שלוש שעות וחצי - ולא מרגישים שהזמן עובר. הבמאי מרטין סקורסזה והשחקן רוברט דה־נירו חוזרים אל פסגת הצלחתם ביצירות המופת "נהג מונית" (1976) ו"השור הזועם" (1980) ומוכיחים שוב שאין היום טובים מהם באמנות הקולנוע. גם בגלל שדה־נירו בגיל 76 הוא מאסטר המבטא מקסימום רגש במינימום טכניקה, וגם בגלל שסקורסזה בן ה־77 הוא אחרון המוהיקנים בהוליווד, ששפת הקולנוע הקלאסי עדיין שגורה בפיו. והיא עשירה יותר מתמיד.
דה־נירו מגלם בסרט, בהפקת נטפליקס, את ג'יימס שיראן "האירי", שטען בערוב ימיו שהיה מעורב בהיעלמותו המסתורית של ג'יימס הופה, האיש החזק של איגוד נהגי המשאיות בשנות ה־50 וה־60. זוהי תקופה בהיסטוריה האמריקאית, שבה איגודים מקצועיים ופשע מאורגן נזכרו בנשימה אחת. שיראן עבד כמחסל בשביל המאפיה ובספר שכתב עורך דינו, מסופר כיצד התיידד עם הופה בעת ששימש לו איש קשר נאמן עם העולם התחתון.
על אף שהסרט מתרחש על רקע התאוריות שהמאפיה הייתה מעורבת בפלישה הכושלת של ארה"ב לקובה ב־1961 והייתה לה יד בבחירת הנשיא קנדי - סקורסזה לא מתעסק בקשרי שלטון והון שחור. הוא יוצר מתח עוצר נשימה בגלל הקונפליקט הרגשי והמוסרי שגיבורו נתון בו. "האירי" נקרע בין נאמנותו לראסל, הבוס שלו במאפיה, איש צנוע ואבהי (ג'ו פשי הנפלא, מועמד בטוח לאוסקר), לבין הופה המגלומן, שבטח בו ואהב אותו כמו בן. בניגוד לדמות הקורבן שגילם ג'ק ניקולסון בסרט "הופה" (1992), סקורסזה מעצב אותו כדמות טרגית, אדם הסובל משיגעון גדלות, שאינו מודע לפגמים באישיותו. אל פאצ'ינו מגלם אותו בהופעה מוחצנת, מוקצנת, גדולה מהחיים, סטייל לורנס אוליבייה. דה־נירו, לעומתו, משחק אותה בקטן, באיפוק, ועם זאת משדר סערה גדולה המתחוללת בתוכו. המשחק הענק של דה־נירו הוא חלק בלתי נפרד מהטון המלנכולי של הסרט. כמו גם הציניות הדוקרת של סקורסזה, המתבטאת בהומור השזור לאורך הסרט. לפעמים אבסורדי, לפעמים אירוני, תמיד מקאברי.
"האירי" מסכם 50 שנות קולנוע של סקורסזה. אנציקלופדיה של מוטיבים, דמויות, טקסטורה אורבנית. וגם שפת קולנוע משובחת, שבה כל תנועת מצלמה, כל קומפוזיציה בפריים, כל נקודת מבט סובייקטיבית, מעוררים את הדמיון והרגש של הצופה. לא רק בגלל אורכו, "האירי" הוא מגדולי הסרטים של השנה.
