גם רמז לראשונה על הצורך לשנות את היחס לאוכלוסייה האזרחית. חסידיו הבינו את גודל המצוקה והגיבו בצילום פתקים עם שבועת נאמנים לבגדדי או הצהרה דאעשית אחרת, כשברקע אתר מפורסם באירופה או במזרח התיכון, להראות שהם קיימים.
וכאן בדיוק טמונה הסכנה: גורמי מודיעין בעולם מופתעים בכל פעם מחדש משפע הזירות שדאעש מצליח לפעול בהן גם אחרי שאיבד את הטריטוריות שכבש. החשש המרכזי של מדינות המערב היה מפני חזרתם של כל המתנדבים אליהם, עמוסי ידע בטרור, ניסיון מבצעי והתלהבות ג'יהאדיסטית. מדינות אירופה נעלו את השערים ומנעו – בחקיקה ובאמצעי הפחדה – מאותם פעילים לחזור, ואלה "נתקעו" במזרח התיכון. על פי הערכות גורמי המודיעין המעודכנות, 14־18 אלף מהם עדיין חופשיים ופעילים בסוריה ועיראק.
דאעש ממשיך את פעילותו באפגניסטן, באפריקה, בהודו, בדרום־מזרח אסיה, בקווקז, בחצי האי סיני ובמקומות נוספים. יש אמנם ירידה של 50 אחוז בכמות פיגועי ההתאבדות, אבל הם עדיין רבים וקטלניים מאוד. ברבעון הראשון של 2019 בוצעו כ־45 פיגועי התאבדות ב־17 מדינות, שגרמו למותם של 478 בני אדם ולפציעתם של 851. ב־21 באפריל 2019 ביצעה קבוצת טרור מקומית בסרי־לנקה, הקשורה לדאעש, מתקפת מתאבדים שבה נרצחו יותר מ־250 איש ונפצעו כמה מאות. הטענה שלפיה הייתה זו נקמה על מתקפת הטרור שביצע איש ימין קיצוני במסגד בניו־זילנד, ובה נרצחו 49 בני אדם, התבררה כלא נכונה, שכן ההכנות למתקפה בסרי־לנקה החלו כמה חודשים קודם לכן. העובדה שהתוקפים הגיעו ממשפחות מבוססות, ומקצתם אף למדו באוניברסיטאות בחו"ל, מצביעה שוב על כך שלא רק בורים חסרי השכלה הסובלים ממצוקות כלכליות ומבעיות נפשיות נרתמים לבצע פיגועי התאבדות.
אגב, דאעש לא כיוון מעולם את פעילותו נגד ישראל. זה לא אומר שמנהיגיו החדשים לא יגיעו למסקנה שהגיע הרגע למתג את עצמם כך.
מותו של אל־בגדדי לא מבשר את היכחדות הארגון שלו. אולי אפילו להפך. "יש סבירות גבוהה", אומר הגורם המודיעיני בנימת דאגה שנשמעה היטב גם דרך קו הטלפון מארצות־הברית, "שבאחד ממחנות המעצר בצפון סוריה מתפתח עכשיו המנהיג של הדור הבא, זה שיבנה תנועת טרור שבהשוואה אליה דאעש ייראה כמו טיול בפארק".
יורם שוייצר הוא ראש התכנית לחקר טרור במכון למחקרי ביטחון לאומי.
