בכל שנה בשמונה שנותיו כנשיא ארה״ב, דאג ברק אובמה לפנות את הלוח שלו לטובת עריכת ליל סדר כהלכתו. על שולחן ארוך באחד החדרים בבית הלבן הונחו כל מוצרי היסוד, הגדות, כיפות, מצות וחרוסת, וסביבו התכנסו כמה עשרות עובדי הבית הלבן, חברים קרובים, וכל משפחת אובמה, ברק, מישל והילדות. בכל שנה הייתה שרה הורביץ, שבמשך שמונה שנים כתבה נאומים לברק אובמה, ובעיקר למישל, זקוקה לכמה דקות כדי להאמין שזה קורה.
״אובמה לא יהודי, הוא היה יכול לעשות את זה רק שנה אחת בשביל יחסי הציבור״, אומרת עכשיו הורביץ, ״אבל הקפיד לעשות את זה כל שנה כי היהדות מרתקת אותו. כמובן שבעיקר עניינה אותו ההקבלה בין עבדות בני ישראל במצרים לעבדות השחורים באמריקה, אבל גם מעבר לזה יש באופי של אובמה סממנים יהודיים. הוא אוהב נושאים מורכבים, אוהב ללמוד, אוהב דיונים ארוכים והתפלפלויות, הוא קרא פילוסופים יהודים, המנטרה שלו כל החיים היא תיקון עולם״.
כמה ימים לפני שעזבה את הבית הלבן כינסה מישל אובמה את הצוות שלה לאירוע פרידה. "היא אמרה לנו, 'אני גאה בכם, אני אוהבת אתכם, אני רוצה שתעשו עכשיו דברים שיגרמו לכם אושר'", אומרת הורביץ, "לקחתי את העצה שלה וישבתי לכתוב ספר על איך גיליתי מחדש את היהדות".
היא ידעה שאת כותבת?
"כן, ומדי פעם בדקה איך אני מתקדמת. במשך כל שמונה השנים לא היה יום אחד שבו לא הרגשתי גאווה עצומה להיות יהודייה בבית הלבן של ברק ומישל אובמה".
ביום שבו יצא הספר של הורביץ בארה"ב, צייצה מישל: "שרה הורביץ היא כותבת מבריקה עם לב גדול ונשמה נדיבה, והספר שלה משקף את עומק המחשבה והרהיטות שהייתי תלויה בהם כל כך הרבה שנים". הורביץ לא ציפתה לפרגון הפומבי הזה, אבל לא הופתעה כשהוא בא. ״היא האישה הכי פופולרית בארה״ב בלי תחרות בכלל״, אומרת הורביץ, ״ואולי בעולם כולו. אבל היא לרגע לא איבדה את עצמה, לא שכחה מאיפה באה, וגם לא שכחה את מי שעזרו לה לאורך הדרך. גם היום אני לא לגמרי מאמינה שעבדתי שמונה שנים עם אישה כזו״.
"ברוכה הבאה לקבוצה"
אבא של שרה הורביץ כתב נאומים לפוליטיקאים לפני 50 שנה והיא תמיד הייתה כותבת מוכשרת, אז המסלול שלה היה די ברור. ב־1998, כשהייתה סטודנטית באוניברסיטת הרווארד, התמחתה עם כותבי הנאומים של סגן הנשיא דאז, אל גור. אחר כך עבדה בקמפיינים הנשיאותיים של ג'ון קרי (2004) והילארי קלינטון (2008). "הפסדתי לא מעט קמפיינים", מחייכת הורביץ, "עד שהגעתי לקמפיין שניצח ושינה לי את החיים".
יומיים אחרי שהילארי הודתה בהפסד לאובמה בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, קיבלה הורביץ טלפון והצעת עבודה מהקמפיין המנצח. היא אמרה כן מיד. "כבר בשבוע הראשון אובמה התקשר בעצמו כדי להגיד לי ברוכה הבאה לקבוצה", נזכרת הורביץ.
מהר מאוד עמדה בפני המשימה הגדולה הראשונה שלה: לעזור להכין את הנאום של מישל אובמה בוועידה הדמוקרטית. וזה היה חתיכת אתגר. היום קל לשכוח שבתחילת הדרך התקשורת האמריקאית ציירה את מישל אובמה כאישה שחורה זועמת ששונאת את אמריקה. הורביץ הוזמנה לסלון של בני הזוג בשיקגו, ובמשך 90 דקות למדה להכיר את מישל. הנאום שיצא משיתוף הפעולה היה כל כך מוצלח, שהוא לא רק האפיל על הנאום המקביל של ברק אובמה — ולא בפעם האחרונה — הוא גם שינה לגמרי את היחס כלפי אשתו.
מהניצחון בבחירות 2008 המשיכה הורביץ לבית הלבן, עדיין כחלק מצוות הכותבים של אובמה, אבל אחרי שנה ויתרה על עבודה עם נשיא ארה"ב לטובת עבודה עם אשתו. "אני כל כך אוהבת את ברק אובמה, מנהיג נדיר ואדם נדיר, אבל איכשהו הקול שלו לא ישב אצלי בנוח כמו הקול של מישל. לפעמים הרגשתי שאני מחקה את מה שחשבתי שהקול שלו נשמע, ולא באמת שמעתי אותו בראש. התפקיד שלו היה רציני וכבד, הוא צריך לדבר על מדיניות, יש עליו הגבלות, אבל הגברת הראשונה יכולה להיות אישית ואמוציונלית ומשוחררת. הקול של מישל היה דומה לשלי, והיה לי הרבה יותר קל להעביר אותו לדף".
איך נראתה העבודה איתה?
"מישל אובמה יודעת מי היא ומה היא רוצה להגיד. היא מבריקה ויודעת איך לספר סיפור, איך לדבר לאנשים ולחתוך דרך הרעש. מיד כשהתחלנו לעבוד על נאום, כבר היה לה כל כך הרבה מה להגיד, ואני רק ניסיתי להקליד מהר ככל שיכולתי. לקחתי את הבסיס שהיא הכינה, שיפצתי, הוספתי, הזזתי, ואז התחילו חילופי עריכה. הטקסט היה הולך אליה, חוזר עם תיקונים, חוזר שוב, עד שהיא הייתה שלמה עם זה לגמרי. אנשים אומרים לי 'היא נשמעת כל כך אותנטית'. היא לא נשמעת, היא באמת אותנטית. היא לעולם לא תגיד משהו שאינה מאמינה בו, ולא כדאי אפילו לנסות אותה".
יש נטייה לחשוב שמנהיגים בסדר הגודל הזה רק קוראים את מה שכותבי הנאומים מכינים להם.
"אני יודעת, לפעמים אנשים היו אומרים, 'אובמה נושא נאומים טובים כי יש לו כותבים טובים', אבל זה מאוד רחוק מהמציאות, אצל שני בני הזוג. שניהם מעורבים בכל משפט ועורכים בכבדות. אובמה עצמו כותב מצוין, ולכותבים שלו הייתה עבודה קשה במיוחד, כי נדיר שהפוליטיקאי שלך כותב יותר טוב ממך".
הורביץ למדה כל כך טוב את הקול של מישל אובמה, שעם השנים היא פשוט הייתה מתיישבת על המחשב, שמה אוזניות חוסמות רעש ושומעת בראשה את מישל מדברת. חלק מהנאומים הפכו בלתי נשכחים, ואחד מהם, בוועידה הדמוקרטית של 2016, כלל ביטוי שהפך לקלאסיקה: When they go low, we go high ("כשהם יורדים נמוך, אנחנו עולים גבוה"). הורביץ מקבלת על זה קרדיט כל הזמן, ומרגישה לא נעים כי היא לא המציאה את הביטוי.
"אני רק הקלדתי את המשפט שמישל אמרה", היא אומרת, "אבל היא באמת חיה את המוטו הזה. דווקא עכשיו, כשיש כל כך הרבה כיעור, זה מרומם נפש לראות מישהי שמתנהגת ככה".
הפכתן חברות?
"שואלים אותי כל הזמן אם דיברתי איתה על עניינים אישיים, אבל הבית הלבן זה מקום כל כך עסוק, אין זמן לשום דבר מעבר לעבודה. בילינו מאות שעות ביחד בעבודה משותפת, ואני יודעת שאם הייתי צריכה את האוזן שלה, היא הייתה מוצאת זמן בשבילי".
"חוויה משנת חיים"
בקיץ 2014 עברה הורביץ, 42, אישה חביבה ומלאת חיים, סיום שובר לב של קשר רומנטי. "חזרתי הביתה מהעבודה והיו לי ערבים פנויים", היא מספרת, "כשקיבלתי מייל על שיעורי 'מבוא ליהדות' ב־JCC בוושינגטון, אמרתי לעצמי, 'אוקיי, זה ימלא את הזמן, יוציא אותי מהבית, אפגוש אנשים'. לא חשבתי שזה ישנה את חיי. תוך כדי השיעורים ממש יכולתי להרגיש את המוח נפתח והלב מתרחב".
בשנתיים האחרונות שלה בבית הלבן קראה הורביץ ספרים על יהדות, המשיכה ללמוד, עשתה מדיטציה ועברה ריטריט, ביקרה חברים אורתודוקסים בשבת, וגילתה עולם בלי טכנולוגיה, בלי טלפונים ובלי טלוויזיה. לאט־לאט הרגילה את עצמה לא לענות לכל טלפון ולכל אימייל בשבת. הרגילה את עצמה, ובמידה מסוימת גם את הבוסית. "מבחינתה, כל עוד עשיתי את העבודה כמו שצריך ובזמן, היא לא הייתה צריכה שאהיה זמינה 24 שעות ביממה. היא ראתה את התהליך שאני עוברת וזה ריגש אותה".
הורביץ גדלה בבית יהודי במסצ'וסטס, והלכה לבית ספר עברי, אבל כמו הרבה ילדים יהודים באמריקה נפרדה מהיהדות איפשהו בגיל העשרה. "תמיד הייתי גאה להיות יהודייה, אבל לא ידעתי מה זה אומר. הלכתי לבית כנסת פעמיים בשנה ולא הבנתי למה. את נשארת עם תפיסה של ילד שלפיה אלוהים זה איש עם זקן בשמיים שמעניש אותנו על מעשים רעים, וכמובן שלאדם מבוגר זה נראה טיפשי ואת פשוט דוחה את כל זה".
למה היית גאה להיות יהודייה אם לא ידעת מה זה אומר?
"הייתי גאה בסיפור היהודי של הישרדות, ידעתי שליהדות אכפת מצדק חברתי וזכויות מיעוטים, שזו דת עם מסורת אינטלקטואלית, וכל זה גרם לי גאווה, אבל לא באמת הבנתי לעומק. כשהתחלתי ללמוד הדהים אותי לגלות עד כמה היהדות רדיקלית, איך היא דיון בלתי פוסק שמכבד דעת מיעוט ורוצה להיות מאותגר. זו הייתה חוויה משנת־חיים. לפני חמש שנים לא ידעתי דבר על יהדות, ועכשיו כתבתי עליה ספר".
כיאה ליצירה על יהדות, לספר של הורביץ, שיצא לפני החגים בארה"ב, יש שם ארוך־ארוך: Here All Along: Finding Meaning, Spirituality, and a Deeper Connection to Life in Judaism (After (Finally Choosing to Look There. ספר מהנה, ולעיתים ממש מרגש, של פרשנות ליברלית לתורה וליהדות ממישהי שעושה שלום עם הזהות המלאה שלה. לא מזיק שהורביץ יודעת לכתוב.
כמה קשה היה לעבור מכתיבת נאומים לכתיבת ספר?
"עינוי אמיתי. אחד הדברים הכי קשים בכתיבה זה ליצור מבנה וזרימה. לבנות אפילו קטע של 2,000 מילה בנאום זה קשה, אז לבנות פרק של עשרת אלפים מילה בספר של 100 אלף מילים היה פשוט מייאש. פעם הדפסתי פרק של 24 עמודים, פיזרתי אותם על הרצפה בסלון, ירדתי על הברכיים והסתכלתי עליהם בחצי חוסר אונים, מנסה למצוא את הזרימה המושלמת.
"יש גם הבדל בין כתיבה שמכוונת לשמיעה וכתיבה שמכוונת לקריאה. אנחנו מדברים בדרך שלא מוגבלת על ידי חוקי דקדוק, אני לא צריכה לשים פסיקים בנאום כי מישל לא תגיד, 'כשהם יורדים נמוך פסיק אנחנו עולים גבוה נקודה'. אבל בכתיבה שמיועדת לקריאה חייבים להיצמד לכל החוקים. מאידך, כשכותבים נאום אי־אפשר להגיד, 'אין לי היום מוזה, אני צריכה לנסוע ליער כדי לכתוב'. הנשיא צריך את הנאום תוך שעה".
"הלוזרים של התורה"
הורביץ מתחילה את הספר בתקציר מצחיק של התורה כפי שהיא נשמעת למי שלא ממש משקיע בללמוד אותה: ״אדם חי עד גיל 930 ואלוהים עזר לשרה להיכנס להיריון בגיל 90, אחרי שמודיעים לנו 'שהיא הפסיקה לקבל את המחזור של הנשים'. עם הטקסים המוזרים, התופעות העל־טבעיות והאלוהים הלא כל כך נחמד, התורה לא נראתה לי כמו טקסט אידיאלי עליו ניתן לבסס דת עולמית מרכזית״. בהמשך היא מתמודדת עם דברים שהיה לה קשה לקבל, מעונשי סקילה, דרך סגידה לפסלים ועד היחס להומוסקסואליות, ומוצאת בסוף הספר שלווה של ממש.
"התורה היא מסמך בן אלפי שנים", אומרת הורביץ, "ברור שיש בה דברים מאוד בעייתיים, אבל אנחנו דחינו את האלימות ואת האכזריות, נתנו פרשנות חדשה ומודרנית. כשאנשים אומרים לי שהם לא יכולים לקבל את התורה כמו שהיא כתובה, אני אומרת להם, 'למה אתם עדיין מתעסקים בזה שכתוב שצריך לסקול אנשים שעובדים בשבת? אנחנו לא עושים את זה היום, אני לא חושבת שעשינו את זה אי פעם'. התורה גם דורשת שנקריב חיות בבית המקדש, נו, אז אנחנו עושים את זה?"
אבל יש סיפורים מטרידים מוסרית שקשה לתת להם ספין. עקידת יצחק, למשל.
”זה באמת היה אחד הסיפורים הקשים לעיכול, אבל היהדות דורשת ניואנסים. יש שיגידו שהסיפור הזה הוא דווקא נגד הקרבת ילדים. אלוהים אומר לאברהם: 'השתגעת? אל תקריב את הבן שלך בשבילי! אני רק בוחן אותך'. יהודים בוחרים איך לפרש סיפורים, זה היופי של היהדות המודרנית. אני משווה את זה לחוקה המקורית של ארה"ב, שהייתה איומה ונוראה ביחס לשחורים ונשים. עם השנים הוספנו תיקונים ועידכנו אותה. התורה אמנם אוסרת להוסיף או להוריד דברים, אבל הפרשנות של הרבנים היא למעשה כמו תיקונים לחוקה. זה מה שמאפשר לנו להמשיך לפרוח".
עוד נושא שמטריד אותך בספר הוא קונספט "העם הנבחר".
"בואי נחשוב רגע על היהודים שאלוהים בתורה קבע שהם 'העם הנבחר'. הרי היהודים היו הלוזרים של התורה, משה רבנו גימגם, הוא היה פוליטיקאי נורא, לא יכול היה להיבחר היום לשום תפקיד, ואלה האנשים שאלוהים בחר כי הם יותר טובים מאחרים? לא, אלוהים אהב את החלשים ביותר ובגלל זה בחר ביהודים ההם. התורה דורשת בפירוש לאהוב את הזר, לאהוב את הלא־ישראלי, הלא־יהודי. אם אתה חושב שב'העם הנבחר' הכוונה היא שיהודים יותר טובים, אני מצטערת, לא קראת את התורה".
כמו הרבה יהודים אמריקאים, הורביץ נותנת לעצמה חירות להחליט עד כמה רחוק היא הולכת עם שמירת מצוות. "השבת שלי משתנה כל שבוע", היא אומרת, "יש שבועות שאני ממש הולכת לארוחת שבת אמיתית, עם חלה ויין ותפילות, ולפעמים יום שישי בערב הוא סתם משחקי חברה. אני נוהגת בשבת, לפעמים עונה למיילים, אבל מנסה תמיד לעשות משהו שמרגיש ברוח שבת, כי היו הרבה שנים בהם היום השביעי היה גם הוא יום עבודה. אני דוחה את הרעיון שיש רק דרך אחת לעשות שבת, ומתסכל אותי כשאנשים אומרים, 'זו היהדות ואם אתה לא מאמין בה ככה, אתה לא יהודי'. המסורת היהודית היא לדמיין מחדש את היהדות. כשאומרים לי, 'את לא יהודייה מסורתית', אני עונה 'ברצינות?'"
מה הסיפור שאת הכי אוהבת בתורה?
"את הנשים שהצילו את משה. המיילדות, אמו שסירבה לציית להוראות של פרעה, והבת של פרעה שהצילה ילד עברי וגידלה אותו בארמון של אביה. לגמרי מרד של נשים. החיים של משה, וכתוצאה מכך שחרור עם ישראל מהעבדות וההגעה לארץ המובטחת - כל זה לא היה קורה אלמלא כמה נשים חזקות ואמיצות. הנשים בתורה אולי נמצאות מאחורי הקלעים, אבל הן מנהלות את העניינים. מה שמוכיח שככל שדברים משתנים, כך הם נשארים אותו דבר".
"תמיד מטרה קלה"
את ביקורה הראשון בישראל ערכה הורביץ לפני כארבע שנים, וזה עשה לה את מה שזה עושה לכל יהודי־אמריקאי בביקור בתולים בארץ. "זה היה קסם", היא אומרת, "אהבתי את הגיוון של האנשים והנוף, וכמובן שאת האוכל. זו מדינה כל כך יפה. אני אוהבת את ארה"ב ואת ישראל, ויש לי ביקורת על שתיהן".
קשה לפספס את זה שאין פרק על ישראל בספר.
"ומצד שני ישראל מופיעה כמעט בכל פרק. מתסכל כששואלים אותי, 'מה את חושבת על ישראל', אבל אף אחד לא שואל, 'מה את חושבת על ארה"ב', שזו ממש המדינה שלי. כשאתה שואל, 'מה את חושבת על ישראל', אני יודעת שאתה מדבר על הפוליטיקה העכשווית של המדינה, אבל אני לא מוכנה לצמצם את ישראל לקונפליקט. השיחה סביב ישראל תמיד כל כך פשטנית, הצד הזה והצד ההוא. זה לא משחק פוטבול. ישראל משתלטת על כל השיחה סביב יהדות ולא נשאר מקום לדברים אחרים, אבל יש לנו אלפי שנות מסורת".
מה שתמיד היה זו אנטישמיות, ועכשיו שוב יש ממנה הרבה, כולל בארה"ב.
"חלק מזה הוא בגלל עלייה של מנהיגים לאומניים שהכוח שלהם בנוי על שנאת מיעוטים. מנהיג שתוקף מוסלמים או מהגרים, סוחף אחריו גם אנטישמים. הרי האנשים האלה לא שונאים רק מוסלמים, הם שונאים את כל המיעוטים, התקפה על מיעוט אחד זו התקפה על כולם, ויהודים הם תמיד מטרה קלה בתקופות כאלה. אנחנו בזמן מאוד מדכא".
איך היה הבוקר של אחרי הבחירות ב־2016?
"מאוד קשה", אומרת הורביץ, עדיין מנידה בראש מצד לצד, "אבל אנשים חייבים לזכור שהילארי קיבלה הרבה יותר קולות מטראמפ, והיא לא הנשיאה רק בגלל שיטת האלקטורים המיושנת של אמריקה. למרות שהייתי מזועזעת מכך שמישהו כמו דונלד טראמפ יכול להיות נשיא, ועוד אחרי אובמה, אני ממשיכה להזכיר לעצמי כל יום שהרבה יותר אמריקאים רצו את הילארי. קל מאוד להיות מדוכא היום, אבל טראמפ הוא לא מי שאנחנו".
בטוחה?
"כן. יש מיליונים שאוהבים אותו ואת מה שהוא מייצג, אבל האם הם הרוב? לא ולא".
יכול להיות שמישל טועה, ולפעמים אין ברירה אלא לרדת נמוך?
"לא, הדרך היחידה היא לעלות גבוה. כולם יורדים נמוך עכשיו ויש כל כך הרבה כעס ושנאה, אז אם את עושה אותו דבר את הופכת לחלק מהרעש. כמו שאנחנו רואים לרדת נמוך זה אפקטיבי, אבל אם גם אנשים טובים יירדו נמוך, אז הפסדנו. אפילו עכשיו, מי המועמדים לנשיאות שמקבלים את תשומת הלב? אליזבת' וורן עולה גבוה, תראי איפה היא. או פיט בוטיג'ג', שהגיע משום מקום אבל מושך תקשורת ומצביעים כי הוא מתנהג אחרת. לעלות גבוה אומר להיות אמיץ וכן מבלי לאבד מוסר, מצפון וכבוד עצמי. מרטין לותר קינג עלה הכי גבוה שאפשר, ואף אחד לא יגיד שהוא היה חלש".
היהדות עוזרת לך בימים האלה?
"מאוד. היהדות בתורה וגם בתלמוד מתעבת את מי שמתעלל בחלשים. למה סיפור עמלק שונה מהיחס לאויבים אחרים של עם ישראל? כי הוא תקף מאחור, היכן שהיו החלשים ביותר, הזקנים, החולים. היהדות סולדת מבריונות ואכזריות. כשאני רואה אנשים חזקים שמתעללים בחלשים, אני יודעת שהמסורת היהודית שלי מתנגדת לזה. אז אולי כתיבת הספר הייתה חלק מהמחאה שלי על מה שקורה היום". ¿
