ישבנו מחוץ למרכול במרכז שדרות. ברחבה לצד העסק הציב בעל הבית שולחנות וכיסאות פלסטיק עם שמשיות. באנו בשעת צהריים מוקדמת של יום רביעי, לפני השנ"צ, והרחובות היו ריקים. כבר יצא לנו להסתובב בשדרות בסבבים קודמים של טילים ואזעקות ותמיד היו אנשים ברחוב. הפעם שממה.
ניגשנו לבחור היחיד שישב באחד השולחנות ושאלנו אם הוא מקומי. "לא", ענה, "אני מרמת אביב ובאתי לעודד את השדרותים... תגידו אתם בסדר?? ברור שאני מכאן, זה העסק שלי".
לירון עמר, 40, הצית סיגריה. ממול לעסק שלו, "סופר 24", הוקמה כיכר יפה עם מזרקה, שבמרכזה כדור סנוקר ענק שמסתובב לו שם בתוך קערת מים גדולה. כל העיר הזאת מלאה בכיכרות ובשוליה ניצבים מנופים גבוהים שעמלים על בניית בניינים חדשים. העיר מתרחבת וגדלה, הכל משתנה ומתפתח ורק הקסאמים לא מרפים. שוב ושוב בהפוגות של ימים או שבועות הם נורים מעזה, ובמקרה הטוב מיורטים מעל העיר ברעש גדול. התושבים פיתחו שיטות זיהוי וחושים חדים, וגם קיבלנו הדגמה: תוך כדי שיחה עמר קפץ ממקומו והאיץ בנו לרוץ אחריו, "בואו, בואו, זו רקטה".
לא שמענו כלום. לא שריקה ולא אזעקה, אבל רצנו אחרי בעל הבית, נכנסנו לחנות עד שעצרנו בירכתיה, במשרד קטנטן, שם עמר תופס מחסה. כעבור כמה שניות השמיעה מערכת הכריזה בעיר קריאות "צבע אדום" ומיד נשמע פיצוץ חזק.
איך שמעת את זה מגיע?
"אתה מבין מה נהיה ממני? נהייתה לי שמיעה של חיה, של כלב. אני שומע צלילים שאדם רגיל שלא גר פה לא שומע. שמעתי את היציאה של הכיפת ברזל וזה הספיק לי כדי להבין שעוד מעט תהיה אזעקה. זה לא מטורף?"
אחרי כמה רגעים של שקט יצאנו לרחוב ושמענו סירנות. שתי כבאיות ואמבולנס דהרו לכיוון אזור התעשייה. נפרדנו מעמר ורדפנו אחרי הכבאיות שחצו את העיר במהירות. הטיל נפל בחצר מפעל המלוחים של שטראוס, שאחראי על ייצור חטיפי צ'יטוס ותפוצ'יפס. הוא מוגדר מפעל חיוני ולכן ממשיך לפעול גם תחת אש, 400 איש עובדים כאן במשמרות מסביב לשעון. הרקטה נפלה בחצר האחורית, קרוב לגדר, ובמזל לא התפוצצה. יהודה אשש, מנהל התפעול של המפעל, עמד ליד צינור מים שנוקב על ידי רסיס וסילון מים פרץ ממנו, ובירך על המזל הטוב שלו ושל עובדיו. "כל העובדים הספיקו להגיע למיגוניות שפזורות ברחבי המפעל", אמר, "אף אחד לא נפגע. הם מתורגלים בריצה למיגוניות כי אלו החיים שלנו כאן לצערנו".
חזרנו למרכול של עמר וסיפרנו לו שהנפילה הייתה בשטח המפעל של שטראוס. "בסבב הזה הם הולכים על החברות הגדולות בעיר", הוא חייך, "היום שטראוס, ואתמול נפלה רקטה על מפעל הולנדיה והוא נשרף כמעט כליל".
מישהו אמר שבני גנץ עומד להגיע לביקור בעיר, ועמר בדיוק הצית עוד סיגריה. "ראיתי אותו אתמול בטלוויזיה מחזק את הצבא ואת ראש הממשלה על החיסול של המחבל בעזה. הוא יכל לתקוף את נתניהו בטענה שהחיסול נועד לעזור לו במישור הפוליטי, אבל יצא גבר. הוא בן אדם ממלכתי. אני אוהב את הממלכתיות שלו, הוא לא מתריס, לא מתנגח".
למי הצבעת?
"ביבי. אבל כשיש ירי של רקטות ואנחנו לא מגיבים אני מצטער שהצבעתי לו. גם כשאני רואה שלא מחזקים את בעלי העסקים בעיר, בשגרה, אני מצטער שהצבעתי לו. כל פעם שיש פה ירי רציני באים אלינו פוליטיקאים מהממשלה עם סיסמאות, תוכניות וחלומות. בסוף לא קורה שום דבר. איך אומר נתניהו? לא היה כלום ולא יהיה כלום. אשכרה קדחת. אנחנו החצר האחורית של מדינת ישראל, הפריפריה של הפריפריה. העיר מתפתחת אבל רק בבינוי. מגיעים לכאן תושבים חדשים בשביל הטבות מס. אני לא רוצה שום הטבת מס, לא צריך טובות. קח את ההטבות האלה, אבל תפסיק את הרקטות והצבע האדום. אין אף סכום בעולם ששווה ירי של 12־13 רקטות על העיר בערב שבת כמו שהיה פה לפני שבועיים. חלאס, אנשים רוצים נורמליות. לחיות בשפיות. שהילדים יגדלו בשקט. כולם פה בפוסט־טראומה, אין אחד, אפילו הגיבור הכי גדול כאן, שהוא לא בפוסט־טראומה".
איזו ממשלה תהיה טובה לשדרות לדעתך?
"פתאום גנץ נראה לי מתאים. כשיר להנהיג. אני חושב שהכי מתאים שתהיה ממשלת אחדות של גנץ עם ביבי. שביבי יתחיל, גנץ ישתפשף קצת ואז יחליף אותו. הלוואי שתהיה ממשלה כזו".
"כמו בסלאח שבתי"
יום קודם לכן, בכניסה לחדר המיון של המרכז הרפואי "ברזילי" באשקלון, ראינו שורת אלונקות ברזל על גלגלים עומדת בטור. בבוקר שלישי היה אמור להתקיים בבית החולים תרגיל התמודדות גדול עם אירוע חומרים כימיים מסוכנים. "הנפגעים", חיילים של פיקוד העורף, היו אמורים להגיע באמבולנסים, לרדת מהם, להישכב על האלונקות, שם היה אמור לחכות איש צוות של בית החולים עם צינור ביד ולשטוף אותם בזרם מים חזק. בבוקר קיבלה הנהלת "ברזילי" הודעה שהתרגיל מבוטל עקב חיסולו של בהא אבו אל־עטא והתגובה הצפויה. החיילים שהגיעו לתרגיל נשארו לעזור בבית החולים והאלונקות נותרו מיותמות בכניסה למיון.
בינוי מסיבי נעשה בבית החולים בשנים האחרונות. רק מי שזוכר איך נראה המרכז הרפואי הזה, המשרת 500 אלף ישראלים תושבי הדרום, לפני הבנייה והשיפוצים, יודע להעריך את השינוי העצום. זה לא שדרוג, מדובר בלידה מחדש.
עוד יותר מדהימה היא ההבנה איך מדינת ישראל דואגת לתשתיות בריאות עבור תושביה. מנהל בית החולים בשמונה השנים האחרונות, פרופ' חזי לוי, אומר שהמצב היה קטסטרופלי. "חדר המיון היה קטן עד אפסי עם 18 מיטות. 18מיטות! אתה מבין את המשמעות של המספר הזה בבית חולים, שאמור לשרת מאות אלפי אנשים? זה נורא. הקירות היו מגעילים, הכל היה מיושן, מתפרק, צפוף. חולים היו מגיעים באמבולנסים למיון עמוס והיו פעמים שהשארנו אותם שוכבים באמבולנס עד שיתפנה עבורם מקום. היו פה שבעה חדרי ניתוח ברמה סניטרית ירודה, כי נכנסו לתוכם זבובים דרך חריצים וסדקים בדלתות. לא היו חדרי ניתוח גרועים מהם בכל הארץ. מכשירי הרנטגן היו כל כך מיושנים שכבר לא היו להם חלקי חילוף. ממש עולם שלישי. זה היה מצב בית החולים כשהתחיל ירי הרקטות על אשקלון והאזור ונמשך כך עוד שנים אחר כך, כשהירי הפך לחלק ממציאות החיים פה ואמבולנסים היו פורקים פצועים מנפילות טילים בכניסה למיון, מתחת לסככת אזבסט. אם לא הירי, אולי לא היה קורה בבית החולים שלנו כלום, לא היה נעשה בינוי ולא מיגון, כי מצבנו לא ריגש אף גורם אחראי במערכת. הסיפור של 'ברזילי' הוא סיפור פריפריה קלאסי. מנהיגי המדינה מצהירים כל הזמן, 'נקדם את הפריפריה', וכלום לא קורה, וגם אם קורה, זה קורה לאט מדי".
העבודות התחילו ב־2010 ולוו בהפגנות אלימות וקולניות של חרדים בשל מציאת קברים בשטח בית החולים. אחר כך הגיעה הביורוקרטיה שהעבירה את הפרויקט לקצב זחילה של חילזון. הממשלה תיקצבה את הפרויקט ב־400 מיליון שקל וזה הספיק רק למעטפת, "כלומר רק לקירות", אומר המנהל לוי. "בכסף הזה אפשר היה לבנות מיון ממוגן ובית חולים תת־קרקעי, בלי ציוד. כיתתי את רגליי בכל העולם כדי להביא תרומות. איפה לא הייתי. בקהילות של יהודים בניו־יורק, בפלורידה, בקליפורניה, באירופה, עוד נסיעה ועוד נסיעה, פה תרומה, שם תרומה. בכסף של התרומות קנינו את הציוד הכי חדיש שיש. הקמנו בית חולים תת־קרקעי שיכול להכיל 285 מיטות. בחדר המיון יש היום 62 מיטות עם חמש עמדות טראומה, כשקודם היו לנו שתי עמדות מיושנות לגמרי. הקמנו עשרה חדרי ניתוח חדשים וממוגנים, פאר היצירה. הכל מכספי תרומות כי המדינה לא רצתה לממן לנו את זה. התחננתי, בכיתי, אבל לא נתנו לזה כסף. אנחנו בית חולים פריפרי באזור מוכה אש, שהמדינה מפנה אליו חיילים ואזרחים שנפגעים מרקטות. בצוק איתן המדינה פינתה אלינו 1,500 חיילים ואזרחים, לבית חולים שהיה ברמה של תאג"ד. ואני הייתי קצין רפואה ראשי בצבא, אני יודע מה זה תאג"ד. והמדינה לא נתנה כסף כדי להתאים את בית החולים למציאות הזאת ונאלצנו לחפש תרומות כמו קבצנים. בנינו טיפול נמרץ מהמשוכללים שיש עם 12 מיטות, קנינו רנטגן חדש וסי־טי חדש, הכל דיגיטלי, המילה האחרונה, והכל ממוגן. מחלקת הילדים ממוגנת. האורתופדית החדשה ממוגנת, אורולוגיה ממוגנת. הבאנו המון תרומות, 200 מיליון שקל. כל המיון החדיש הזה, שבבית חולים במרכז הארץ הוא נורמה, נחנך בסך הכל בפברואר שנה שעברה. רק תדמיינו מה היה פה עד אז".
בשלישי עד חמש בערב נקלטו בבית החולים 29 נפגעים מסבב הלחימה. מחציתם הגיעו עם סימפטומים של חרדה, השאר נפצעו תוך כדי ריצה למרחב מוגן, אחד החליק ושבר את הצלעות, אחר מעד ושבר את האגן. עד יום רביעי בלילה גדל המספר ל־69 נפגעים, 48 מהם הוגדרו פצועים קל, אחת במצב בינוני. והיו גם הרבה רגעים משמחים: במחלקת היולדות של בית החולים נרשם סוג של "בייבי בום", עם 21 לידות מתחילת הסבב, וחלק מהיולדות סיפרו שהסטרס והאזעקות זירזו את הצירים.
המנהל לוי אומר שגם כך מדובר בתקופה עמוסה בבית החולים. "אנחנו בתחילתה של עונת השפעת. ביום שני היינו בתפוסה של מאה אחוז בפנימיות. אנשים מתחילים להתקרר ומתחיל גודש במיון ובמחלקות. ופתאום עוד סבב לחימה שהופך את בית החולים, מכניס אותו למוד חירום. ביטלנו את פעילות מרפאות החוץ, צימצמנו ניתוחים, העברנו 250 חולים כולל פגים וילודים לבית החולים התת־קרקעי".
עשינו סיור בקומה מינוס 2, בבית החולים התת־קרקעי. תהלה מרסל, האחות האחראית של פנימית ה', בדיוק העבירה תדרוך למשמרת הערב. היא קמה בחמש וחצי בבוקר, אירגנה את הבית, הכינה כריכים לבנה הקטן בן השבע והבינונית שבכיתה י', ובשש ועשרה, כשעמדה בפתח הבית עם המפתחות ביד, נשמעה אזעקה. "רצתי לחדר של הקטן, הערתי אותו ולקחתי אותו לממ"ד. חיכיתי איתו כמה דקות, נתתי לו נשיקה, השארתי אותו עם אחותו ויצאתי לבית החולים. אני פה משש וחצי בערך, עכשיו כבר אחרי חמש בערב ואני מקווה שעד שש אני אצא מפה. העבודה בפנימית גם ככה שוחקת. אין לך רגע דל, זו עבודה מסביב לשעון ויש לי רק שלוש אחיות על 40 חולים, שזה מעט מאוד. אנחנו אוכלות בעמידה, שותות נס בעמידה, טירוף. יש לנו ביקור רופאים, הוצאת הוראות רופא, חלוקת תרופות - שרק היא לוקחת לנו שעתיים וחצי. זה עומס אדיר. וזה ברגיל, בשגרה, בלי קשר לטילים ואזעקות. עכשיו תוסיף על זה מצבי חירום כמו עכשיו. אתה פוגש אותי במינוס 2 אבל המחלקה שלנו נמצאת במבנה ישן עם גג רעפים לא ממוגן, הכי ענתיקה בבית החולים".
לוי לא יכול להתאפק. "זה מקום נוראי", הוא מתכוון למבנה של פנימית ה', "דיר סוסים. זוועה. הצנרת רקובה, המשקופים, הקירות, החלונות, הכל נורא, נורא, נורא. ביזיון לחולים ולצוות. ממש ימי סלאח שבתי".
"ובתוך התנאים הנוראים הללו", ממשיכה האחות מרסל, "אנחנו צריכות לטפל בחולים שלנו ולתת להם ולמשפחה שלהם הרגשה שאכפת לנו מהם. זה לא קל, וימים כאלו כמו היום לא הופכים את זה לקל יותר. להפך. מהבוקר אנחנו עובדים בלהעביר את המחלקה והחולים לתת־קרקעי. זו לוגיסטיקה מורכבת, ממש מבצע. להוריד ציוד, מכשור רפואי, מחשבים, תקשורת, עמדות טיפולים, רשימה ארוכה של פרטים. ולצערי אנחנו מיומנים בזה. פנימית ג' עשו את זה בשעתיים וחצי".
היא מציצה בשעון. "היה לי יום מעייף", היא מתנצלת. "לכולנו יש ילדים בבית", היא אומרת, "וקשה להתנתק מזה במהלך היום. אנחנו סגורות פה ואין לנו זמן להתעדכן, אבל ברור לנו שבחוץ יש אזעקות, יירוטים ונפילות. אנחנו משאירות ילדים לבד בבית ימים שלמים במצבי מלחמה וזה מתסכל. זו עבודה קשה, תובענית, במערכת שנמצאת כל הזמן בחוסר. מהבחינה הזאת, אלו הם חיינו וזה לא קשור למצב הביטחוני. זה היומיום שלנו".
קליק לפני הפיצוץ
שעתיים אחר כך, סמוך לתשע בערב, נשמעה אזעקה באשקלון. טיל מיירט שנורה מאחד המשגרים המגינים על העיר פילח את שמי הליל, מותיר שובל עשן דק אחריו, עלה ותימרן בסלאלום מרשים, עד שהתנגש ברקטה עזתית בהבזק אור ורעש גדול.
למחרת פירסם דובר צה"ל כי מתחילת הסבב בשלישי בבוקר ועד חמישי בבוקר זוהו כ־450 שיגורים שחדרו מרצועת עזה לישראל. כ־60 אחוז מהשיגורים נפלו בשטחים פתוחים ומערך ההגנה יירט יותר מ־90 אחוז מיתר השיגורים.
קרון ניהול היירוטים של סוללה ד' מגדוד כיפת ברזל הדרומי יושב על רגלי פילוס, כמו של החללית אפולו 11. הסוללה נועדה להגן על מרחב העיר אשקלון והיישובים סביבה. לצורך ההגנה האווירית הזאת נפרסו משגרים סביב העיר, כשכל משגר מכיל 20 טילי יירוט, 50 אלף דולר עלות כל אחד. עלות הסוללה כולה, על המכ"מ המשוכלל והקרון שהוא המוח של כל העסק, הוא 100 מיליון דולר.
סרן עמית בן־עזרי, מפקד הסוללה, הוא באר־שבעי מלידה. החברים, המשפחה, כל הקרובים לו חיים בעיר הדרומית. "חלק מהשיקולים שלי להתגייס לכיפת ברזל היו אירועי הילדות שלי", הוא אומר, "הרגשתי את האיום של הרקטות בצורה מוחשית".
מלבד המפקד, עוד עשרה חיילים בסוללה הם תושבי הדרום, שבתיהם נתונים תחת מתקפת טילים עזתית. האם עובדה זו מוסיפה תמריץ למוטיבציית היירוט? בן־עזרי מחייך ועונה בלקוניות, "אולי, זה בטח יושב איפשהו, אבל בסוף מדובר בחבורה של מקצוענים מיומנים שעוברים הכשרה ארוכה ואימונים חוזרים ונשנים כדי להביא את המערכת למיצוי היכולת ברגע האמת".
בסוף מדובר בלחיצה על הקליק השמאלי בעכבר המחשב. המכ"מ מזהה את המטרה מרגע השיגור שלה. צוות המנ"י, מרכז ניהול יירוט, מתחיל בתהליך הערכת מצב. הם יושבים בקרון קפוא עם מזגנים מעל הראש, לבושים במעילים וכובעי גרב מחממים, מול מסכים עם מטרות מרצדות שנעות מכיוון עזה לעברנו, ויש להם שניות ספורות לקבל החלטה מה לעזאזל לעשות. כל שיגור והמאפיינים שלו. למשל, כמות המטרות, כלומר הטילים ששוגרו לעבר ישראל. האם הם נעים לשטחים מיושבים או מתקנים חיוניים? מה תצורת המעוף הבליסטי? המחשבים מספקים נתונים והם נקראים במהירות. בסוף, מפקד המנ"י מחליט אלו מטרות ליירט. כל מטרה והמספור שהמחשב נתן לה. "מטרות 6 ו־2 נדרשות ליירוט", הוא אומר בקול שקט, והחייל המיירט שם את העכבר על המטרה, לוחץ קליק ימני, בוחר באופציית היירוט ולוחץ קליק שמאלי. טיל היירוט משוגר מאחד ממשגרי הסוללה הפרוסים בשטח, הרחק מכאן, ומכאן והלאה אפשר רק להחזיק אצבעות. "עד עכשיו, רביעי בערב", אומר סרן בן־עזרי, "היו לנו 18 יירוטים, שזה 94 אחוז מסך המטרות שנדרשנו ליירט. עשינו את זה עם 32 מיירטים".
"הסיפוק עצום", הוא אומר, "כי כל אחד מבין מה המשימה ומה המשמעות של חדירת טיל. וכשזה קורה, כשיש החטאה, זליגה, נפילה ויש נפגעים, זה מתסכל מאוד. אבל אסור לנו להתבלבל. אנחנו יושבים דרוכים מול המסכים בקרון, לא מורידים מהם את המבט לרגע, כל שנייה שאיבדת שם במעקב אחר המטרה היא שנייה שלא תחזור. משמרות סביב השעון, בלילה, לפנות בוקר, וגם כשיש פספוס אסור לנו להיות מושפעים. אנחנו נדרשים להמשיך, לא לעצור, כי שם המשחק הוא דריכות, חדות ומיומנות. שלוש־ארבע שעות כל משמרת וכל הזמן הזה עיניים על המסך. זמני התגובה הם של שניות בודדות, כך שצריך רמת ריכוז גבוהה מאוד. תבין, זו מערכת מעולה, משוכללת, חכמה, אבל היא לא פועלת על אוטומט. אתה לא יכול ללחוץ על 'הפעל' וללכת לישון. היא בנויה על שיקול דעת אנושי. האנשים פה הם אלו שעושים את ההבדל".
מקרון ניהול היירוטים נסענו למיירט. כשהגענו צפינו בשני טילי יירוט שנורו ממשגר אחר של הסוללה. אחד מהם פגע ברקטה העזתית. סמ"ר יאשה, מש"ק שיגור, הוא מפקד המשגר. "הטילים המיירטים נורים מהקרון של הסוללה. אנחנו לרוב לא יודעים בכלל שעומד להיות שיגור".
אז מה התפקיד שלכם?
"לחמש את המשגר בטילים חדשים. כל משגר בנוי ממארזים, חמישה טילים במארז. נדרשים ארבעה אנשים להחליף מארז, כולל מנופאי. אנחנו חלק מהתזמורת. החבר'ה שם בקרון יכולים ללחוץ עד מחר על העכבר שלהם ולא ייצא מפה טיל יירוט אם הצוות שלי לא טען מארזים חדשים על המשגר".
עמדנו וחיכינו לשיגור. במרחק 30 מטר עמדו כמה בחורים צעירים תושבי אשקלון וחיכו גם הם לשיגור. זה התחביב שלהם, לצפות בשיגורים של טילי כיפת ברזל. סמ"ר יאשה עמד גאה לא הרחק מהמשגר שלו. "זה הדבר האמיתי", הצביע על המשגר, "זו מערבת הנשק הכי מבצעית היום בצבא. פקודות הניוד שלנו יורדות מהטופ של המטכ"ל. צה"ל לא זז בלי למקם קודם כל כיפת ברזל. קודם הוא מכין את ההגנה ואחר כך עולה להתקפה, או כמו שאומרים אצלנו, 'ההגנה הכי טובה זו ההגנה'".
